אמא, אני מתחתן! – אמר הבן בשמחה. – אני שמחה, – ענתה סופיה פבלובנה בלי התלהבות. – אמא, מה קרה? – שאל ויקטור בהפתעה. – כלום… איפה אתם מתכננים לגור? – שאלה האם בעיניים מצומצמות. – פה. הרי את לא מתנגדת, נכון? – ענה הבן. – הדירה שלנו עם שלושה חדרים, בטח שנסתדר. – יש לי בכלל אפשרות לבחור? – שאלה האם. – מה, לא נשכור דירה? – שאל הבן בעצב. – ברור שאין לי ברירה, – אמרה סופיה פבלובנה באי-רצון. – אמא, את לא מבינה כמה יקר לשכור דירה היום, לא יישאר לנו כסף לאוכל, – אמר ויקטור. – זה זמני, נעבוד ונחסוך כדי לקנות לנו דירה. זה יילך הרבה יותר מהר ככה. סופיה פבלובנה משכה בכתפיה. – אני מקווה… – אמרה. – אז ככה, תיכנסו, תגורו כמה זמן שתצטרכו, אבל יש לי שני תנאים: חשבון הארנונה והמים מתחלק שלושה, ואני לא אהיה עוזרת הבית. – בסדר, אמא, איך שתגידי, – הסכים ויקטור מיד. הצעירים ערכו חתונה קטנה והתחילו לגור יחד: סופיה פבלובנה, ויקטור והכלה אירה. מהיום הראשון, ברגע שהצעירים נכנסו לדירה, פתאום היו לסופיה פבלובנה עניינים דחופים. הצעירים חזרו מהעבודה, ואמא לא בבית, הסירים ריקים, הדירה מבולגנת בדיוק כמו כשהם יצאו. שום דבר לא מסודר. – אמא, איפה היית? – שאל הבן בערב בפליאה. – אתה מבין, ויקי, התקשרו ממועדון התרבות, הזמינו אותי לשיר במקהלת השירים העממיים. יש לי קול, אתה זוכר? – באמת?! – התפלא הבן. – בטח! פשוט שכחת, אמרתי לך פעם. זה ממש כיף, כל הפנסיונרים כמוני מתאספים ושרים ביחד. היה כזה ערב מוצלח, אני אלך גם מחר! – אמרה סופיה פבלובנה עם חיוך. – ומה מחר, שוב מקהלה? – שאל הבן. – לא, מחר ערב ספרותי, נקרא שירים של ביאליק. אתה יודע כמה אני אוהבת אותו. – באמת?! – שוב התפלא הבן. – ברור! תמיד אמרתי לך – אתה פשוט לא שם לב לאמא שלך, – אמרה סופיה פבלובנה בנימה קלה של תוכחה. הכלה הסתכלה עליהם ושתקה. מאז שוויקטור התחתן, נפתח לסופיה פבלובנה עידן חדש: היא השתתפה בכל מיני חוגים לפנסיונרים, חברות ותיקות התחברו עם חדשות שבאו אליה לביקור, תפסו לה את המטבח עד מאוחר, שתו תה ואכלו עוגיות שהביאו בדרך, שיחקו לוטו, לפעמים הסתובבה ברחובות, לפעמים צפתה בסדרה בטלוויזיה בכזה ריכוז עד שלא שמה לב שהילדים חוזרים הביתה מהעבודה. סופיה פבלובנה עקרונית לא נגשה לעבודות הבית, והעבירה את כל האחריות לאירה ולויקטור. בהתחלה קיבלו זאת בלי תלונות, אחר כך אירה התחילה להסתכל עקום, אחר כך החלו להתלחשש, ובהמשך ויקטור התחיל להיאנח בקול. אבל סופיה פבלובנה לא שמה לב, והמשיכה לחיות חיים מלאים. יום אחד חזרה סופיה פבלובנה הביתה מאושרת, שורקת לעצמה “קלינקה-מלינקה”, ונכנסה למטבח בו הצעירים אכלו מרק בעצב ואמרה בשמחה: – ילדים יקרים, תברכו אותי! הכרתי גבר מקסים, מחר אנחנו נוסעים יחד לספא! נכון משמח? – נכון, – ענו ביחד ויקטור ואירה. – ומה קורה ביניכם? זה רציני? – שאל הבן בחשש שיגיע עוד דייר לדירה. – כרגע לא בטוחה, אחרי הנסיעה אדע, – אמרה סופיה פבלובנה, מזגה לעצמה מרק ואכלה בתיאבון. אחרי הנסיעה חזרה מאוכזבת. אמרה שאלכס לא ברמה שלה ונפרדו, אבל מיד הוסיפה שהכל עוד לפניה. החוגים, הבילויים והמפגשים המשיכו במלוא הקצב. בסוף, כשהצעירים שוב חזרו הביתה ומצאו את הדירה מבולגנת והסירים ריקים, אירה התפרצה, טרקה את המקרר הריק וקראה: – סופיה פבלובנה! אולי תתחילי לטפל גם בעבודות הבית? הדירה מבולגנת! כלום לא נשאר לאכול! למה אנחנו צריכים לעשות את הכל ואת לא? – למה כל כך מתרגזים? – שאלה סופיה פבלובנה מופתעת. – ואם הייתם גרים לבד, מי היה עושה בשבילכם את כל העבודות? – אבל את פה! – טענה אירה. – אני לא איזו שפחה כדי לשרת אתכם כל היום. את שלי כבר נתתי, מספיק! ובכלל, ויקטור ידע שלא אהיה עוזרת בית, זה היה התנאי שלי. אם הוא לא סיפר לך, זו כבר לא אשמתי, – אמרה סופיה פבלובנה. – חשבתי שאת צוחקת, – אמר ויקטור מבולבל. – אתם רוצים לחיות פה בנוחות ושאני גם אנקה ואבשל לכם? לא! אני אמרתי שלא – וזה הסוף. ואם זה לא מתאים לכם, אפשר פשוט לגור לבד! – סיימה סופיה פבלובנה והלכה לחדר שלה. בבוקר שאחרי, כאילו כלום לא קרה, זימרה לעצמה “אוי לא ערב, לא ערב, לא ישנתי הרבה…”, לבשה חולצה יפה, מרחה ליפסטיק אדום ויצאה למתנ”ס, לשם חיכתה לה מקהלת השירים העממיים…

Life Lessons