נסעתי לבקר את אחי לחג המולד… וגיליתי שהוא בכלל לא הזמין אותי, כי אשתו “לא רוצה אנשים כמוני” אצלה בבית אני בת 41, אחי בן 38. כל החיים היינו קרובים מאוד — גדלנו יחד, חלקנו חדר, סודות, עבודה, אפילו את הרגעים הקשים. אבל מאז שהוא התחתן, משהו בו השתנה, למרות שסירבתי לקבל את זה. בשנה שעברה, כבר בתחילת דצמבר הרגשתי משהו מוזר: אחי לא הזכיר שום דבר על ארוחת החג. ותמיד היינו חוגגים יחד. תמיד. יום אחד החלטתי להפסיק לחכות. אמרתי לעצמי: “אם הוא לא מזמין — אז אזמין את עצמי.” זה אחי, לא מישהו זר. ב-24 לחודש, שש בערב, שלחתי לו הודעה לשאול באיזו שעה יבוא לאסוף אותי. הוא לא ענה. התקשרתי — הטלפון כבוי. משהו התכווץ בי. לקחתי מונית והגעתי ישר לפתח הבית שלו. כשהגעתי, שמעתי מוזיקה, צחוק, ילדים רצים… שולחן ערוך, חגיגה. אפילו הרגשתי לא נעים לדפוק, כי היה ברור שחוגגים. אבל דפקתי. אחי פתח. החוויר. חיבק אותי מהר, אבל היה לחוץ. אמר לי: — “אה, אחותי… למה לא הודעת?” עניתי: — “כי אתה לא הודעת שום דבר. לכן באתי. מה קורה?” לפני שהזמין אותי להיכנס, הסתכל לאחור — כאילו שוקל משהו. נכנסתי… ועמדתי המומה. על השולחן — כל המשפחה של אשתו: בני דודים, דודים, דודות, אפילו שכן. כולם. רק אני לא. אשתו בירכה אותי בחיוך מזויף והמשיכה להגיש, כאילו אני לא קיימת. התיישבתי על הספה, נבוכה, שקופה. ובדיוק אז שמעתי את אשתו לוחשת לאמא שלה — כאילו שאני לא שומעת: — “אמרתי לך שהיא תבוא להרוס לי את הערב. לא רציתי אנשים כמוה פה.” “אנשים כמוני?” מה זה אומר? מה עשיתי? הרגשתי שקשה לי לנשום, ניסיתי שלא לבכות ליד כולם. גם אחי שמע. פניו השתנו. ניגש אליי ואמר בשקט: — “אחותי, אל תתייחסי. היא ככה.” הסתכלתי עליו: — “ככה — מה? מה עשיתי לה? איך אני יכולה להגיע לבית של אחי ולהרגיש אורחת לא רצויה?” ואז הודה לי הכול: — “היא לא רצתה שאזמין אותך. אמרה שיש לך אישיות חזקה, שאת חושבת יותר מדי, שתמיד את רוצה לעזור ומתערבת איפה שלא צריך. ו… לא רציתי לריב איתה בחג.” נשארתי בלי מילים. העדיף לא להזמין אותי — העיקר שלא יהיה ריב עם אשתו. לא עשיתי סצנה. לא אמרתי כלום. רק קמתי ואמרתי: — “אל תדאג. אני הולכת.” הוא התחנן שאשאר, אבל לא יכולתי. לא רציתי להיות במקום שבו אני “עודפת”. הלכתי עד לפינה עם גוש בגרון. בבית חיממתי צלחת אורז עם עוף ואכלתי לבד. עברתי על תמונות חג ישנות עם אחי. ופתאום הרגשתי שמשהו בתוכי נשבר — כי הוא לא הצליח להגן על המקום שלי לידו, על הקשר שלנו, על ההיסטוריה שלנו. עד היום לא דיברנו על זה. הוא מתעקש “באחד הימים” לבקר אותי… אבל אני עוד לא יודעת אם בכלל לדבר איתו או פשוט לתת לדברים לזרום. דבר אחד ברור: החג הזה כבר לא אחגוג איתם.

