“אני יודעת על כל העניינים שלך,” אמרה אשתו. ויקטור החוויר. לא, הוא לא נרעד. אפילו לא החוויר – למרות שבתוכו הכול התכווץ, כמו פתק שמפוררים לפני שזורקים לפח. הוא פשוט קפא במקומו. לאריסה עמדה ליד הכיריים, ערבבה משהו בסיר. התמונה הכי רגילה שיש – גב לאיש, סינר עם נקודות קטנות, ריח של בצל מטוגן. תמונת בית חמה. נעימה. אבל הקול – קול של קריינית חדשות. לויקטור אפילו עלה בראש: אולי לא שמע נכון? אולי היא דיברה על המלפפונים – נגיד, “אני יודעת איפה מוכרים טריים”? או על השכן מלמעלה שמוכר את הרכב שלו? אבל לא. – על כל העניינים, – חזרה לאריסה, בלי להסתובב. רק אז הוא באמת החוויר. כי בקול שלה לא הייתה היסטריה, לא פגיעה. לא היה את מה שתמיד פחד ממנו: דמעות, טענות, צלחות נשברות. הייתה הצהרה יבשה. כאילו עדכנה שנגמר החלב. חמישים ושתיים שנה חי ויקטור. עשרים ושמונה מהן – עם האישה הזו. הכיר אותה היטב: על הנקודת חן בכתף, איך היא מקמטת את האף כשהיא טועמת מרק, איך היא נאנחת בבוקר. אבל את הטון הזה – אף פעם לא שמע ממנה. – לאר, – פתח, אבל לא הצליח להוציא קול. שיעל. ניסה שוב. – לאריסה, על מה את מדברת? היא הסתובבה. הביטה בו – הרבה זמן, בשקט, כאילו רואה אותו לראשונה. ואולי לא. כאילו מסתכלת בתמונה ישנה שכבר אי אפשר להבחין בפרטים. – על מרינה, למשל, – אמרה. – מהנהלת חשבונות שלך. אלפיים ושמונה עשרה, אם אני לא טועה. לויקטור האדמה נשמטה מתחת לרגליים. לא מטפורה – באמת נשמטה, והוא נשאר תלוי באוויר. אלוהים. מרינה?! הוא אפילו לא זכר איך נראית. היה איזה משהו – באירוע של העבודה? או אחרי? משהו קצר. שום דבר רציני. נשבע לעצמו אז – בחיים לא עוד פעם. – ועל סיון, – המשיכה לאריסה בשלווה. – ההיא מהחדר כושר שהתחילה איתך. זה היה לפני שנתיים. הוא פתח את הפה. סגר. וסיון – מאיפה לה בכלל לדעת?! לאריסה כיבתה את הכיריים. הורידה סינר – לאט, בזהירות, קיפלה לחצי. התיישבה ליד השולחן. – אתה רוצה לדעת איך גיליתי? – שאלה. – או שיותר חשוב לך למה שתקתי? ויקטור שתק. לא כי לא רצה להגיב – פשוט לא הצליח. – בפעם הראשונה, – התחילה לאריסה, – שמתי לב כבר לפני עשר שנים. התחלת להישאר מאוחר בעבודה. במיוחד בימי שישי. בא הביתה שמח, עם ברק בעיניים. ריח בושם. היא חייכה – חיוך מר, חסר שמחה. – חשבתי: אולי מדמיינת? אולי אצלכם במשרד מישהי שמה בושם חדש? שכנעתי את עצמי חודש שלם. ואז מצאתי קבלה ממסעדה בכיס הז’קט שלך. ארוחה לשניים. יין. קינוח. לשם אנחנו לא הלכנו אף פעם ביחד. ויקטור רצה לומר משהו – להתנצל, לשקר, כמו תמיד. אבל המילים נתקעו אי שם. – אתה יודע מה עשיתי? – הביטה בעיניו. – בכיתי במקלחת. אחר כך שטפתי פנים. הכנתי ארוחת ערב. קיבלתי אותך בחיוך. לבת לא אמרתי מילה – אז הייתה בת חמש עשרה. בגרויות. אהבה ראשונה. למה שתדע שאבא שלה… השתתקה. העבירה יד על השולחן כאילו מנקה אבק בלתי נראה. – חשבתי: אעבור את זה. יעבור לבד. כל הגברים ככה – משבר אמצע החיים, הורמונים, שטויות. יחזור – וזהו. העיקר שמשפחה איתנה. – לאר, – גנח ויקטור. – אל תפריע, – קטע אותה. – תן לי לסיים. הוא השתתק. – ואחר כך הייתה שנייה. שלישית. רביעית. הפסקתי לספור. הטלפון שלך – תמיד בלי קוד. חשבת שאני לא בודקת? קראתי שיחות. את הסמסים המטופשים: “מתגעגעת, מתוק”, “אתה הכי בעולם”. הסתכלתי בתמונות – איך אתה מחבק אותן ומחייך. בפעם הראשונה בכל השיחה הקול שלה רעד – אבל שלטה בעצמה. נשמה עמוק. – וכל הזמן שאלתי את עצמי: למה אני צריכה את זה? למה לחיות עם מי שלא אוהב אותי? – אני אוהב! – פרץ ממנו, – לאריסה, אני… – לא, – חתכה בתקיפות. – לא אוהב. אוהב נוחות. דירה מסודרת. אוכל חם. חולצות מגוהצות. אישה שלא שואלת שאלות. נעמדה. ניגשה לחלון. עמדה, בוהה בחושך. – אתה יודע מתי החלטתי? – שאלה, בלי להסתובב. – חודש שעבר. הבת שלנו באה לסופ”ש. ישבנו במטבח, שתינו