אתה טעות של נעורים נערה ילדה בגיל 16, אביה של הילד גם היה בן 16. נוותר על כל פרטי השערורייה, אך מיד אחרי הלידה נפרדו השניים במהרה. כאשר הנערה הבינה שהנער לא צריך אותה או את הבן, איבדה כל עניין בילד. הבן גדל אצל סביו, כלומר אצל הוריה. בגיל 18 עברה הנערה עם בחור צעיר לעיר סמוכה, לא התקשרה ולא כתבה. הוריה לא חיפשו קשר עם בתם. היו טענות וחוסר הבנה – איך יכלה לנטוש את הילד שלה? בושה וצער שגידלנו מישהי כזו. הם גידלו את הנכד. הילד עד היום רואה בהם את הוריו ומלא תודה על הילדות, החינוך והכול. כשמלאו לו 18, בת דודתו התחתנה. כל המשפחה הגיעו לחתונה, כולל אמו הביולוגית. באותו זמן הייתה נשואה בשלישית עם בת נוספת. הבכורה הייתה בת עשר, הקטנה בת שנה וחצי. הבן התרגש מאוד, רצה להכיר את אמו ואת אחיותיו. וכמובן לשאול “אמא, למה נטשת אותי?” כמה טובים היו סביו – כל כך התגעגע וזכר את אמו. אפילו שמר את תמונתה היחידה שנותרה. סבא שרף הכול. האם שוחחה עם קרובת משפחה, סיפרה לה על בנותיה הנהדרות. – ואני, מה איתי, אמא? – שאל. – אתה? אתה טעות של נעורים. אביך צדק, הייתי צריכה לעשות הפלה – אמרה באדישות והסתובבה. … שבע שנים אחר כך, כאשר היה כבר גר בדירה נוחה עם אשתו ובנו (בזכות הסבים והורי אשתו), התקשר מספר לא מוכר. – בני, שלום, דודך נתן לי את המספר שלך. זו אמא שלך. תשמע, אני יודעת שאתה גר קרוב לאוניברסיטה שבה לומדת אחותך. אפשר שתשהה אצלך קצת? היא משפחה שלך. לא אוהבת את המעון, שכירות יקרה, בעלי עזב אותי, קשה לי, אחת סטודנטית, שנייה תלמידה, השלישית בדרך לגן – אמרה. – יש לך מספר שגוי, – השיב וניתק. ניגש אל בנו, הרים אותו בידיים ואמר: – אז קדימה, הולכים לפגוש את אמא, ואחר כך כולנו לבקר את סבא וסבתא? – ובסוף שבוע ניסה כולנו יחד לכפר, נכון, אבא? – שאל הילד. – בטח, לא שוברים מסורת משפחתית! … חלק מהמשפחה גינו את מעשיו של הבן, ואמרו שהיה יכול לעזור לאחותו. אבל הוא חושב שצריך לעזור רק לסבא וסבתא, לא לאישה זרה שבעיניה הוא טעות.

החתול והתעלומה: איך סמארטפון מתחמם הפך לבית חם ולסיפור אהבה מפתיע בין ריטה לבין חתול ג’ינג’י, שנמשך אחרי שמיאו אחד עונה לה לשיחה על номерה האבוד