נסעתי לבקר את אחי בחג החנוכה… וגיליתי שהוא בכלל לא הזמין אותי כי אשתו “לא רוצה אנשים כמוני” אצלה בבית אני בת 41, אחי בן 38. כל החיים היינו הכי קרובים – גדלנו יחד, חלקנו חדר, סודות, עבודה, אפילו רגעים קשים. אבל מאז שהוא התחתן משהו השתנה בו, אפילו שסירבתי לקבל את זה. בשנה שעברה, כבר בתחילת דצמבר הרגשתי משהו מוזר: אחי לא הזכיר כלום על ארוחת החג. תמיד חגגנו יחד. תמיד. לילה אחד החלטתי לא לחכות יותר. אמרתי לעצמי: “אם הוא לא מזמין, אז אזמין את עצמי.” זה אח שלי, לא מישהו זר. בערב החג, בסביבות שש, שלחתי לו הודעה לשאול מתי יבוא לאסוף אותי. הוא לא ענה. התקשרתי – הטלפון כבוי. הרגשתי מועקה, לקחתי מונית והגעתי ישר לבית שלו. כשהגעתי, שמעתי מוזיקה, צחוקים, ילדים רצים… שולחן ערוך, חגיגה. אפילו התביישתי לדפוק, כי היה ברור שחוגגים. אבל דפקתי. אחי פתח. החוויר. חיבק אותי מהר, אבל היה נבוך. אמר לי: “אה, אחותי… למה לא הודעת?” עניתי: “כי אתה לא הודעת על כלום. בגלל זה באתי. מה קורה פה?” לפני שהכניס אותי, הוא הסתכל אחורה — כאילו שוקל משהו. נכנסתי… ונעצרתי. על השולחן – כל המשפחה של אשתו: בני דודים, דודים, דודות, אפילו שכן. כולם. רק אני לא. אשתו בירכה אותי בחיוך מזויף והמשיכה להגיש, כאילו אני לא קיימת. התיישבתי על הספה, נבוכה, שקופה. ובדיוק שם, בשקט הזה, שמעתי את אשתו של אחי אומרת לאמא שלה – בטוחה שאני לא שומעת: “אמרתי לך שהיא תבוא להרוס לי את הערב. לא רוצה אנשים כאלה כאן.” “אנשים כמוני?” מה זה אומר? מה עשיתי? הרגשתי שקשה לי לנשום, ניסיתי לא לבכות מול כולם. אחי שמע גם. פניו השתנו. ניגש אליי ואמר בשקט: “אחותי, אל תקשיבי לה. היא כזאת.” הסתכלתי עליו: “כזאת – מה? מה עשיתי לה? איך ייתכן שאני באה לבית של אחי ומרגישה לא רצויה?” ואז הוא הודה בכל: “היא לא רצתה שאזמין אותך. אמרה שיש לך אופי חזק, שאת חושבת יותר מדי, שאת תמיד רוצה לעזור ומתערבת איפה שלא צריך. ולא רציתי לריב בחג.” הייתי המומה. אחי העדיף לא להזמין אותי… רק כדי שלא יריב עם אשתו. לא עשיתי סצנה. לא אמרתי כלום. פשוט קמתי ואמרתי: “אל תדאג. אני הולכת.” הוא התחנן שאשאר, אבל לא יכולתי. לא רציתי להיות במקום שבו אני “מיותרת”. הלכתי עד לפינה עם גוש בגרון. בבית חיממתי לעצמי צלחת אורז עם עוף ואכלתי לבד. דפדפתי בתמונות חנוכה ישנות עם אחי. והרגשתי שמשהו בי נשבר – כי הוא לא הצליח להגן על המקום שלי, על הקשר שלנו, על הסיפור המשותף שלנו. עד היום לא דיברנו על זה. הוא מתעקש ש”מתישהו בימים הקרובים” יבוא לבקר… אבל אני עוד לא החלטתי אם לשוחח איתו או פשוט לשחרר. דבר אחד ברור: החנוכה הזה לא אהיה איתם

