לאן היא כבר תלך? תשמע, ויקטור, אישה זה כמו רכב שכור. כל עוד אתה דואג לדלק ומשלם על הטיפולים, היא נוסעת לאן שאתה אומר. ואת מיכל שלי קניתי אותה עם כל החבילה לפני שתים עשרה שנה. אני משלם אני גם בוחר את המוזיקה. נוח, מבין? אין לה דעה משלה, אין כאב ראש. משי, כזו שלי.
דניאל דיבר בקול רם, מנופף בשיפוד שעליו טפטף שומן על גחלי המנגל הלוהטים. הוא היה בטוח בצדקתו, בדיוק כפי שידע שמחר יום ראשון. ויקטור, החבר מהאוניברסיטה, רק נחר אפו בבוז. מיכל עמדה ליד החלון הפתוח במטבח, סכין בידה, קוצצת עגבניות לסלט. המיץ נזל, ובעור התוף שלה הלמה המחשבה המתנשאת ההיא: “אני משלם, אני בוחר את המוזיקה”.
שתים עשרה שנה. שתים עשרה שנה שהיא לא רק אישה, היא הצל שלו, הטיוטה, כרית האוויר. דניאל הרי היה בטוח שהוא אייל גולן של המשפטים עילוי במשרד עורכי דין יוקרתי. היה מנצח בתיקים מסובכים, מביא הביתה מעטפות תפוחות בשקלים, זורק אותן על השידה בגאוות מנצחים.
כשהיה דניאל עייף ונרדם, מיכל הייתה פותחת בשקט את התיק שלו, מוציאה מסמכים שאיתם הוא נאבק שבועות, ומתחילה לתקן: טועה בניסוחים, פוסחת על תקנות, שוכחות קטנות. בבוקר, באגביות, הייתה מעירה:
דניאל, העפתי מבט בכיוון, אולי כדאי להצביע על תקנה חדשה? סימנתי לך.
הוא בד”כ היה מנפנף ביד.
תעזבי את זה, תמיד עם העצות הנשיות האלה. אבדוק כבר…
בערב היה חוזר גיבור, ולא פעם אחת, לא אף פעם, אמר: “תודה, מיכל. בלעדיך הייתי נופל.” באמת ובתמים האמין שהגאונות שלו. ומיכל? מה, היא בסך הכול בבית, מכינה ג’חנון.
באותו ערב, בבית ההורים של ההורים, לא התווכחה, לא טרקה דלת, לא פיזרה את המנגל. פשוט קצצה את הסלט, שמה שמנת, הגישה לשולחן. “בוחר מוזיקה, כן?” הרהרה, מביטה בגבר שמכניס בשר לפה בלי להרגיש את הטעם. “נו, נשמע רגע שקט.”
בבוקר ראשון דניאל התנפל על הבית, רץ מחדר לחדר, מחפש עניבה.
מיכל! איפה העניבה הכחולה שלי? יש לי פגישה חשובה עם יזם!
בארון, מדף שני, ענתה מהאמבטיה.
הקול היה רגוע, קריר, רגוע מדי. כשדלת נסגרה אחריו, מיכל לא התיישבה לקפה ותוכנית בוקר. היא פתחה פנקס ישן, המספר של ברוך יצחקי הבוס שלהם פעם, לא השתנה עשרים שנה.
שלום, ברוך? זו מיכל לוין, כן, אשתי של דניאל. לא, הוא לא יודע. רציתי לשאול אתם עוד צריכים מישהי למחלקת הארכיב? או אולי מישהי שיודעת לצלול בתוך הררי ניירת?
שקט. ברוך, הוא זכר אותה את הפרויקטים, את הקליטה המהירה, את חוש הסדר. הוא היה היחיד שאמר לה אז, לפני שתים עשרה שנה: “חבל שעברת הביתה”.
תבואי, מלמל. יש איזו משימה שאף אחד לא רוצה. תתמודדי? קחי קביעות.
בערב חזר דניאל עצבני. היזם הקשה. העניינים לא התקדמו. השליך ג’קט על הכורסה וקרא:
מיכל, יש משהו לאכול? אני רעב, וגם תגהצי לי חולצה לבנה למחר.
שקט. הלך למטבח. הכיריים ריקות, לא סירים לא מחבתות רק פתק: “ארוחת ערב במקרר. קובה קפואים. נמאס לי.”
מה? בהה בפתק כאילו היה סינית.
באותו רגע נשמע הקליק של הדלת. מיכל נכנסה, בידה תיק מסמכים. חליפת עבודה שעליה לא ראה מאז טקס הסיום של הבן בבית ספר יסודי, נעלי עקב.
איפה היית? זה פורים?
בעבודה, דניאל. אצל ברוך בארכיב. קיבלתי משרה כעוזרת.