תה. אמרה לי: “אמא, את נהיית מוזרה. שקטה. כאילו לא עצמך”. וחשבתי: אלוהים, היא צודקת. אני באמת לא עצמי כבר עשר שנים. ויקטור הביט בגבה – זקוף, מתוח – ופתאום הבין: הוא מאבד אותה. לא “יכול לאבד” – מאבד. עכשיו. – אני לא רוצה להתגרש, – לחש. – לאריסה, בבקשה. – ואני כן, – ענתה בפשטות. – כבר הגשתי מסמכים. עוד חודש דיון. – אבל למה?! – התפרץ. – למה עכשיו?! לאריסה פנתה אליו. הביטה בו זמן רב. חיוך עצוב חלף על פניה. – כי הבנתי: אתה אף פעם לא בגדת בי, ויטליק. כי בוגדים רק במי שחשוב לך. ואני בשבילך – פשוט הייתי. תמיד. כמו אוויר. וזה היה נכון. ויקטור ישב על הספה – כפוף, מבוגר בעשר שנים תוך רגע. לאריסה עמדה ליד הדלת. ביניהם – עשרים ושמונה שנות נישואין, בת אחת, דירה שכל פינה בה הכירה אותם יחד. ותהום. ענקית. – אתה מבין, – לחש, – שאני בלעדייך אלך לאיבוד. – לא תלך, תשרוד, – קטעה. – ככה או ככה. – לא! – קפץ, ניגש אליה. – לאריסה, אני אתקן! נשבע! לא יהיה יותר… – ויטליק, – הרימה יד לבלום אותו. – זה לא קשור אליהן. בכלל לא. – אז למה?! היא שתקה. בחרה מילים – אלו שכל השנים רצתה לומר, ופחדה. או לא ידעה. או לא הרגישה שמגיע לה שיקשיבו לה. – אתה יודע איך היה לי? תמיד, אחרי עוד “מרינה” או “סיון” שלך – שכבתי לידך במיטה והרגשתי אוויר שקוף. הרי אפילו לא ניסית להסתיר! לא שמרת על הטלפון. מדי פעם חולצה לכביסה עם שפתון זר. היית בטוח שאני – טיפשה. עיוורת. ויקטור נדה, כאילו היכו בו. – לא התכוונתי. – לא התכוונת? – התקרבה אליו. עיניה נצצו – לא מדמעות. מזעם. מזעם של שנים. – פשוט לא חשבת עליי בכלל. מה עברת בראש כשליטפת אחרת? “אשתי לא תדע”? או “מה זה כבר משנה”? הוא שתק. כי האמת הייתה מסוכנת יותר. הוא באמת לא חשב עליה. בכלל. לאריסה הייתה עובדה קבועה. היה בטוח: היא לא תלך לשום מקום. תמיד תהיה. – היית חוזר הביתה אחרי העניינים שלך – והכול בסדר אצלך. כי אצלך שום דבר לא השתנה. אשתך כאן. משפחה כאן. הכול תקין. היא הסתובבה ממנו. – ואני? אני לא הייתי שם. לא באמת. ויקטור התקדם. שלח יד – לגעת, לחבק, לעצור. לאריסה התרחקה. – אל, – אמרה בעייפות. – מאוחר מדי. הוא אחז בידיה. – לאריסה, בבקשה! תני לי צ’אנס! אני אשתנה! אני אהיה אחר! הביטה על הידיים השלובות. על פניו – מעוותים, מפוחדים. ופתאום קלטה: הוא באמת מפחד. אבל לא לאבד אותה. הוא מפחד להישאר לבד. – תדע, – אמרה בשקט, משחררת את ידיה, – שגם אני פחדתי. פחדתי להישאר לבד. בלעדיך. בלי משפחה. אבל אתה יודע מה גיליתי? הרימה את התיק, לקחה מפתחות. – אני כבר לבד. מזמן. איתך – אבל לבד. ויצאה מהדלת. עברו שלושה שבועות. ויקטור ישב בדירה הריקה – לאריסה עברה מיד לבתם – ודפדף בטלפון. מרינה מהנהלת חשבונות. סיון מהחדר כושר. עוד שתיים, שלוש שמות שיום אחד היו משהו. התקשר לסיון. ניתקה. שלח למרינה – קראה, לא ענתה. השאר אפילו לא פתחו. דבר מוזר: כשהיה גבר עם משפחה – כולן “רצו” לראות אותו. עכשיו, כאילו חופשי… אף אחת לא צריכה אותו. הוא ישב על הספה, בדירה שבבת אחת הפכה לזרה – והרגיש לראשונה, באמת, בודד. הסתכל שוב בטלפון. חיפש את “לאריסה”. הביט ארוכות במסך. האצבעות רעדו. כתב הודעה. מחק. כתב שוב. מחק. בסוף כתב: “אפשר להיפגש?” כעבור שעה התקבלה תשובה: “בשביל מה?” ויקטור התלבט. מה לכתוב? “סליחה”? מאוחר. “תחזרי”? מגוחך. “השתניתי”? שקר. כתב אמת: “אני רוצה להתחיל הכול מההתחלה. אפשר לנסות?” שלוש נקודות. נעלמו. הופיעו שוב. ואז ההודעה: “בוא בשבת. לבת. בשתיים. נדבר.” ויקטור נשם עמוק. הוא לא ידע מה יהיה. האם תסלח. האם תחזור. האם בכלל יש לו זכות להזדמנות שנייה. הביט בטבעת הנישואין. ולראשונה מזה שנים הרגיש מוכן להתחיל באמת מהתחלה. אם תסכים. האם לאריסה הייתה צריכה להבליג על הבגידות של בעלה? אולי עדיף היה לעורר מהומה ולברר את הכול כבר בבגידה הראשונה? מה דעתכם?