נסעתי לבקר את אחי לחג החנוכה… וגיליתי שהוא בכלל

02

הכל לטובה – סיפור חייה של ולדה, בת לאמא חזקה ודומיננטית, שמנסה לעצב אותה לדמותה; המאבק של ולדה להיות מושלמת עבור אמא, ההתאהבות הראשונה בגושה הבלונדיני והמאבק על עצמאותה, דרך נישואים, גירושים, שיקום עצמי, ורגע מקרי ברחוב שמביא לה אהבה אמיתית – מסע של התבגרות, כישלונות, הצלחות ותובנה שכל מה שקורה, קורה לטובה

הכל לטובה ענבל רותם – אמא של עינב, ניסתה לעצב

03

Se me han quitado las ganas de casarme Archipo se quedaba hasta tarde en el laboratorio, trasteando sin fin con líquidos y polvos misteriosos, insistiendo en su trabajo con la esperanza de presentar pronto a la sociedad su gran descubrimiento: un producto extraído de las raíces de una planta muy poco común. El entusiasmo con el que el científico, ya cuarentón, se entregaba a sus investigaciones le impedía percatarse de las miradas interesadas de Sofía, la joven limpiadora que llevaba poco tiempo en el instituto. Absorbido por su sueño de éxito, Archipo no veía cómo Sofía, descuidando su faena, pasaba largos ratos en su despacho, apoyada en la escoba y observándolo fijamente. Hasta que una tarde la chica, armándose de valor, le propuso tomar un té con salchichón casero traído por su madre del pueblo. Al principio, él dudó y puso pegas por cuánto tiempo llevaba el alimento en la mochila, pero la insistencia y el olor lo acabaron seduciendo. Y así, poco a poco, además del apetito, fue entrando en juego algo más. De agradecimiento por el convite, Archipo se ofreció a acompañar a Sofía a la parada del autobús. Descubrió que apenas tenía 23 años. Sofía, entusiasmada, prometió llevarle galletas caseras al día siguiente. Y a Archipo comenzó a rondarle la cabeza la idea de un futuro juntos, por insólita que le pareciera. Cuando llegó el momento de conocer a los padres de Sofía, Archipo se puso sus mejores galas y viajó hasta un pueblo perdido, donde una intensa tormenta familiar —reproches, gritos, celos, insultos y hasta amenazas— lo dejó al borde del colapso. Entre el frío, la hostilidad materna y lo absurdo de la situación, Archipo llegó a preguntarse si aquello era justo lo que necesitaba en su vida. El estrés lo llevó directo al sofá de la casa, víctima de una crisis de tensión que requirió la intervención de la sanitaria del pueblo. Superando todo tipo de percances, incluido el rechazo de la madre y el deseo de Sofía de escaparse con él, Archipo llegó a una amarga conclusión: a la próxima, mejor quedarse solo y tranquilo en el laboratorio. De regreso a la ciudad, indiferente a los nuevos intentos de conquista, Archipo recuperó la paz en su rutina diaria, recordando con sorna el inusual “experimento” matrimonial al que la vida lo había sometido.