דניאל פרץ בצחוק עצבני.
את, לעבוד? אל תצחיקי אותי. שנים את לא החזקת כלום חוץ ממצקת. תברחי משם אחרי יומיים מהאבק והטירוף.
נו, נראה.
מזגה לעצמה מים.
אז למה אני צריך לאכול קובה קפוא? אני זה שמביא כסף. אני מחזיק בית!
גם אני עכשיו מרוויחה. לא המון, מספיק לקובה. תגהץ לבד. המגהץ איפה שאת מצאת אותו עשר שנים.
הנה, הנורה נדלקה. דניאל החליט שזו תקופת משבר הורמונים, משבר גיל. “תסתובב שבוע וזהו. תשתגע קצת תחזור להיות המשי שלי”, הרהר, מכרסם גומי קובה. “תרגיש מה זה כסף, תחזור לבחור מוזיקה”.
אבל עובר שבוע, ועוד אחד המשבר לא נגמר. הבית השתנה. לא עוד מכונת נוחות מושלמת. הגרביים לא קופצות זוגות מהמגירה, מצטברות בסל כביסה. אבק, משהו שלא היה קיים, פתאום נוכח. להתחיל לגהץ לבד זו עבודה מתישה. תמיד קפל, תמיד קמט.
אבל זה לא היה הכי גרוע. מיכל כבר לא הייתה הכרית שלו. קודם הוא פורק עליה הכל: שופך מרירות, מתלונן על שופטים, לקוחות. היא הייתה מקשיבה, מהנהנת, מציעה כוס תה עם נענע ובעיקר עצות, שאותן הוא היה פורש כשלו. עכשיו, מנסה לדבר:
תארי לך, גרינברג שוב פסל לי כתב תביעה! אמרתי לו…
מיכל לא הרימה מבט מהמחשב הנייד. ישבה במטבח מוקפת ספרי חוקים.
דניאל, בשקט. מחר לי התאמה בתיק פשיטת רגל. קשה שם להבין איזה רגל שברו.
מי בכלל מתעניין בפשיטת רגל שלך?! אצלי תיק בעירה!
העבודה שלי, דניאל, זה בשביל הכבוד העצמי שלי.
דניאל כעס, הרגיש כאילו הקרקע בורחת. בלי העצות שלה, התחיל לטעות. קטן, אבל מפריע. טעות במועד בקשה, שם מבולבל. ההנהלה התחילה למלמל. ברוך בישיבות עם מבט קשוח ואז פתאום מחייך למיכל, מהנהן.
במחסן היא פיזרה ערימות בשני לילות. מצאה מסמכים שנעלמו לפני שנים. העבירו אותה לחדר הראשי. ישבה מול מתמחה. דניאל ראה את גבה כל יום זקוף, חזק. כבר לא משתרכת כמו עקרת בית עייפה עקבים דופקים בביטחון.
הסערה הגיעה אחרי חודש. למשרד נפל לקוח זהב: חנה בתיה שושני, בעלת רשת קליניקות פרטיות. אשת ברזל, בלי טיפה סבלנות. היא תבעה שותף לשעבר שניסה להוציא ממנה חצי עסק עם ניירות מזויפים, לטענתה. דניאל קיבל את התיק.
אני גומר אותה, התגאה בבית, חותך פסטרמה ישירות לשולחן, בלי קרש. הכל פטנט, נביא מומחים, נביא עדים.
מיכל שתקה, קוראת ספר.
שומעת? דחף אותה. זה תיק בטוח. בונוס, אולי אקנה לך פרווה. תחזרי לחיים הנכונים.
מיכל סגרה ספר, הביטה ארוכות.
לא צריכה פרווה, דניאל. שתפסיק לנהום. שושני לא אוהבת לחץ. איתה לא “מומחים בראש”. היא רוצה דיבור.
יאללה, נו. נהיית פסיכולוגית.
ביום הדין הכנס חדר הישיבות היה במתח שאפשר היה לחתוך. חנה בתיה יושבת בראש. אישה קטנה עם עיניים חודרות. דניאל מדלג מול הפורום, זורק מונחים, מציג גרפים.
נעקל להם חשבונות! נגרום להם לזחול!
אתה לא מקשיב לי. אני לא רוצה לכלוא אף אחד. בן האדם הזה בן סנדקותי. טועה, אבל לא ראוי לכלא. רוצה שייעלם מהחיים, בלי בוץ בעיתון. ומה אתה מביא לי?
דניאל נחנק מההצגה.
אבל, חנה בתיה, אי אפשר אחרת! זה בית־משפט, אם ניכנע…
אתה משוחרר מהתיק, פסקה בשקט. קמה, אספה תיק. ברוך, אני מאוכזבת. חשבתי שיש לך מקצוענים, לא דחפורים.
