אמת, שאוחזת בבטן
תולה בגדים רטובים על חבל בגינה, יעל שמעה קולות בכי מאחור הגדר. היא הציצה וראתה שם את נגה ילדה בת שמונה מהבית ממול. למרות שהיא כבר בכיתה ב’, נראתה קטנה ורזה במיוחד, כמו בת שש.
“נגה, שוב מישהו העליב אותך? בואי אליי,” אמרה יעל ודחפה את הקרש הרופף בגדר נגה כבר הייתה מנוסה בקפיצה פנימה.
“אמא כעסה עליי, אמרה ‘תעופי מפה’ ודחפה אותי החוצה. עכשיו היא שוב עם עמוס החבר שלה הם צוחקים בבית.” נגה ניסתה להסביר, עוד wiping away דמעות.
“יאללה, בואי הביתה שירה ועידו אוכלים, אני אכין גם לך משהו,” חייכה יעל, שכבר לא פעם הצילה את נגה מידיה של אמא שלה, שולה ממש לא עניין נדיר בשכונה.
הבית של יעל ובעלה אילן היה בדיוק המקום שנגה הרגישה בו שלום. השקט בביתם, האהבה לילדים והדאגה כל מה שנגה רק יכלה לקוות לו. כל פעם שביקרה, הרגישה איך הכול מתרכך בה, אפילו קנאה ממש, אבן על החזה.
לעומת זאת, שולה אמא של נגה אסרה עליה כמעט הכול. נגה הייתה מסיעה מים מהגינה, מקרצפת את המחסן, עוקרת עשבים, שוטפת רצפות. שולה ילדה את נגה בלי בן זוג, ומאז האמהות באה לה קשה. בעודה הייתה בחיים סבתא מרים, אימא של שולה, שעוד דאגה לנגה אבל הסבתא נפטרה שנגה הייתה בת שש. מאז המציאות נהייתה עקומה.
שולה עבדה בניקיון בתחנת אוטובוסים מקום שרובו גברים. לא עבר זמן, ועמוס נהג חדש נכנס לחייה. שולה נדלקה עליו בן רגע נתנה לו לגור אצלה, פינוק מלא. עמוס, שכבר היה גרוש ומשלם מזונות שמח שיש לו מקום לגור. לילדה שלה מה אכפת לו, שתתרוצץ, בעתיד תהיה “עוזרת”.
כל תשומת הלב הופנתה לעמוס, ונגה הייתה חוטפת קיתונות, מקבלת משימות, חוטפת פה ושם, לפעמים גם מכות. “אם לא תעשי מה שאני אומרת, אשלח אותך לפנימיה,” איימה שולה.
נגה, בקושי הספיקה לנקות את המחסן לפני שכבר ספגה הערה או סתם בעיטה. היא הייתה יושבת מתחת לשיח הרימון ליד הגדר השכנה ומרימה בכי בשקט. יעל, אם ראתה מיד קראה לה פנימה. נגה הפכה לילדה סגורה, פחדנית כמעט.
השכונה, כולם הכירו את כולם, ואף אחד לא אהב איך שולה מתנהגת עם נגה. יעל במיוחד לא שתקה, וככה התחילו שמועות “למה אתם שומעים לי? יעל רק מקנאה לי על עמוס, סתם ממציאה סיפורים,” הייתה מפיצה שולה.
בבית שמחה תמיד הייתה שווה השתפכות אלכוהול: חג? שולה ועמוס פותחים בקבוק. נגה? בורחת ליעל.
הזמן עבר ויום אחד נגה סיימה כיתה ט’. כל חלומה ללמוד בבית ספר לסיעוד בעיר, להיות אחות. אבל שולה פסקה: “תתחילי לעבוד, כבר גדולה. עזבי שטויות, אין לי כסף להחזיק אותך.”
נגה בכתה, יצאה מהבית כי בבית אפילו לבכות אסור דמעות מצאו לה דרך בגינה של יעל. זו שמעה ונפלה כמעט: “שולה, אין לך לב. הילדה שלך ילדה מצוינת, כמעט מצטיינת בלימודים. איך את לא מתביישת? עמוס שלח את הבן שלו ללמוד בעיר ואת בשום פנים לא נותנת לנגה הזדמנות?”