החתול נתקל במקרה בטלפון החתול הסתובב לו בסמטאות תל

00

“נדה, אני בבית, בואי תקבלי אותי! // ליאון? מה אתה עושה פה כל כך מוקדם? היית אמור לחזור רק בעוד שלושה ימים… // אשתו, בסביבות גיל שלושים, יוצאת למסדרון עטופה בחלוק משי, נבוכה למראה בעלה בדלת. // רציתי להפתיע אותך, נדה. הפתעתי? או שלא שמחה לראות אותי? – מחייך ליאון, גבר גבוה ורחב כתפיים, מרוצה מהרושם. // ממש שמחה! תלך ישר למטבח, אני אחמם לך משהו לאכול. // ליאון הולך למטבח, שם מחכה לו שולחן מלא: תותים, שוקולד, ארוחת ערב חמה – כאילו הכינו הכול במיוחד בשבילו. // נדה, איזה מטעמים הכנת! את פשוט נבונה, איך ידעת שאגיע? // הוא מתחיל לאכול, אבל אשתו לא מצטרפת. הוא חושב: בטח מתלבשת בשבילי. // ליאון, אני… אנחנו… // התבשילים שלך מעולים, נדה! – ואז מופיע אנדי, אחיו של ליאון, לצד אשתו, עיניו עייפות – כאילו זה עתה התעורר. // אה, הבנתי הכול… – ליאון מגיב בכאב. // ליאון, אני אוהבת את אנדי ורוצה להיות איתו. // הצלחות נופלות. מתברר שאשתו ואחיו, בזמן שהוא היה בנסיעות, היו יחד. // ומה עם איה? הבת יודעת? – שואל ליאון. // לא, היא אצל השכנה, רואה טלוויזיה. // כבר חצי שנה ככה… // ליאון משלים: טוב, יש לכם עשר דקות להסתדר ולעזוב. // אחרי לחץ נוסף: רוצה גט? יהיה גט, אבל רק דרך בית משפט! // וגם – אל תבקשו את הדירה! // בתהליך – איה נשאלת עם מי תרצה לחיות. אבא מבטיח לא להיעלם שוב, והיא בוחרת בו. // ליאון מחבק את איה, לוקח אותה ויוצא מהבית. // בבית המשפט, בשל חוסר אפשרות אצלה לגדל את הבת, מחליטים שאיה תישאר עם אביה. // ליאון מוכר את הדירה, עובר דירה עם איה, מסדר את סדרי היום סביב הבת. החיוך חזר לפניה, וזה שווה יותר מהכול… // מה דעתכם על הסיפור? כתבו בתגובות, סמנו לייק!”

עינתלה, אני בבית, תתכונני! ד-דותן?! מה למה חזרת כל כך מוקדם?