ברוך החוויר. לאבד אותה חור חצי שנתי. דניאל הסמיק. בדלת הציצה מיכל, מגש תה ביד המזכירה חולה, קראו לצעירים לעזרה. ראתה את חנה בתיה יוצאת, את הבהלה אצל דניאל. כל אחת אחרת הייתה מחייכת בזדון: “נבחרת מוזיקה? תרקוד”. אבל מיכל הייתה מקצוענית. המקצוענות שישנה בה שנים עכשיו התעוררה.
גברת שושני.
קולה לא היה חזק אבל חד. שושני נעצרה.
רק הבאתי תה עם זעתר, כפי שאת אוהבת המשיכה. את צודקת לגבי בן הסנדקות. בתשעים ושמונה תיק דומה. אז פתרו בהסכם פשרה סעיף סודיות והעברת מניות כמתנה, כולם שמרו על כבוד.
שושני הסתובבה. מבטה נחץ.
איך את יודעת? זה היה תיק סגור.
עיינתי בארכיב.
הניחה מגש. הידיים יציבות.
ואם תרשי, מצאתי משהו. השטרות פסולים לא בגלל חתימה מזויפת אלא בגלל ליקוי טכני. חסר פרט אחד. לא צריך להאשים בפלילים. הוא טעה. את שומרת על העסק והשלווה. הוא את החירות.
דומייה. דניאל בהה באשתו כאילו צמחו לה כנפיים. מהיום, הוא קפץ למלחמה בלי לקרוא את הטקסט.
שושני חזרה, התיישבה.
תה עם אזוב, הבאת? לראשונה חייכה, פניה התרככו. מזגי, מאמי, ותסבירי לי על השטרות. ואתה, הצביעה על דניאל שב ולמד.
שעתיים ריתקה מיכל את החדר. דניאל שתק, מחליף עט מיד ליד. ראה איך אשתו מפרקת קונסטרוקציה משפטית סבוכה במילים פשוטות, מקשיבה, מעניקה פתרונות.
כשחנה בתיה עזבה עם הסכם חדש, ברוך לחץ למיכל את היד.
גברת לוין אמר רשמית מחר את במשרד שלי. מדברים על קידום. נגמר הארכיב.
נסענו הביתה בשתיקה. ברדיו להיט פופ. בדרך כלל הייתי עובר לחדשות, אבל פחדתי לזוז. עולמי המאורגן, הנוח, שבו אני מלך ואישתי שירות קרס. ועל החורבות עמדה אישה זרה. חזקה, חכמה, יפה. הכי מפחיד שתמיד הייתה כזו. אני הייתי עיוור.
נכנסנו לדירה. שקט, חשוך. הבן עוד לא חזר מבית הספר. חלצתי נעליים, הלכתי למטבח, ישבתי ליד שולחן ריק. מיכל נכנסה, התחלפה לבגדי בית, פנים עייפות אבל עיניים חיות. פתחה מקרר, הוציאה ביצים, הניחה מחבת.
מיכל…
הקול שלי רעד. היא לא הסתובבה, שברה ביצים למחבת.
אני אעשה.
קפצתי, מנסה לקחת את המרית.
תשבי, את עייפה.
הניחה מרית, התיישבה מולי. הסתכלה איך אני מנפנף, הביצה נשפכת, המלח נשכח. הנחתי צלחת לפניה. חביתה חרוכה, לא שף.
תסלחי לי, אמרתי באדמה.
נטלה מזלג.
היא די אכילה החביתה.
היום הבנתי… חיפשתי מילים. כל השנים הצלת אותי. לא סתם. פשוט התרגלתי, הפכתי שחצן…
הרמתי מבט. היה בו פחד. פחד שתקום ותלך. עכשיו היא יכולה יש עבודה, יש הערכה, כסף. לא תלויה בי.
אני לא הולכת, דניאל, ענתה על השאלה שלא העזתי. לפחות לא עכשיו. יש מה לחלק חוץ מרכוש. עברנו כבר עשרים שנה. אבל הכללים משתנים.
איך? שאלתי מהר. מה לעשות?
לכבד.
נגסה בלחם.
פשוט לכבד. אני לא משי אני בן אדם. אנחנו זוג. שותפים בבית ובעבודה. מתחלקים. לא “עוזר לאישה” עושה חצי. מובן?
מובן הנהנתי.
וזה היה אמת.
אז אפשר לאכול? חייכתי, הרמתי מזלג.
החביתה הייתה לא מלוחה, שרופה וטעימה מהכל. כי זו לא הייתה שירות. זו הייתה ארוחה של שותפים.
ומה שעבר עליי? למדתי בדרך הקשה שהזוגיות הטובה ביותר נשענת על כבוד הדדי, לא על שליטה וציפייה. אם תיתן מקום, גם המוזיקה משתנה לבית מלא הרמוניה.