Life Lessons

אני יודעת על כל הבגידות שלך, אמרה אשתו. יגאל קפא במקום.

לא רעד. לא החוויר. בפנים הכול התכווץ כמו דף עיתון שלחצו לפני שזורקים. פשוט נעמד דום.

נועה עמדה ליד הכיריים, ערבבה משהו בסיר. תנוחה רגילה גב מופנה אליו, סינר עם נקודות קטנות, ריח בצל טיגון באוויר. תמונת בית. חמימות. אבל הקול היה של קריינית חדשות.

יגאל ניסה לשכנע את עצמו ששמע לא נכון. אולי היא דיברה על מלפפונים “אני יודעת איפה אפשר לקנות טובים”? אולי על השכן ממול, שמוכר את הרכב שלו?

אבל לא.

על כל הבגידות, חזרה נועה, לא מסתובבת אפילו.

כאן באמת השתנה בו משהו מבפנים. היו חסרים שם בכי, זעם, צלחות שבורות כל מה שתמיד פחד ממנו. פה לא נשמע רגש, לא אשמה. עובדה, יבשה, כמו להודיע שאזל החלב.

חמישים ושתיים שנה הוא בעולם הזה. עשרים ושמונה עם נועה. הכיר אותה בעל פה: את הנמש על הכתף, את איך שקצת מקמטת את האף כשטועמת מרק, את האנחה בבוקר. אבל את הטון הזה מעולם לא שמע.

נוע, פתח, אבל המילים לא יצאו.

השתעל. ניסה שוב.

נועה, על מה את מדברת?

היא הסתובבה. הביטה בו ארוכות, בשקט, כאילו ראתה אותו לראשונה. או אולי כאילו הסתכלה על תמונה ישנה שכבר לא מזהים בה כלום.

על מיכל, למשל, אמרה. מהחשבונאות אצלך. אלפיים ושמונה עשרה, נכון?

יגאל הרגיש שהרצפה נשמטת מתחתיו. לא דימוי באמת הכל נעלם והוא מרחף באוויר.