01

“נָדִיָּה, אני בבית – תתכונני להפתעה! – לֵאוֹנִיד?! מה אתה עושה פה כל-כך מוקדם? היית אמור לחזור רק בעוד שלושה ימים… אשתו, בסביבות השלושים, יצאה למסדרון כשחלוק המשי עוטף אותה במהירות, מביטה בו נבוכה. – רציתי להפתיע אותך, נדיושקה. נראה שהצלחתי! את לא שמחה? – מאוד מאוד שמחה! לך ישר למטבח, אני ארחמם לך אוכל. מרוצה מעצמו, לאוניד הלך למטבח, שם חיכה לו שולחן עשיר: תותים, שוקולד, ארוחת ערב מהתנור… כאילו תוכנן במיוחד עבורו. – נָדְיָה, זה מדהים! הכנת כל-כך הרבה… מאיפה ידעת שאגיע? הוא מולה את ארוחתו, אשתו לא נראית, והוא משער שהיא לובשת שמלה יפה לכבודו. – לֵאוֹנִיד, אני… אנחנו… – עוד לא סיימתי להתלהב מהאוכל שלך… ואנדְרֵי?! כשהסתובב, ראה את אשתו נשענת על זרועו של אחיו אנדריי, לבוש בגופיה ומכנסיים קצרים, נראה עייף כאילו בדיוק הערו אותו. – כן, לאוניד, זה אני. שלום, אחי… – שלום. עכשיו תסבירו לי מה הולך פה? או שאולי מיותר כבר לשאול… – לאוניד, אני… מזמן רציתי לומר לך. אני אוהבת את אנדריי ורוצה להיות איתו. סליחה. הצלחת נשמטה מידיו וצלצלה על הרצפה. – ואתם, אם אני מבין נכון, בדיוק עכשיו… – כן. – יופי, נדיה! גם אתה, אנדריי – כל הכבוד! עכשיו ברור לי בשביל מי ההשקעה על ארוחת הערב… נדיה לא העזה להביט בו. – ואירה? מה עם הבת? היא יודעת? – לא, היא לא יודעת. – ואיפה היא עכשיו? – אצל השכנה, רואה טלוויזיה. – וכמה זה קורה? – כבר כחצי שנה… ללאוניד נגמרו השאלות ותחושת העייפות נשפכה עליו. אבל כשהגיעו עד הקצה, הוא ידע להגן על עצמו, גם אם היה רגוע בדרך כלל. – יש לך עשר דקות לאסוף את עצמך וללכת. הזמן רץ. ואנדריי פתאום נעמד: – אני לא הולך עד שנקבל ממך את ההסכמה. – על מה אתה רוצה הסכמה? – על גירושים… תשחרר את נדיה, היא לא אוהבת אותך! – רואה טוב מאוד את מי אשתי אוהבת… רוצים גירושים? יהיה רק דרך בית המשפט! נראה כמה כסף תבזבזו על עורכי-דין. – לאוניד, אני מבקשת, בוא נסיים בנחת. אני יודעת שאתה בן-אדם טוב… הוא הנהן. – בסדר, אבל אתה לא אח שלי יותר, אנדריי. – וגם משהו קטן, נדיה מבריקה: – תשאיר לנו את הדירה אחרי הגירושים, לאוניד! אירה מאוד קשורה למקום הזה ובבית-הספר יש לה מלא חברים… הוא התלבט, אבל נדיה ניסתה לשכנע: – לאוניד, מתוק שלי… תהיה נסיך, תן לה את הבית. אתה עוד תרוויח המון! – יש לי רעיון טוב יותר, הפתיע לאוניד. – ומהו? אולי תשאיר גם את האוטו? – אירה תגור איתי. – מה?! אתה בכלל לא יודע איך לטפל בילדים! – עכשיו נבדוק, ענה ויצא להביא את הילדה. דקות מאוחר יותר שב עם אירה, תלמידת כיתה ד’, חייכנית ובוטחת בידו. – למה הבאת אותה? הוא התעלם, הושיב את הילדה על ברכיו: – אירה, מתוקה שלי, אפשר לשאול אותך משהו? – ברור! – תבטיחי שתעני אמת, כי אדבר איתך כמו עם ילדה בוגרת. – כמו שאתה מדבר בעבודה עם המבוגרים? – בדיוק. היא הנידה בראשה בהסכמה. – אמא פגעה בך? נתנה לך מכה השבוע? הילדה השיבה במבוכה, משחקת בשמלתה. – איך אתה מעז לשאול?! צעקה נדיה. – תשאירי לנו פרטיות. – נכון, אבא, היא נתנה לי שלוש סטירות: על ציון, על חלב שנשפך, ועל שצעקתי על דודי אנדריי. הם התנשקו כשלא היית בבית. – הכל שקר! צעקה נדיה. – נדיה, הדירה והאוטו באמת מיועדים לטובת הילדה? אירה, תעני לי עוד דבר אחד: אם היית בוחרת – עם מי היית רוצה לגור, אמא או אבא? הילדה שתקה, הביטה לשני הצדדים. נדיה ניסתה לשכנע. – תבטיח שלא תיעלם? – מבטיח! – אז אני רוצה לגור איתך, אבא. נדיה הרימה יד אך לאוניד פרש הגנה ויצא עם הבת לחדר. תוך דקות אספו תיק, והלכו יחד לבית-מלון בקצה העיר. אחרי כמה חודשים, בית-המשפט החליט להשאיר את אירה עם אביה. לאוניד מכר את חלקו בדירה, נדיה התראתה עם הבת רק בסופי שבוע. הוא שינה סידור העבודה כדי להקדיש לאירה זמן, והיא התחילה לחייך, וזה היה יקר לו מכל… כתבו בתגובות מה דעתכם – ותנו לייק!”

עינת’לה, אני בבית, תראי מי חזר! נ-נחום?

06

Durante dos años, María fue solo la enfermera de su suegra.