He cambiado de idea sobre casarme Querido diario, Anoche

00

הלכתי לבקר את אחי לכבוד חג החנוכה… וגיליתי שבעצם לא הוזמנתי כי אשתו “לא רוצה אנשים כמוני” בבית שלהם אני בת 41, אחי בן 38. כל חיינו היינו מאוד קרובים — גדלנו יחד, חלקנו חדר, סודות, עבודה, אפילו זמנים קשים. אבל מאז שהוא התחתן, משהו בו השתנה, למרות שסירבתי להודות בזה. בשנה שעברה, כבר בתחילת דצמבר הרגשתי משהו מוזר: אחי לא הזכיר כלום בנוגע לארוחה המסורתית של חג החנוכה. תמיד חגגנו את זה יחד. פשוט תמיד. ערב אחד החלטתי להפסיק לחכות. חשבתי לעצמי: “אם הוא לא מזמין אותי, אני אזמין את עצמי.” זה בכל זאת אחי, לא מישהו זר. ב-8 לחודש, בסביבות שש בערב, שלחתי לו הודעה לשאול מתי יבוא לאסוף אותי. הוא לא ענה. התקשרתי — הטלפון כבוי. משהו בי התכווץ. לקחתי מונית ונסעתי היישר אל ביתו. כשהגעתי, שמעתי מוזיקה, צחוקים, ילדים רצים… שולחן ערוך, חגיגה. אפילו התביישתי לדפוק, כי היה ברור שחוגגים. אבל דפקתי. אחי פתח. החוויר. חיבק אותי במהירות, אבל ניכר עליו שהוא לחוץ. אמר לי: — “אה, אחותי… למה לא עדכנת שאת באה?” עניתי: — “כי גם אתה לא עדכנת בכלום. בגלל זה באתי. מה קורה?” לפני שהכניס אותי, הוא הסתכל אחורה — כאילו שקל משהו. נכנסתי… ונשארתי המומה. בשולחן — כל המשפחה של אשתו: בני דודים, דודים, דודות, אפילו שכן. כולם. רק אני לא הייתי שם. אשתו בירכה אותי בחיוך מזויף והמשיכה להגיש, כאילו אני לא קיימת. התיישבתי על הספה, במבוכה, בלתי נראית. ושם, בתוך השקט הלא נעים הזה, שמעתי את אשת אחי אומרת לאמא שלה — כנראה בלי לשים לב שאני שומעת: — “אמרתי לך שהיא תבוא להרוס לי את הערב. לא רציתי אנשים כמוה פה.” “אנשים כמוני?” מה זה אומר? מה עשיתי? הרגשתי שקשה לי לנשום, ניסיתי לא לפרוץ בבכי מול כולם. אחי שמע גם. פניו השתנו. ניגש אליי ואמר בשקט: — “אחותי, אל תתייחסי. היא כזו.” הבטתי בו: — “כזו — איך? מה עשיתי לה? איך ייתכן שבאתי לבית של אחי ואני חשה פולשת?” אז הוא הודה בהכול: — “היא לא רצתה שאזמין אותך. אמרה שיש לך אופי חזק, שאת חושבת יותר מדי, שתמיד רוצה לעזור ומתגייסת איפה שלא צריך. ולא רציתי לריב איתה בחג.” נשארתי בלי מילים. אחי העדיף לא להזמין אותי… רק כדי לא להריב עם אשתו. לא עשיתי סצנה. לא אמרתי כלום. רק קמתי ואמרתי: — “אל תדאג. אני הולכת.” הוא התחנן שאשאר, אבל לא יכולתי. לא רציתי להיות במקום שבו אני “מיותרת”. הלכתי עד הפינה עם דמעות בגרון. בבית חיממתי צלחת אורז עם עוף ואכלתי לבד. עברתי על תמונות חנוכה ישנות עם אחי. והרגשתי משהו נשבר בי — כי הוא לא הצליח להגן על המקום שלי לידו, על הקשר, על הסיפור שלנו. עד היום לא דיברנו על זה. הוא ממשיך להתעקש “שיום אחד” יבקר אותי… אבל אני עדיין לא יודעת אם לדבר איתו או פשוט לשחרר. דבר אחד בטוח: בחנוכה הקרוב, אני לא אהיה איתם