אלוהים. מיכל?!

לא הצליח להיזכר אפילו בפניה. הייתה שם איזה סיפור בבר מצווה של העבודה? אולי אחרי? קצר. לא רציני. הבטיח לעצמו: יותר לא.

וגם על רותם, המשיכה נועה בשקט ההיא מהחדר כושר. לפני שנתיים.

הוא פתח את הפה. סגר שוב.

מאיפה היא יודעת על רותם בכלל?!

נועה כיבתה את הכיריים. הסירה את הסינר בשקט, בדיוק, קיפלה. התיישבה לשולחן.

אתה רוצה לדעת איך גיליתי? שאלה. או למה שתקתי עד היום?

יגאל שתק. לא מפני שלא רצה לדבר פשוט לא הצליח.

בפעם הראשונה, התחילה נועה, זה היה לפני עשור בערך. התחלת להישאר בעבודה בסוף השבוע. במיוחד בימי שישי. חוזר מאושר, איזה ניצוץ בעיניים. ריח בושם.

חייכה חיוך מר, נטול שמחה.

שכנעתי את עצמי שדמיינתי. אולי מישהי אצלכם במשרד החליפה בושם? התווכחתי עם עצמי חודש. ואז מצאתי קבלה ממסעדה בכיס הזקט שלך. ארוחת ערב לשניים. יין. קינוח. אנחנו אף פעם לא היינו שם.

יגאל רצה להצטדק, לשקר כמו תמיד. אבל המילים נחנקו.

יודע מה עשיתי? הביטה לו בעיניים. בכיתי באמבטיה. התרחצתי. בישלתי לך ארוחת ערב. חייכתי אלייך כשהגעת הביתה. לבת לא סיפרתי היא אז הייתה בת חמש עשרה. בגרויות, אהבה ראשונה. למה שתדע שאבא…

השתתקה. העבירה יד על השולחן, כאילו מנקה אבק שלא קיים.

חשבתי: אעבור את זה. זה ייגמר לבד. כל הגברים משבר גיל, הבלים. יחזור זה העיקר. ששום דבר לא יתפרק.

נועה, הצליח סוף כל סוף לומר.

אל תפריע, קטע אותו. תן לי לסיים.

הוא שתק.

אחר כך הייתה עוד אחת. ועוד אחת. כבר לא ספרתי. הנייד שלך, יגאל, תמיד היה פתוח. חשבת שאני לא בודקת? קראתי את ההודעות. כל ה”מתגעגעת אליך, שפני”, והאת הכי טוב שהיה לי. ראיתי תמונות איך אתה מחייך ומחבק אחרות. הקול שלה רעד פעם ראשונה. אבל תוך שנייה התחזקה. נשמה עמוק.

שאלתי את עצמי למה זה לי? למה להישאר עם מי שלא אוהב אותי?

אני אוהב! פרץ ממנו. נועה, אני באמת

לא, אמרה, קולה קשוח. אתה אוהב נוחות. דירה מסודרת. אוכל חם. חולצות מגוהצות. אשה שלא שואלת שאלות.

קמה מהכיסא, נעמדה מול החלון. הביטה בחושך.

אתה יודע מתי נשברתי? הלחישה, עדיין לא מסתכלת עליו. לפני חודש. הבת באה לסוף שבוע, ישבנו במטבח עם תה. היא פתאום אמרה: “אמא, את נראית מוזרה, שקטה, לא עצמך”. וחשבתי: היא צודקת. באמת לא אני. כבר עשר שנים אני חיה רק בשביל אחרים.

יגאל הביט בגב שלה זקוף, מתוח ופתאום הבין: הוא מאבד אותה. עכשיו. לא עלול לאבד באמת.

אני לא רוצה להתגרש, לחש. נועה, בבקשה.

אבל אני כן, ענתה בשקט. כבר הגשתי מסמכים. בעוד חודש דיון.

למה עכשיו?! התפוצץ יגאל.

נועה הסתובבה. הביטה בו שוב ארוך, חודר. חייכה עקום.

כי הבנתי: אתה אף פעם לא בגדת בי, יגאל. אפשר לבגוד רק במי שחשוב לך. ואני בשבילך פשוט הייתי שם. כמו אוויר.

וזה היה נכון.

יגאל ישב מתכווץ על הספה, פתאום עלה בו עשור, רועד, מבוגר. נועה עמדה ליד הדלת. ביניהם עשרים ושמונה שנות נישואים, בת משותפת, דירה שכל פינה בה זוכרת אותם יחד. ומעבר. תהום ענקית.