María, durante dos años, fue únicamente la cuidadora

00

– נדיה, אני בבית – תפתיעי אותי! – ל-ליאון?! מה אתה עושה פה כל כך מוקדם? הרי היית אמור לחזור רק בעוד שלושה ימים… אשתו, כבת שלושים, יצאה למסדרון, מתעטפת מהר בחלוק משי ומביטה בבעלה בעיניים מבולבלות, כשהוא עומד בפתח הדלת. – רציתי לעשות לך הפתעה, נדיה. נראה לי שהצלחתי! את לא שמחה? – ליאון, גבר גבוה ורחב כתפיים, חייך חיוך רחב, מרוצה מהאימפקט שהשיג. – מאוד-מאוד שמחה! יאללה, תיכנס ישר למטבח, אני אחמם לך אוכל. מרוצה מעצמו, ליאון הנהן לאשתו ופנה לכיוון המטבח. שם חיכה לו שולחן עמוס כל טוב: תותים, שוקולד, ארוחת ערב זה עתה מהתנור… ממש כאילו הוכן במיוחד עבורו. – נו, נדיה, כל הכבוד! איך ניחשת שאחזור? כשרונית שלי! הוא העמיס לעצמו צלחת מלאה, והתחיל לזלול את הארוחה, בזמן שאשתו נעלמה. הוא החליט לא לקרוא לה – כנראה היא מתארגנת, שמה שמלה יפהבשבילו… – ליאון, אני… אנחנו… – נו, נדיה, התבשיל שלך מדהים! והסלט, והלביבות – פשוט תענוג… אנדריי?! כשהסתובב, ראה ליאון את אשתו נדיה, מחזיקה בידו של אחיו, אנדריי. האישה הביטה בקרקע במבוכה, ואנדריי, במכנס קצר וגופייה, שפשף בעייפות את אפו כאילו העירו אותו משינה. – כן, ליאון, זה אני. שלום, אחי… – אהלן. ועכשיו תסבירו לי בבקשה מה קורה פה? למרות שלא צריך… – ליאון, אני… כבר מזמן רציתי להגיד לך – אני אוהבת את אנדריי, ואני רוצה להיות רק איתו. סליחה – ירתה נדיה במהירות, מביטה בבעלה לשעבר. ליאון שמט את הצלחת. הצלחת והאוכל נפלו ברעש לרצפה. – ואתם, אם הבנתי נכון… כרגע… – כן. בדיוק עכשיו היינו יחד. – יופי, באמת יופי, נדיה! וגם אתה, אנדריי, גבר גבר! הבנתי עכשיו למה הכנת לי ככה אוכל… ובעיקר – למי! נדיה לא העזה להסתכל עליו. היא חשבה שאם תרים עיניים, האומץ ייעלם. – ואירה? מה עם הבת? היא יודעת? – לא, היא… היא לא יודעת. – ואיפה היא עכשיו? – אצל השכנה, רואה טלוויזיה. – וכמה פעמים את “שולחת” אותה לשכנה? – כבר חצי שנה, ככה… נמאסו לליאון השאלות. גם הכוחות נגמרו. הוא היה עייף מדי מהנסיעה ולא ראה טעם לריב. בטבעו, הוא מעולם לא ידע לכעוס הרבה זמן. אבל אם כבר מישהו דחף אותו לקצה – ראו הוזהרתם. ועדיין, זה היה החריג ולא הכלל. הסיטואציה הזאת עם שני האנשים היקרים לו פשוט הדהימה אותו. הוא התקשה להאמין, אך רק לרגע. – בעוד עשר דקות את לא כאן. הזמן שלך מתחיל עכשיו – אמר ליאון, שותה תה. לא הביט אפילו באחיו. – במה בדיוק הוא מוצא חן בעיניה? נראים בדיוק אותו הדבר, אפילו הנקודת חן זהה… עבודות הוא לא עושה, חוכמה אין… רק תפסיד איתו. אבל זה הבחירה שלה! – חשב כשלגם מהתה. – אני לא הולך לשום מקום, עד שלא תקבל החלטה, – אמר פתאום אנדריי. – ואיזו החלטה אתה רוצה ממני? – גט… תן לנדיה גט – היא לא אוהבת אותך! – כן, אני רואה טוב-טוב את מי אשתי אוהבת… – חייך ליאון. – רוצים גט? יהיה גט, אבל רק בבית משפט! נראה כמה כסף תפוצצו על עורכי דין. – ליאון… – נגעה בידו נדיה. – ליאוניד, אני מבקשת, בוא ניפרד בשלום. הרי אתה בחור טוב, אני יודעת… הוא הניד בראשו. – בסדר, שיהיה, אבל אתה כבר לא אח שלי, אנדריי ולדימירוביץ’. – רצינו גם לבקש עוד