אני מתבייש לקחת אותך לארוחה החגיגית – דניס אפילו לא הרים עיניים מהטלפון – יהיו שם אנשים. אנשים “רגילים”. נדיה עמדה ליד המקרר עם שקית חלב ביד. 12 שנות נישואים, שני ילדים. ועכשיו הוא מתבייש. – אני אלבש את השמלה השחורה – את זו שקנית לי בעצמך. – זה לא קשור לשמלה – הוא סוף סוף הרים מבט – זה קשור אלייך. הזנחת את עצמך. שיער, פנים… את פשוט לא נראית טוב. שם תהיה גם ואדים עם אשתו. היא סטייליסטית. ואת… את הרי מבינה לבד. – אז אני לא אבוא. – חכמה. אגיד שיש לך חום. אף אחד לא יגיד מילה. הוא נכנס למקלחת, ונדיה נשארה לעמוד במטבח. בחדר ליד הילדים ישנו. קיריל בן עשר, סבטה בת שמונה. משכנתא, חשבונות, אספות הורים. היא התמסרה לבית הזה – והוא התחיל להתבייש ממנה. – מה, הוא השתגע?! – אלונה, חברה והספרית, הסתכלה על נדיה כאילו סיפרה שנגמר העולם. – מתבייש לקחת את אשתו לארוחה חגיגית? מי הוא בכלל? – אחראי מחסן. קיבל קידום. – אז אשתו כבר לא מתאימה? – אלונה מילאה מים בקומקום בעצבים. – תקשיבי לי טוב, את זוכרת מה עשית לפני הילדים? – הייתי מורה. – לא על העבודה. עשית תכשיטים מחרוזים. יש לי עד היום את השרשרת עם האבן הכחולה. כולם שואלים מאיפה. נדיה נזכרה. היא הייתה מרכיבה תכשיטים בערבים, כשדניס עוד הביט בה בסקרנות. – זה היה מזמן. – אם היה – תעשי את זה שוב – אלונה התקרבה אליה. – מתי הארוחה? – בשבת. – מעולה. מחר את אצלי. אני עושה לך שיער ואיפור. נתקשר לאולגה – יש לה שמלות. ואת התכשיטים תביאי לבד. – אלונה, אבל הוא אמר… – מצידי ש”יאמר”. את באה איתי לאירוע – והוא יתחרט על כל מילה. אולגה הביאה שמלה בצבע שזיף, ארוכה עם כתפיים חשופות. מדדו, תפרו, הצמידו בסיכות. – לצבע הזה צריך תכשיטים מיוחדים – אולגה הסתובבה סביבה. – כסף לא מתאים, גם זהב לא. נדיה פתחה קופסה ישנה. בתוכה, עטופים בבד רך, שכבו סט תכשיטים – שרשרת ועגילים. אבן אבנטורין כחולה, בעבודת יד. עשו לה את זה לפני שמונה שנים, לרגע מיוחד שלא הגיע. – וואו, זה יצירת מופת – אולגה נדהמה. – עשית את זה בעצמך? – לבד. אלונה עשתה תסרוקת גלים רכה, איפור עדין אך בולט. נדיה לבשה את השמלה, סגרה את התכשיטים. התחושה הייתה כבדה, חגיגית, קרה. – לכי תסתכלי – אולגה סובבה אותה למראה. נדיה נעמדה מול ההשתקפות. היא לא ראתה עוד את האישה שתים-עשרה שנה קרצפה רצפות ובישלה מרק. היא ראתה את עצמה. את מי שהייתה פעם. המסעדה בנמל. אולם מלא שולחנות, חליפות, שמלות ערב, מוזיקה. נדיה נכנסה מאוחר, כמו שתכננה. הדיבורים השתתקו לרגע. דניס עמד בבר, צחק עם מישהו. כשראה אותה – פניו קפאו. היא עברה לידו בלי להסתכל, התיישבה בשולחן הרחוק ביותר. גב זקוף, ידיים שלוות על הברכיים. – סליחה, המקום הזה פנוי? גבר בן 45, חליפה אפורה, עיניים חושבות. – כן, בטח. – אני אורן, שותף של ואדים מהעסק השני – מאפיות. ואת, אם אפשר לדעת? – נדיה. אשתו של אחראי המחסן. הוא הסתכל עליה, ואז על התכשיטים. – זה אבנטורין? עבודת יד, אני רואה. אמא שלי אספה אבנים. נדיר לראות כאלה. – אני הכנתי את זה. – באמת? – אורן התקרב לראות. – זו רמה. את מוכרת? – לא. אני… עקרת בית. – חבל. עם