ביומן האישי שלי, הדבר ההוא שקרה כל כך לא צפוי, עדיין מהדהד.
הכול התחיל כשחזרתי בערב הביתה לרמת גן ונכנסתי לדירה שהייתה קפואה מקור. החימום לא עבד. התקשרתי לכמה טכנאים, אבל יומיים לפני ערב ראש השנה כולם ביקשו מחיר שערורייתי, במיוחד כששמעו שאני בשכונת עבר הירקון. כבר התייאשתי לגמרי.
עוד לפני כל זה, חיי האישיים נראו כמו פרק מסדרה. אני, מיכל שפירא, מאוהבת מאז התיכון בנועה ארן, הילדה שתמיד הייתה במרכז העניינים. ניסיתי כל טריק בספר פתקיות מתוקות, בדיחות, עזרה בשיעורים. אבל נועה הייתה עסוקה בלבה הדופק על תומר גל, שחקן כדורעף גבוה ושמשי שכולם העריצו.
אני? הייתי הגמלוני מהשורה האחרונה שתמיד שכח את המחברת בבית.
יום אחד נועה גילתה שתומר בכלל התחיל לצאת עם יעל, אחת מכיתה מקבילה. ככה נשבר לליבה, ואני חזרתי לשולחני, שותק.
בתום לימודינו, שוב ניסיתי את מזלי. במסיבת הסיום, כשכולם היו שיכורים ומלאי תקווה, הצעתי לה נישואין בצורה העילגת ביותר. היא רק הביטה בי ואמרה “לא” קר ונחרץ. לא שערה שאני רציני.
החיים התגלגלו. אחרי שלמדתי כלכלה באוניברסיטת תל אביב, הצלחתי להתברג כמנהלת חשבונות. המנהל שלי, גבר כהה שיער ונאה בשם יזהר צור, היה מבוגר ממני בעשר שנים. התפעמתי מהכריזמה שלו, המוח החריף והמראה שלו. התפתח בינינו קשר שאי אפשר היה להתעלם ממנו. לא הפריע לי שהוא נשוי ואב לילד קטן – הרי הוא נשבע שיעזוב הכול בשבילי.
שנים חיכיתי לו בחגים לבד, מקווה שהוא יקיים את ההבטחות. יום אחד, ראיתי אותו בסופר עם אשתו הריונית הוא מחזיק את ידה וצוחק, ממלא את העגלת קניות. נעמדתי בצד, הלב שלי התכווץ ודמעות חנקו אותי. למחרת התפטרתי.
השנה, כל שמחת החג נעלמה. לא היה לי חשק לקנות תפוח, דבש או שום קישוט. אפילו החתולה שלי, צוף, לא הצליחה לשעשע אותי. ובינתיים, הדירה כולה קפואה, והחימום כאמור לא עובד.
התקשרתי לחברתי הטובה מירית. בעלה, עידו, עבד בחברת תחזוקה. אולי יש סיכוי שהוא יוכל לשלוח מישהו.
תוך שעתיים, נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי נעמד מולי גבר גבוה, עיניים חומות חמות לקח לי רגע לזהות את עידן סגל, זה מהתיכון.
שלום מיכל, שמעתי שיש לך בלאגן עם הדוד.
איך ידעת? גמגמתי.
הבוס של מירית שלח אותי, הוא אמר שחייבים לטפל בזה דחוף לפני שיחזור החורף. רוקנת את המים מהמערכת?
לא התביישתי. לא היה לי מושג שצריך.
מזל שאין קרה היום, חייך, וטיפל בכל בזריזות: רוקן מים, פתח צינורות, תיקן את הדוד.
כעבור שעה חזר עם חלקים חלופיים, חיבר הכול מחדש והחום חזר אל הבית. לפני שהלך, שטף ידיים ישר ומלמל, מיכל, יש לך ברז דולף וגם המנורה במטבח מקרטעת. למה בעלך לא מתקן את זה?
אין לי בעל. אמרתי בשקט.
אה עוד מחפשת נסיך לבן? גיחך.
עזוב, אין לי אף אחד כבר המון זמן, לחשתי, ופתאום התפלאתי שיכולתי להגיד את זה בלי לברוח מהמבוכה.
סידר גם את הברז והמנורה, חייך חיוך רחב ונפרד לשלום.
אחר כך ישבתי והרהרתי בכל השנים שבהן עידן חשב עליי, על הילד השמנמן מהעבר שהפך פתאום לגבר מרשים עם עיניים בורקות. איך לא שמתי לב בכלל לא נשאר ממנו כמעט זכר, חוץ מאותה חיוך שובב ותם.
התביישתי לשאול אם הוא נשוי.
בערב ראש השנה, כשרוחות חג עוטפות את העיר, שוב נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי עידן עמד מולי, הפעם בחליפה נקייה, זר פרחים בידיו.
מיכל, באתי הפעם לשאול שוב תינשאי לי, או שתמתיני לאביר על הסוס הלבן עד גיל שבעים?
העיניים התמלאו דמעות. הנהנתי, מחייכת וגם בוכה. ההצעה השנייה התקבלה בחום, בדיוק בזמן להתחיל שנה חדשה.