משהו… – נו, מה? – תשאיר לי את הדירה אחרי הגירושין, ליאון! – נדיה חייכה חיוך שובבי וליטפה את ידו. – לאירה כל כך קשה להתנתק מהמקום הזה, בבית הספר יש לה חברים… ואם נצטרך לחלק דירה, אין לנו כסף לדירה חדשה, נצטרך לחזור לכפר… ליאון הניח את סנטרו על ידיו המשולבות וחשב. כשראתה שהוא מהסס, נדיה עברה להילוך גבוה: – ליאון, חיים שלי… תעשה מתנה לבת שלך. אתה הרי מצליח, תרוויח עוד הרבה! בבקשה, זה למען הבת שלך – היא כל מה שיש לך! – תירגעי, נדיה – עצר אותה. – יש לי רעיון טוב יותר. – איזה? – נדיה שאלה בעיניים נוצצות. – אתה חושב גם לתת לנו את הרכב? אירה הייתה שמחה! – אירה תגור איתי. – מה?! – נדיה לא האמינה. – אתה השתגעת? אתה בכלל לא מסתדר עם ילדים! כל היום והלילה בנסיעות… היא לא זוכרת איך קוראים לך! – עכשיו נבדוק, – אמר, והלך לכיוון הדלת. כעבור כמה דקות חזר, מחזיק בידו את אירה – ילדה בת עשר, שאך עברה לכיתה ד’. היא לחצה את ידו וזרחה משמחה. – אז למה הבאת אותה? שתהיה חלק מהסכסוך? – כעסה נדיה. אבל הוא לא ענה. התיישב במטבח, הושיב את הבת על ברכיו ושאל: – אירה, מתוקה שלי, מותר לי לשאול אותך כמה שאלות? – בטח! – חייכה הילדה באושר מהתשומת לב. – תבטיחי שתהיי כנה! עכשיו אני מדבר אלייך כמו למבוגרת. – כמו בעבודה שאתה מדבר עם הבוסים? – בדיוק כך. הילדה הנהנה בהתלהבות. – אימא פגעה בך? הרביצה לך השבוע? פניה האדימו. הסטתה מבט, ומשכה את שמלתה בלחץ. – מה אתה עושה? – צעקה נדיה. – תעזוב את הילדה! – תשתקי, נדיה. אני מדבר עם הבת שלי, – חתך אותו, וליטף את ראשה. – אל תפחדי, אירה. זוכרת שהבטחת לענות בכנות? היא הנהנה, ועיניה דמעו. היא חיבקה אותו חזק ולחשה: – כן, היא הכתה אותי שלוש פעמים. על ציון נמוך, על חלב שנשפך, ועל שצעקתי על הדוד אנדריי. היא התנשקה איתו כשטסת לחו”ל. – אל תבכי, מתוקה, אני איתך. עכשיו אימא שלך לא תפגע בך. – היא משקרת!! – קראה נדיה. – לא נגעתי בה בכלל… – הדירה והרכב באמת בשביל “טובת הילדה”? – שאל בחיוך. – אירה, אפשר עוד שאלה? – בסדר… – מתוקה, אם היית יכולה לבחור, עם מי לגור – איתי או עם אימא, עם מי היית נשארת? הילדה שתקה. עיניה נעו בין ההורים. נדיה פרשה ידיים לנסות למשוך את אירה אליה. – אתה מבטיח לא לנסוע להרבה זמן? – מבטיח! – ענה מיד. – אז אני רוצה לחיות איתך, אבא. – אההה! – נדיה זעמה ונופפה בידה, אבל ליאון הגן על ביתו בגופו. אנדריי, שעמד מאחור, לא התערב כלל. – זהו נדיה, נגמרו הדיבורים. היא איתי, ואת לא תראי אותה – אמר ברוגע ולקח את הילדה לחדר. כעבור זמן קצר ליאון עזר לה לאסוף חפצים. התיק שלו היה כבר מוכן. ליאון ואירה עברו למלון בצד השני של העיר, אותו הזמין לעיתים לעבודה. …כעבור חודשים נערך הדיון בבית המשפט. לאור העדר מקור פרנסה, דירה או מסוגלות של נדיה ובן זוגה החדש, בית המשפט קבע שאירה תישאר עם אביה. במיוחד שהילדה בחרה בכך. ליאון חילק את הדירה – את חלקו מכר. לאירה הותר לבקר את אימה בסופי שבוע, אבל חיה עם אביה בבית חדש. ליאון שינה את סדר יומו כדי להקדיש זמן לבתו, בלי נסיעות ממושכות. ואירה? חייכה יותר – וזה היה שווה יותר מכל כסף או קריירה… כתבו בתגובות מה דעתכם? לחצו לייק.