כאלה ידיים לא צריכה לשבת בבית. כל הערב הוא לא עזב אותה. דיברו על אבנים, יצירה, ואיך אנשים שוכחים את עצמם בין הסידורים. אורן הזמין אותה לרקוד, הביא שמפניה, צחקו יחד. נדיה הבחינה בדניס שמביט מהצד – פניו הלכו והתקדרו. כשיצאה, אורן ליווה אותה לרכב. – נדיה, תרצי לחזור לתכשיטים – תתקשרי, – הוא הגיש לה כרטיס ביקור – אני מכיר אנשים שיעריכו את זה באמת. היא לקחה את הכרטיס והנהנה. בבית דניס לא התאפק חמש דקות. – מה עשית שם?! כל הערב עם אורן הזה! כולם הסתכלו, תביני! כולם ראו את אשתו של אחראי מחסן מתחילה עם גבר זר! – לא התחלתי, דיברתי. – דיברת? רקדת איתו שלוש פעמים! שלוש! ואדים שאל מה קורה. התביישתי! – תמיד אתה מתבייש – נדיה הורידה נעליים בכניסה. – מתבייש לבוא איתי, מתבייש שמביטים בי. יש בכלל משהו שלא מתבייש לך? – תשתקי. את חושבת ששמת איזה סמרטוט והפכת למשהו? את כלום. עקרת בית. חיה על חשבוני, מבזבזת לי את הכסף, עכשיו גם עושה כאילו את נסיכה. פעם הייתה בוכה. נכנסת לחדר, נצמדת לקיר. אבל משהו בפנים התקלקל. או דווקא הסתדר. – גברים חלשים מפחדים מנשים חזקות, – אמרה בשקט. – יש לך רגשי נחיתות, דניס. אתה רק מפחד שאגלה כמה קטן אתה באמת. – עופי מפה. – אני מגישה גט. הוא שתק. הביט בה, ובעיניים שלו לראשונה לא כעס אלא בלבול. – ולאן תלכי עם שני ילדים? לא תחיי מיצירות התכשיטים שלך. – אחיה. בבוקר הוציאה את הכרטיס וחייגה. אורן לא לחץ. נפגשו בבתי קפה, דיברו עסקים. סיפר לה על מכרה שמנהלת גלריה לפריטי אומנות. עבודת יד נהיית מבוקשת, אנשים נמאסו מהמוכן. – יש לך כישרון, נדיה. נדיר למצוא גם טעם וגם ייחוד. היא עבדה בלילות. אבנטורין, ישפה, קרנליאן. שרשראות, צמידים, עגילים. אורן היה אוסף, מוביל לגלריה. כעבור שבוע, כבר מכרו הכול. ההזמנות עלו. – דניס יודע? – לא מדבר איתי בכלל. – וגירושין? – מצאתי עורכת דין. מתחילים תהליך. אורן עזר לה. בלי רעש, בלי פוזות. פשוט מצא לה דירה שכורה, נתן קשרים. כשארזה מזוודה, דניס עמד בדלת וצחק. – תחזרי תוך שבוע. על ארבע. היא סגרה את המזוודה ויצאה, בלי להסתכל אחורה. חצי שנה. דירה שני חדרים בשכונה, ילדים, עבודה. הזמנות זרמו. הגלריה הציעה תערוכה. נדיה פתחה עמוד ברשת, העלתה תמונות. העוקבים התרבו. אורן בא, הביא ספרים לילדים, התקשר לשאול לשלומה. לא לחץ, לא הציק. רק היה שם. – אמא, את אוהבת אותו? – שאלה סבטה. – כן. – וגם אנחנו. הוא לא צועק. כעבור שנה, אורן הציע לה נישואין. בלי ברך, בלי ורדים. פשוט בארוחת ערב אמר: – אני רוצה שתחיו איתי. כולכם. נדיה הייתה מוכנה. עברו שנתיים. דניס הסתובב בקניון. אחרי שפוטר מצא עבודה כסבל – ואדים שמע ממשהו על איך התנהג לאשתו והעיף אותו. חדר שכור, חובות, בדידות. הוא ראה אותם ליד חנות תכשיטים. נדיה במעיל בהיר, שיער מסודר, השרשרת ההיא על צווארה. אורן מחזיק לה את היד. קיריל וסבטה צוחקים ומספרים סיפורים. דניס עמד מול הראי בחלון. ז’קט דהוי, פנים עייפות, עיניים ריקות. הוא הפסיד מלכה. היא למדה לחיות בלעדיו. וזה היה העונש הכי נורא – להבין מאוחר מדי מה היה לו… תודה לכם, קוראים יקרים, על התגובות והלייקים!

