השכנים החליטו להראות לנו מי הבוס בבניין. ובלי שום סיבה נראית לעין.
זה קרה לפני חמש שנים. אני ובעלי כבר היינו הורים לשניים, כל המשפחה נדחקה לחדר קטן בגודל של קופסת שימורים. אפשר להבין שהמקום הפך לדחוף כמו חניה בתל אביב. אבל במציאות, כל הדיבורים על דירה חדשה נשארו רק בשיחות סתמיות על הספה.
אבל אז, ברגע ששמענו שעוד תינוק בדרך, הבנו שאין ברירה: חייבים להתרחב. האופציה היחידה שעמדה לפנינו הייתה למכור את הדירה הקטנה שלנו, להוסיף קצת כסף מההורים (תודה אמא ואבא!), ולקנות שלושה חדרים, איפשהו בפאתי פתח תקווה.
וכך עשינו. אחרי שמכרנו, קפצנו על דירה משופצת באיזה בלוק ישן. הכל היה מוכן רק להיכנס עם הספות ולסדר את הכיסאות.
חשבנו שתם עידן הצפיפות והמריבות, אבל אז נחתה עלינו צרה חדשה: השכנים למעלה התאחדו ממש כמו קונגרס דיירים, רק כדי להוכיח לנו מי שולט בבניין הזה.
כמעט כל יום קיבלנו תלונה חדשה, כמו חדשות הבוקר אבל עם פחות חיוכים:
למה הדלת בכניסה נשארת פתוחה כל כך הרבה זמן?
סחבנו ארגזים, היה צריך לאוורר קצת, מה קרה?
למה את מחנה את האוטו מתחת לחלון שלי?
בעצם, זה החלון שלי, את גרה קומה למטה. במפתיע, אין לי יכולת להחנות באוויר.
אבל השיא הגיע כשהתלוננו על הילדים:
כשהילדים שלך חוזרים מהגן, הם טסים במדרגות, עושה לי כאב ראש!
וזו עוד כלום, אפילו כשהם יושבים ורואים סדרה, יש תלונה.
אבל איך הילד מפריע כשהוא יושב שני מטר מתחתיך? כבידה, גבירה יקרה, לא העברנו גם אותה דירה.
ואז הגיעה לאישתי, הרה בחודש תשיעי ולבד בבית, משלחת זועמת של שכנות. באו בצהריים, דפקו בדלת, ישר צעקות ותלונות:
באנו לדבר איתך!
מה הסיפור?
בעלך יצא לעשן קפה (אני לא מעשן, בחיים לא נגעתי בסיגריה), ובזמן הזה הוא הכניס איזשהו בחור זקן לבניין, שמסתובב ומציע לכולם לשכפל קודן.
בעלי לא מעשן, וגם לא קודן-מן!
כשחזרתי בערב, שמתי פוקוס, הלכתי ישר לשכנים ועשיתי שיחה לא מתנחמדת במיוחד במילים עדינות אמרתי להם להירגע.
מאז, איכשהו, חזר השקט. בעצם, חוץ מזה שהשכנים הפסיקו להגיד לנו שלום. כנראה עד שיגיע התינוק הבאוזהו, עברו שנתיים והשלום בבניין שרד פחות או יותר. הילדים שלנו כבר יודעים לעשות “נינג’ה במדרגות” בלי ליפול, ואני ואישתי למדנו לזהות מי משליוק על הרצפה ומי שסתם שומעת חדשות בקול רם. על שלום עם השכנים כבר לא חלמנו, אבל אם חס וחלילה נשבר בבניין משהו תמיד נמצא את עצמנו פותחים את הדלת בו זמנית, מגמגמים “היי” קצר ותוך חמש שניות חוזרים לשגרה.
ולפעמים, דווקא בערבים שקטים, יש איזו נקישת עקב במסדרון, צליל דלת נטרקת וחיוך חטוף דרך עינית הדלת סימן שבסוף, כולנו תקועים כאן ביחד. לא מתוך בחירה, אולי, אבל כל אחד מאיתנו בוס קטן בעצמו, בבניין שבו השלום הוא נס שתמיד חוזר, כל בוקר מחדש.