שולה התרתחה, אבל כמו תמיד נגמר לה האוויר: “אני קשוחה כי אני רוצה שהיא לא תחזור על הדרך שלי. שלא תביא הביתה איזה ילד בלי אבא. טוב שתלך ללמוד.”
נגה התקבלה בקלות לבית הספר לסיעוד בעיר הגדולה, והייתה מאושרת אמנם הבגדים שלה היו מה שאת קוראת “פשוטים”, אבל אף אחד לא העיר לה על זה, וזה גם כלום מהשדות בגליל, כולם אותו דבר.
הבית? פחות בא לה להגיע. כשבאה, קודם כל דפקה אצל יעל שתמיד קראה לה לאכול, שאל מה שלומה, חיבקה, ונתנה לה יחס של בת אמיתית.
אצל שולה בעיות בלי סוף. עמוס פתאום התחיל לחבב חברה צעירה ומפה לשם, הגיע ערב אחד וארז את הדברים, “רונית בהריון ממני ואני דואג לילד שלי את, הילדה שלך, לא צריכה אותך בכלל. אני לא אתן שגבר זר יתעלל בילד שלי כמו שאת עושה לנגה. הילדה שלך גדלה בלי חום ממש כאילו מצאת אותה בגינה.” עמוס סגר את הדלת מאחוריו, ושולה התייבשה על הספה שתקה.
נגה שמעה וידעה בדיוק: אמא שלה לא רצתה אותה כל חייה. אף פעם לא הגנה, אף פעם לא חיבקה. עמוס? לא הזיז לו, רק נהנה מהסיטואציה.
נגה התחילה לעבוד בבית חולים חוסכת לעצמה, לא חוזרת הביתה. שולה הידרדרה מהבוקר שתויה, מטיילת עם כל מיני “חברים” לא ברורים. נגה? פשוט התפללה שהכל יעבור. החלום שלה היה להעיף את כל החברות האלה, לקחת את הבית, לשפץ ולהתחיל מחדש, אולי עם אמא אבל שולה לא רצתה.
כשנגה סיימה את הלימודים, באה להגיד שלום. שולה, לבד בבית, התנפלה עליה: “ציפיתי שתבואי אין לי אוכל. תתני כסף? על תישארי הרבה.”
נגה בלעה את העלבון, נתנה קצת שקלים, יצאה מהבית כמעט בלי דמעות. במקום אמא שרצה אחריה ונותנת חיבוק כלום. נגה הלכה ליעל.
יעל שמחה, הושיבה אותה עם אילן. “נגה, תשבי איתנו לאכול. רגע, יש לי גם מתנה לך בשביל התעודה וגם כמה שקלים, שתתחילי בדרך חדשה.”
נגה פרצה בבכי. “למה אמא שלי ככה? למה אני לא בשבילה באמת בת?” שאלה.
יעל חיבקה: “אל תבכי, נגה. זהו הגיע הזמן שלך. אי אפשר לשנות הכל אבל את עברת דרך מדהימה. את תזכי ליחס טוב, תמיד תמצאי אהבה.”
נגה עברה לעיר ושם עבדה במחלקה כירורגית. שם פגשה את איתי, רופא צעיר שהתאהב בה ממבט ראשון. לא עבר זמן רב, והתחתנו כמובן, טקס משפחתי, אבל מי שישב לצד נגה תחת החופה הייתה יעל, לא שולה.
שולה? קיבלה מעט כסף מדי חודש, ועשתה מזה “שואו” בפאב המקומי. “אני אמא מי-יודעת-מה הילדה שלי שולחת לי כסף, היא חייבת לי את הכול.” בפועל, נגה בקושי התקשרה, לא באה לבקר, נכדים? לא זכתה לראות.
באיזשהו יום, כשהשכונה הייתה שקטה במיוחד, יעל נכנסה לבית שולה, מצאה אותה על הרצפה. מתה לבד. כמה זמן שכב שם? מי יודע.
נגה עם איתי קברו את אמא ומכרו את הבית. עכשיו רק בקושי מגיעים ליעל ולילדים.
וכל פעם שואלת עצמה, איפה הייתה החיבוק שאמא מביאה. אבל הלב שלה רגוע כי את כל הטוב קיבלה מיעל. והאמת? היא הייתה הלב של נגה כל השנים.