Life Lessons

אני מתבייש לקחת אותך לארוחה החגיגית הזאת, דניאל אפילו לא הרים את עיניו מהטלפון. יהיו שם אנשים. נורמליים.

נועה עמדה ליד המקרר, אוחזת שקית חלב. שתים עשרה שנות נישואין, שני ילדים. ועכשיו הוא מתבייש.

אני אלבש את השמלה השחורה, ההיא שאתה בעצמך קנית לי.

זה לא העניין בשמלה, סוף סוף הביט אליה. זה בך. הזנחת את עצמך. השיער, הפנים כל כולך אחרת. ויהיה שם אבישי עם אשתו. היא סטייליסטית. ואת את הרי מבינה.

אז אני לא אבוא.

טוב עשית. אני אגיד שאת עם חום. אף אחד לא יאמר מילה.

הוא נכנס להתקלח, ונועה המשיכה לעמוד במטבח. מהסלון נשמע נשימתם של הילדים הישנים. אוריאל בן עשר, נטע בת שמונה. משכנתא, חשבונות, ישיבות הורים. היא נבלעה בתוך הבית הזה, ובעלה התחיל להתבייש בה.

הוא השתגע? מירב, חברה הספרית, הביטה בה כאילו סיפרה לה אסון גדול.

מתבייש לקחת את אשתו? מי הוא בכלל?

מנהל מחסן. קיבל קידום.

ועכשיו את כבר לא מתאימה לו? מירב שפכה מים רותחים למיחם, בחדות, בכעס. תקשיבי לי. את זוכרת מה עשית לפני הילדים?

הייתי מורה.

לא על העבודה. את יצרת תכשיטים. בעבודת יד. יש לי עדיין את השרשרת עם האבן הכחולה. שואלים אותי כל הזמן איפה קניתי.

נועה נזכרה. היא הייתה יוצרת תכשיטים בלילות, כשדניאל עוד התעניין בה.

זה היה מזמן.

מה שהיה יהיה. אם תרצי. מירב קירבה כיסאה. מתי הארוחה?

בשבת.

מצוין. מחר את באה אלי. אני עושה לך שיער ואיפור. נתקשר לעינת יש לה שמלות. את התכשיטים תשלפי בעצמך.

מירב, אבל הוא אמר

שיסתובב לו עם מה שאמר. את תבואי לארוחה. והוא יתחרט.

עינת הביאה שמלת שיזף, ארוכה, חשופה בכתפיים. מדדו שעה, תיקנו, הצמידו בסיכות.

לצבע הזה צריך תכשיט ייחודי, עינת הסתובבה סביבה. כסף לא מתאים. זהב גם לא.

נועה פתחה את התיבה הישנה. בתוכה, עטוף בבד רך סט של שרשרת ועגילים.

אבנטורין כחול, עבודת יד. יצרה אותם לפני שמונה שנים, לאירוע מיוחד שלעולם לא הגיע.

זה מדהים עינת עצרה. זו את עשית?

אני.

מירב עיצבה לה שיער גלים רכים, פשוט ויפה. האיפור דגש בעיניים, מוקפד אך עדין. נועה לבשה את השמלה. הצמידה את התכשיטים. האבן הייתה קרה וחגיגית על הצוואר.

בואי, תראי, עינת דחפה אותה לעבר המראה.

נועה התקרבה. מי שהשתקפה שם לא הייתה האישה שרק שטפה רצפות ובישלה מרקים. זו הייתה היא. כמו שהייתה פעם.

המסעדה בטיילת. האולם מלא שולחנות, חליפות, שמלות ערב, מוזיקה. נועה נכנסה באיחור, כפי שתכננה. הדיבורים השתתקו לכמה שניות.

דניאל ישב ליד הבר, צוחק מבדיחה של מישהו. ראה אותה ופניו נתקעו. היא חלפה על פניו בלי להביט וישבה בשולחן רחוק. זקופה, ידיה שלוות על הברכיים.

סליחה, המקום פנוי?

גבר כבן ארבעים וחמש, חליפה אפורה, מבט חכם.

פנוי.

אילן. שותף של אבישי בעסק אחר. מאפיות. ואת?

נועה. אשת מנהל המחסן.

הוא הביט עליה, ואז אל התכשיטים.

אבנטורין כחול? זה בעבודת יד, רואים. אמא שלי אספה אבנים כאלה. נדיר למצוא כאלה יפים.

אני יצרתי את זה.

גם יודעת לעבוד בידיים? זה לא רמה רגילה. את מוכרת?

לא. אני עקרת בית.

מוזר. עם ידיים כאלה לא יושבים בבית.

כל הערב לא עזב את שולחנה. דיברו על אבנים, על יצירה, על איך קל לאבד את עצמך בתוך שגרה.