אתה מבין, לחש שאני אבוד בלעדייך?

לא תהיה אבוד. תסתדר, קטע אותו. איכשהו.

לא! קפץ, נעמד מולה. נועה, אני אתקן! נשבע! לא עוד

יגאל, הרימה יד, עוצרת אותו. זה לא קשור אליהן. בכלל לא.

אז למה?

היא שתקה זמן ארוך. ניסתה ללקט מילים את אותן, שרצתה להגיד שנים, ולא העזה. או לא ידעה. או שלא ראתה טעם.

אתה יודע איך הרגשתי? כל פעם שחזרת הביתה אחרי עוד מיכל או רותם שכבתי לידך וחשבתי שאני כלום. אפילו לא טרחת להסתיר. לא נעלת את הטלפון. זרקת לכביסה חולצה עם שפתון. היית בטוח שאני טיפשה. עיוורת.

יגאל נרתע. כאילו חטף סטירה.

לא רציתי לפגוע.

לא רצית? התקרבה עד אליו. העיניים שלה הבריקו, לא מדמעות מזעם. ממה שצטבר שנים, פרץ עכשיו. פשוט לא חשבת עליי בכלל. מה עבר לך בראש כשהחזקת אחרת? “לא תדע על זה”? או “לא משנה לה”?

הוא שתק.

כי האמת הייתה מפחידה יותר.

הוא באמת מעולם לא חשב עליה. נועה הייתה מבחינתו עובדה קיימת. תמיד תהיה.

חזרת הביתה וחשבת שהכול רגיל. אשה כאן. בית. משפחה.

הסתובבה ממנו.

אותי לא היה שם. בתמונה שלך. בכלל.

יגאל התקדם צעד. שלח יד לגעת לה בכתף, לחבק, לעצור.

נועה התרחקה.

לא, אמרה בעייפות. מאוחר.

הוא תפס בידיה.

נועה, בבקשה! תני לי עוד הזדמנות! אני אתחיל מחדש!

הסתכלה על אצבעות שלובות, על פניך מבוהלות, מעוותות. פתאום הבינה: הוא באמת פוחד. רק לא לאבד אותה.

הוא פוחד להישאר לבד.

אתה יודע, לחשה, שחררה את הידיים, גם אני פחדתי. להישאר לבד. בלעדיך, בלי משפחה. אבל גיליתי משהו.

לקחה את התיק שלה, מפתחות מהשולחן.

אני כבר לבד. המון זמן. לידך אבל לבד.

היא ניגשה לדלת.

עברו שלושה שבועות.

יגאל ישב בדירה ריקה נועה עברה לבת אחרי אותו לילה ודפדף בטלפון. מיכל מהחשבונאות. רותם מהחדר כושר. עוד שתיים-שלוש שהיה להן שם. שלח הודעה לרותם.

השיחה נדחתה.

למיכל כתב קראה, לא ענתה.

השאר אפילו לא פתחו.

משהו מוזר: כשהיית גבר נשוי, כולם רצו אותך. עכשיו? כשאתה לבד אין מי שצריך אותך.

ישב על הספה, בדירה שכאבה עליו פתאום, והבין בפעם הראשונה מזה חמישים ושתיים שנה מה זאת בדידות אמיתית.

שלף שוב את הטלפון. מצא נועה. בהה במסך. אצבעות רעדו.

שלח הודעה. מחק. עוד אחת. מחק.

בסוף כתב: אפשר להיפגש?

התגובה הגיעה אחרי שעה: למה?

ישב והרהר. להגיד סליחה? מאוחר. תחזרי? טיפשי. השתנתי? שקר.

שלח אמת:

רוצה להתחיל מחדש. אפשר?

שלוש נקודות ריצדו. נעלמו. שוב הופיעו.

הגיעה תשובה:

בוא בשבת. לבת. בשתיים. נדבר.

יגאל נשם עמוק.

הוא לא ידע מה יקרה. האם תסלח. האם תחזור. האם בכלל מגיע לו סיכוי נוסף.

הביט בטבעת הנישואין שעל אצבעו.

ובפעם הראשונה מזה שנים הרגיש באמת מוכן להתחיל הכל מהתחלה.

אם היא תרצה.

הייתם סולחים ליגאל? אולי נועה הייתה צריכה לצעוק, ולסיים כבר בבגידה הראשונה? מה אתם חושבים?

Rate article
Add a comment

seventeen − twelve =