גיליתי שהגרוש שלי בוגד בי, פשוט כי פתאום הוא התחיל לטאטא את הרחוב.
נשמע הזוי, אבל זה באמת מה שקרה. הוא היה חשמלאי שעבד מהבית, היה לו סדנה קטנה במחסן, ויום שלם היה סביב חוטים, כלי עבודה ולקוחות. מעולם לא היה מהגברים שירימו מטאטא או יתעסקו בעבודות בית. לא כי חשב שזה מתחתיו, פשוט לא היה אכפת לו מזה. כשסיים לעבוד, הוא העדיף לראות משחק בכאן 11, לשתות גולדסטאר עם חברים, לעשות על האש במרפסת. בן אדם רגוע, לא אחד של מסיבות, לא תוקפן, וגם לא מאלה שמעוררים חשד.
הרחוב שלנו היה דרך עפר רחבה, עם עצי חרוב וזית, תמיד על הרצפה עלים, חול, לכלוך. טאטוא היה עניין שבשגרה, בעיקר שלי הייתי עושה את זה מוקדם בבוקר, תוך כדי שאני מכין קפה וסנדוויצים לעבודה. יום אחד עברה לגור לידנו שכנה חדשה. לא משהו יוצא דופן הבית הזה כל כמה חודשים החליף דיירים, תמיד הייתה שם תחלופה.
אחרי כמה חודשים שהוא גרה שם, הגרוש שלי התחיל להגיד לי:
“עזוב, היום אני אטאטא.”
בהתחלה חשבתי שזה נחמד. ניצלתי את הזמן לסדר דברים בבית, לשטוף כלים, לנקות אמבטיה. אפילו לא חשבתי לבדוק מה הוא עושה. לא הייתה שום סיבה.
אבל אז זה התחיל לקרות כל יום.
ותמיד באותה השעה שבע בבוקר. לא מוקדם יותר, לא יותר מאוחר. זה משך את תשומת הלב שלי, כי בחיים שלו לא עמד בזמנים, חוץ מאשר כשזה נגע לעבודה. יום אחד, מתוך סקרנות, הצצתי מהחלון.
ראיתי אותו עומד עם המטאטא, בכלל לא מטאטא מדבר. מחייך. ממולו, השכנה. חשבתי, “סתם צירוף מקרים”, אבל זה קרה כל יום. תמיד כשהוא יוצא, היא גם יוצאת כאילו קבעו מראש.
התחלתי לשים לב לעוד דברים. זה לא היה רק בבוקר. בשבת אחת אמר שהוא יוצא לשתות גולדסטאר עם חברים. משהו רגיל. כשהוא פתח את הדלת, הייתה לי הרגשה מוזרה, אז הסתכלתי מהחלון וראיתי את השכנה יוצאת בדיוק יחד איתו. אמרה בקול:
“שבת שלום, שכן! ערב טוב.”
הוא ענה בחיוך הכי טבעי שיש, ואז היא הוסיפה:
“אני גם יוצאת לאותו הכיוון איזה קטע!”
והם המשיכו ביחד.
בשבת שאחריה הוא אמר שהוא הולך לשחק קצת כדורגל משהו שכמעט אף פעם לא היה עושה. הוא יצא, ואחרי דקה ראיתי גם אותה יוצאת, מדברת בטלפון, הולכת אחרי לאותו כיוון.
לא היו לי הוכחות. לא היו הודעות, לא תמונות, כלום. רק דפוסי התנהגות, זמנים, “צירופי מקרים” שכבר ממש לא נראו כמו צירוף מקרים.
יום אחד עצרתי אותו ואמרתי ישר:
“אני יודע שאתה עם השכנה.”
הוא הביט בי מופתע. בהתחלה הכחיש, אבל אמרתי:
“אני רואה אתכם. כל יום. די לשקר.”
הוא שתק, והוריד את העיניים. ואז הודה:
“כן. אני איתה. אני מאוהב.”
צעקתי עליו שייצא מהבית. לא היו לנו ילדים, לא היה מה לדבר. האירוניה הכי גדולה הוא פשוט עבר, לגר בול אצל השכנה, בבית ממול.
לא החזיקו שם הרבה. חודשיים, לא יותר. ואז עזבו לא בעיר, אף אחד לא באמת יודע לאן. לא שמעתי מהם שוב. השכנים דיברו, המשפחה גם, אבל אותי זה כבר לא עניין יותר.