עינת, חזרתי, תפתיעי אותי! עמיחי?! מה אתה עושה פה כל כך מוקדם?

03

אני גרה עם אמא שלי בת ה-86. לא התחתנתי, אין לי ילדים, וחוגגנו יום הולדתי ה-57 רק שתינו – אין לנו קרובים או חברות. אנחנו תמיד תומכות זו בזו, שותות תה בערב, סורגות וצופות בסרטים, ובסופי שבוע אני אופה עוגות ומזמינה שכנים. למרות שמצבנו הכלכלי לא פשוט, אני שמחה שיש לי את אמא שלי וחולמת שהחיים האלה יימשכו לנו עוד הרבה זמן.

אנחנו גרות יחד אני ואימא שלי, שרה. לאה, אימא שלי, כבר

05

יישר את הקרקע, בנה למרינה ערוגות ופרגולה, ואפילו בבית הרגישו יד גברית חזקה. כן, מרינה עשתה בחירה נכונה בבעל – נכון מאוד. ואיגור גם הרוויח כסף ותמיד ניסה לפנק אותה במתנות. — הרי לא אהבת אותי. התחתנת בלי אהבה. עכשיו תעזבי אותי, כשחלהיתי… — לא אעזוב! – אמרה מרינה וחיבקה את איגור. – אתה הבעל הכי טוב! לעולם לא אעזוב אותך… למרות כל הקשיים, מרינה, שעדיין כבשה לבבות גם אחרי עשרים וחמש שנות נישואין, נשארה עם בן זוגה עד יומו האחרון, גידלה בת שנהייתה לחלק ממשפחה באיטליה – ושוב נשארה לבד בבית הגדול שבנו יחד. חייה היו מלאים תהפוכות: משיחה קורעת לב עם דשה הבת על לעזוב הכל ולעבור למדינה אחרת, דרך זיכרונות על נעוריה שבנים עמדו בתור כדי לראותה, ועד ליחסים מסובכים עם בעלה – דמות חמה וטובת לב אך גם בעל עקרונות ושינויים חדים במצב הרוח. גם שנים אחרי, נדמה היה שלמרינה תמיד מחכה תור של מחזרים – ולמרות שלא נחשבה ליופי קלאסי, הייתה בה כריזמה משלה. לבסוף, מול בחירה בין דימה האינטליגנט המאופק והמדבר, ובין איגור – גבר פשוט, חזק ובעל ידיים טובות אך שתקן – בחרה במי שיודע לבנות, לאהוב ולקיים בית חם. האושר הגיע לפרק חדש כאשר איגור חלה באופן פתאומי – ואיתו הציפו פחדים, חששות, ואהבת אמת לא מובנת מאליה. הסיפור נוגע בשאלות של אהבה, נאמנות, גילוי מחודש של חוזק נשי, ובעיקר – האפשרות להתחיל פרק ב’ באמצע החיים ולהיכנס למסע משותף, גם כשלא הכל מושלם. מרינה ואיגור: איך אישה אחת ושני ידים גבריות בנו בית של אהבה, פרגולה בגינה – ומה קורה כשהחיים בוחנים עד כמה באמת נשארים יחד “בבריאות ובחולי”