אילן הזמין אותה לרקוד, הביא יין, צחק איתה. נועה ראתה את דניאל זורק אליה מבטים. פניו החשיכו מרגע לרגע.

כשהיא יצאה, אילן ליווה אותה אל הרכב.

נועה, אם תחליטי לחזור לתכשיטים תתקשרי. הוא שלף כרטיס ביקור. מכירה אנשים שצריכים כאלה. באמת צריכים.

לקחה את הכרטיס והנהנה.

בבית דניאל לא התאפק אפילו חמש דקות.

מה בדיוק עשית שם? כל הערב עם אילן הזה! כולם ראו, את מבינה? אשתי נדבקת לגבר זר!

לא נדבקתי. דיברתי.

דיברת! רקדת איתו שלוש פעמים! שלוש! אבישי שאל אותי מה קורה. היה לי בושות!

תמיד מביך אותך, נועה הורידה נעליים והשיבה אותן לקצה הדלת. מביך להביא אותי, מביך שמסתכלים עליי. מה לא מביך אותך?

סתמי. את חושבת, בגלל שמלת ערב נהיית מישהי? את כלום. חיה על חשבוני, מוציאה את כספי, מדמיינת את עצמך נסיכה.

פעם היא הייתה בוכה. נכנסת לחדר, מפנה לו גב. אבל הפעם משהו בה נשבר, או, אולי, סוף סוף הסתדר במקומו הנכון.

גברים חלשים נבהלים מנשים חזקות, דיברה בשקט, כמעט בנעימות. אתה חסר ביטחון, דניאל. פוחד שאגלה עד כמה אתה קטן.

תעופי מפה.

אני מגישה בקשה לגירושין.

הוא שתק. הביט בה, לא זעם הפעם מבולבל.

ולאן תלכי עם שני ילדים? לא תשרדי מהתכשיטים שלך.

אסתדר.

בבוקר שלפה את כרטיס הביקור והתקשרה.

אילן לא לחץ. נפגשו בבתי קפה ודיברו בנחת. הוא סיפר על חברה שמנהלת גלריה לחפצי אומנות. שהעבודות היום שוות הרבה, ואנשים רוצים משהו מקורי.

את מוכשרת, נועה. כמוך זה נדיר גם ידיים, גם טעם.

התחילה לעבוד בלילות. אבנטורין, יאשפה, קרנולין. תכשיטים, עגילים, צמידים. אילן אסף את הסחורה והביא לגלריה. כעבור שבוע הודיע הכל נמכר. הזמנות החלו לזרום.

דניאל יודע?

הוא כבר לא מדבר איתי.

הגירושין?

מצאתי עורך דין. מתחילים.

אילן עזר. בלי הצגות. פשוט נתן מספרים, דאג לעזור למצוא דירה שכורה. כשנועה ארזה מזוודה, דניאל עמד בדלת וצחק.

תחזרי תוך שבוע. תתחנני על הברכיים.

סגרה את המזוודה ויצאה, בלי להשיב.

עבר חצי שנה. דירה קטנה בפריפריה, ילדים, עבודה. הזמנות ללא הפסקה. הגלריה הציעה תערוכה. נועה פתחה עמוד ברשתות החברתיות, העלתה תמונות. המורידים התרבו.

אילן ביקר, הביא ספרים לילדים, דיבר בטלפון. לא לחץ, לא נדחף. פשוט היה שם.

אמא, הוא מוצא חן בעינייך? שאלה נטע פעם.

כן.

גם אנחנו אוהבים אותו. הוא לא צועק.

אחרי שנה אילן הציע נישואין. בלי דרמה, בלי ורדים. סתם בארוחת ערב אמר:

אני רוצה שתהיו איתי. שלושתכם.

היא הייתה מוכנה לזה.

שנתיים חלפו. דניאל הלך בקניון. אחרי שפוטר מצא עבודה כסבל אבישי גילה על ההתנהלות שלו עם נועה והעיף אותו. חדר שכור, חובות, בדידות.

הוא ראה אותם ליד חנות תכשיטים.

נועה במעיל בהיר, שיער מסודר, על צווארה אותו אבנטורין. אילן החזיק לה את היד. אוריאל ונטע צחקו ביחד.

דניאל נעצר ליד הוויטרינה. הביט איך נכנסים לרכב. איך אילן פותח לה את הדלת. איך היא מחייכת.

ואז הביט בהשתקפות שלו בזכוכית. מעיל דהוי, פנים אפרוריות, עיניים ריקות. הוא איבד מלכה. והיא למדה לחיות בלעדיו.

וזה היה העונש הכי כבד להבין רק מאוחר מדי מה היה לו

תודה לכם, קוראים יקרים, על התגובות, החיבוקים והאהדה!

Rate article
Add a comment

five × two =