היא סיפרה שהיא יתומה כדי להתחתן עם משפחה עשירה, ושכירה אותי להיות מטפלת לנכד שלי עצמי.
האם יש כאב גדול יותר מזה שהבת שלך משלמת לך שכר כדי שתוכלי לחבק את הנכד שלך?
הסכמתי להיות עוזרת בביתה, ללבוש מדים, ולהרכין את הראש כל פעם שהיא עוברת לידירק כדי להיות קרובה לילד שלה. היא סיפרה לבעלה שאני “אישה מהסוכנות”, איזו מטפלת רחוקה שאין לה קשר למשפחה. אבל אתמול, כשנכדי בטעות קרא לי “סבתא”, היא פיטרה אותי כמו חפץ מיותר, רק כדי להגן על השקר שלה.
בבית הגדול עם התקרות הגבוהות והאריחים הלבנים, קראו לי “מרים”. רק מרים. המטפלת. זאת שמנקה בקבוקים, מחליפה חיתולים וישנה בחדרון בלי חלון.
אבל שמי האמיתי הוא “אמא”. או לפחות היהלפני שהבת שלי החליטה למחוק אותי מחייה.
הבת שלי קראו לה רבקא. תמיד הייתה יפה. ותמיד תיעבה את העוני שלנו. שנאה את הדירה הקטנה בתל אביב, שנאה את זה שאני מוכרת בורקסים וקובנה כדי שתוכל ללכת לבית הספר.
בגיל עשרים עזבה.
“אני אחיה חיים שלא מריחים משמרים ומאמץ,” אמרה לי.
נעלמה לשלוש שנים. המציאה את עצמה מחדש. החליפה שם משפחה, צבעה את שיערה לבלונד, למדה נימוסים והרגלי אצולה. הכירה את יונתןאיש עסקים אמיד, בחור טוב אבל בעל עקרונות ישנים. כדי להיקלט בעולמו, רבקא סיפרה סיפור כואב: שהיא יתומה, בת להורים אינטלקטואלים שנהרגו בתאונה באירופה. אשה בודדה, תרבותית, בלי עבר.
כשהייתה בהריון, הפחד השתלט עליה. היא לא ידעה כלום על תינוקות, לא סמכה על זרות, והייתה זקוקה לאהבה ללא תנאיולמישהי שתשמור לה על הסוד.
אז היא מצאה אותי.
“אמא, אני צריכה אותך,” בכתה בפתח הדלת שלי, לבושה בבגדים ששווים יותר מכל דירת השיכון שלי. “אבל תביני, יונתן לא יודע שאני קיימת. אם יידע איזו אמא באמת יש לייעזוב אותי. המשפחה שלהם מאוד קפדנית.”
“מה את רוצה שאעשה, ילדה שלי?”
“בואי תגורו איתנו. תהיי מטפלת פנימית. אני אשלם לך. כך תוכלי להיות עם הנכד שלך. אבל תבטיחי לי שלעולם, בשום מצב, לא תספרי שאת אימי. מבחינת כולם את מרים מהסוכנות.”
הסכמתי.
כי אני אמא. כי הידיעה שלא אראה את נכדי כאבה יותר מהכבוד העצמי שלי.
שנתיים חייתי את השקר הזה.
יונתן אדם טוב.
“בוקר טוב, מרים,” הוא תמיד אומר לי. “תודה שאת דואגת כל כך יפה לעומר. אין לי מושג מה היינו עושים בלעדייך.”
אבל רבקא היא השופטת שלי.
כשיונתן לא בבית, הקרירות שלה חותכת אותי.
“מרים, אל תנשקי את הילד, זה לא היגייני.”
“מרים, אל תשירי את השירים הישנים שלך, אני רוצה שיקשיב לקלאסית בלבד.”
“מרים, תיכנסי לחדר שלך כשמגיעים אורחים. לא מתאים שיראו אותך.”
אני שותקת ומחזיקה את עומר חזק. הוא כל עולמי. הוא לא מכיר מעמדות. הוא פשוט יודע שחיבוק שלי זה חוף מבטחים.
אתמול היה יום הולדתו השני.
מסיבה בגינה. בלונים. אנשים מתוקתקים. שמפניה וצחוקים.
אני עומדת בפינה עם המדים האפורים שלי, ליד הילד.
רבקא זורחת, מציגה את “החיים המושלמים” שלה.
“כמה הייתי רוצה שהורי היו בחיים ויוכלו לראות את נכדם,” אמרה לאישה ליד השולחן.
ואז עומר נפל. שפשף את הברך ופרץ בבכי.
רבקא רצה אליו, אבל הוא הדף אותה.
הושיט ידיים אלי וקרא ברור:
“סבתא! אני רוצה את סבתא!”
הכול שתק.
יונתן קימט את המצח. רבקא החווירה.
“מה הילד אמר?” מישהי שאלה.
“כלום,” רבקא ענתה במהירות. “ככה הוא קורא למטפלת מתוך חיבה.”
עומר התרפק אלי.
“סבתא, נשיקי!”
חיבקתי אותו. לא הצלחתי לעצור את עצמי.
“אני כאן, אהוב שלי.”
רבקא הביטה בי בזעם. תלשה אותו ממני.
“לבית! ותתחילי לארוז! את מפוטרת!”
יונתן ניגש.
“למה את מפטרת אותה? עומר קשור אליה.”
“היא עברה את הגבול!” צרחה.
יונתן הביט לי בעיניים.
“מרים… למה עומר קורא לך ‘סבתא’?”
הסתכלתי על הבת שלי. היא התחננה שאשתוק.
הבטתי בילד.
“אדון יונתן,” אמרתי בשקט. “ילדים תמיד אומרים את האמת.”
וסיפרתי לו הכול.
הראיתי את התמונות. האמת יצאה לאור.
המבט המאוכזב שלו כאב יותר מהכעס.
“את העוני שלך לא מעניין אותי,” אמר לרבקא. “מעניין אותי שהתכחשת לאמא שלך.”
פנה אלי.
“זה גם הבית שלך.”
“לא,” עניתי. “המקום שלי הוא היכן ששמי לא מבייש.”
נשקתי לעומר.
ועזבתי.
היום אני בביתי הקטן. ריח של חלה באוויר, חמימות אמיתית.
כואב לי. הגעגוע לנכד שורף.
אבל חזרתי לשמי.
ואת זה אף אחד לא ייקח ממני.
ומה את חושבתהאם הצדקה לשקר בשם אהבה, או שתמיד רק האמת מנצחת?