Ділянку Яков вирівняв так, що сусіди тільки заздрісно зітхали.

01

— ¡Nos quedaremos en tu casa un tiempo, porque no tenemos dinero para alquilar un piso! — Me dijo mi amiga. Soy una mujer muy activa. Aunque tengo 65 años, sigo viajando por distintos lugares y conociendo personas fascinantes. Recuerdo mi juventud con alegría y cierta melancolía. Entonces se podía pasar el verano donde uno quisiera: ir a la costa, acampar con amigos o lanzarse a navegar por cualquier río. ¡Y todo esto por muy poco dinero! Por desgracia, eso ya es cosa del pasado. Siempre me ha gustado relacionarme con gente nueva. Solía conocer personas tanto en la playa como en el teatro. Con muchos de ellos mantuve la amistad durante años. Un día conocí a una mujer llamada Sara. Coincidimos las dos de vacaciones en el mismo hostal y nos despedimos como amigas. Pasaron varios años y a veces nos escribíamos cartas. Hasta que un día recibí un telegrama sin firmar. Solo decía: “A las tres de la madrugada llega el tren. ¡Ven a recibirme!”. No entendía quién podía enviarme tal mensaje. Por supuesto, mi marido y yo no fuimos a ninguna parte. Pero a las cuatro de la mañana alguien llamó a nuestra puerta. Abrí y me quedé petrificada de sorpresa: allí estaba Sara, con dos chicas adolescentes, una abuela y un hombre. Traían una montaña de maletas. Mi marido y yo estábamos atónitos. Pero les dejamos pasar. Entonces Sara me preguntó: — “¿Por qué no viniste a buscarnos? ¡Te mandé un telegrama! Además, ¡es un gasto! — Perdonad, pero no sabíamos quién lo enviaba. — Bueno, me diste tu dirección. Aquí estoy. — Pensé que sólo íbamos a escribirnos cartas, nada más. Luego Sara me contó que una de las chicas acababa de terminar el bachillerato y quería ir a la universidad. El resto de la familia había venido para acompañarla. — ¡Nos vamos a quedar en tu casa! No tenemos dinero para pagar un piso ni un hotel. Me quedé paralizada. ¡Ni siquiera somos familia! ¿Por qué tenía que dejarles vivir conmigo? Teníamos que darles de comer tres veces al día. Trajeron algo de comida, pero nunca cocinaban: solo comían lo nuestro. Y yo tenía que atenderles a todos. Al cabo de tres días ya no pude más y les pedí a Sara y su familia que se marcharan. No me importaba adónde fueran. Entonces empezó la bronca. Sara rompió platos y gritaba histérica. No podía creer su actitud. Al final, Sara y los suyos empezaron a recoger sus cosas. Incluso se las apañaron para robarme el albornoz, varias toallas y, de algún modo, un cazo grande. No sé cómo se lo llevaron, pero el cazo simplemente desapareció. Así terminó mi amistad. ¡Gracias a Dios! Jamás he vuelto a saber nada de ella. ¡Qué cara más dura! Ahora soy muchísimo más cauta al conocer a gente nueva.

Nos quedaremos contigo un tiempo, porque no tenemos

00