נסעתי לבקר את אחי לחג החנוכה וגיליתי שהוא לא הזמין

01

עשיתי את הטעות הכלכלית הכי רומנטית בחיי: בניתי את גן העדן שלי על קרקע של מישהי אחרת. כשנישאתי, חמותי חייכה אליי ואמרה: “מתוקה, למה שתשלמו שכירות? יש מקום על הגג. תבנו לכם דירה שם ותשבו בנחת”. אז זה נשמע לי כמו ברכה. האמנתי לה. האמנתי גם לאהבה. אני ובעלי התחלנו להשקיע כל שקל שחסכנו בדירה העתידית. לא קנינו רכב. לא נסענו לחופשות. כל הבונוסים והחסכונות הלכו לחומרים, בעלי מקצוע, חלונות, ריצוף. חמש שנים בנינו. לאט. בתקווה. משטח ריק יצרנו דירה אמיתית. עם מטבח שחלמתי עליו. עם חלונות גדולים. עם צבעים שדמיינתי לבית של “שלנו”. אמרתי בגאווה: “זה הבית שלנו”. אבל החיים לא שואלים אם את מוכנה. הנישואים התחילו להיסדק. ריבים. צעקות. פערים שלא הצלחנו לגשר. וביום שהחלטנו להיפרד למדתי את הלקח היקר בחיי. כשארזתי בגדים עם דמעות בעיניים, הסתכלתי על הקירות ששייפתי וצבַּעתי לבד, ואמרתי: “לפחות תחזירו לי חלק ממה שהשקענו. או תשלמו לי את החלק שלי”. חמותי – אותה אישה שהציעה “לבנות על הגג” – עמדה בדלת בזרועות שלובות ומבט קר: “אין פה כלום שלך. הבית שלי. המסמכים שלי. אם את יוצאת – תצאי עם מה שתיקחי ביד. כל השאר נשאר פה”. אז הבנתי. אהבה לא חותמת על חוזים. אמון הוא לא בעלות. ועבודה בלי טאבו – היא הפסד. יצאתי לרחוב עם שני מזוודות וחמש שנות חיים שהפכו לבטון וקירות – שכבר לא שלי. עזבתי בלי כסף. בלי בית. אבל עם בהירות. הכסף הכי אבוד הוא לא זה שבוזבז על תענוגות. הכי אבודים – הם אלו שהשקעת במשהו שלא היה על שמך. לבנים אין רגשות. מילים עפות. אבל מסמכים נשארים. ואם יש לי משהו לומר לכל אישה: לעולם, כמה שלאהבה יהיה מקום, אל תבני את העתיד שלך על קרקע של מישהו אחר. כי לפעמים “השכירות שנחסכה” עולה לך בכל החיים.

עשיתי את הטעות הפיננסית הכי רומנטית בחיי: בניתי את

04

עשיתי את הטעות הפיננסית הכי רומנטית בחיי: בניתי את גן העדן שלי על קרקע לא שלי כשהתחתנתי, חמותי חייכה ואמרה: “ילדה יקרה, למה לשלם שכר דירה? מעל הדירה יש מקום. תבנו לכם דירה למעלה ותחיו בשקט.” זה נשמע לי כמו ברכה. האמנתי לה. האמנתי גם לאהבה. בעלי ואני השקענו כל שקל שחסכנו בבית העתידי הזה. לא קנינו רכב. לא יצאנו לחופשות. כל הבונוסים, כל החסכונות הלכו לחומרים, קבלנים, חלונות, ריצוף. חמש שנים בנינו. לאט. בתקווה. מחלל ריק יצרנו דירה אמיתית. עם מטבח שחלמתי עליו. עם חלונות גדולים. עם קירות בצבעים שדימיינתי ל”בית שלנו”. אמרתי בגאווה: “זה הבית שלנו.” אבל החיים לא שואלים אם אתה מוכן. הנישואין התחילו להיסדק. ריבים. צעקות. פערים שלא הצלחנו לגשר. וכשבחרנו להיפרד, קיבלתי את הלקח היקר של חיי. כשהארזתי את בגדי בדמעות, הסתכלתי על הקירות ששייפתי וצבּעתי בעצמי, ואמרתי: “לפחות תחזירו לי חלק ממה שהשקעתי. או שלמו לי את החלק שלי.” חמותי — אותה אישה שהציעה פעם “לבנות למעלה” — עמדה בפתח בזרועות שלובות ומבט קר: “פה אין לך כלום. הבית שלי. המסמכים שלי. אם את עוזבת – תלכי רק עם הדברים שלך. כל השאר נשאר כאן.” רק אז הבנתי. אהבה לא חותמת על מסמכים. אמון לא שווה בעלות. ועבודה ללא זכות קניין היא פשוט הפסד. יצאתי לרחוב עם שני מזוודות וחמש שנים של חיים שהפכו לבטון וקירות – שכבר לא שלי. יצאתי בלי כסף. בלי בית. אבל עם תובנה ברורה. הכסף הכי אבוד הוא לא זה שהולך על פינוק. הכי אבוד הוא זה שהשקעת במשהו שמעולם לא היה על שמך. לבנים אין רגשות. מילים עפות. אבל מסמכים – נשארים. ואם יש לי מסר אחד לכל אישה: לעולם, גם אם יש אהבה, אל תבני את עתידך על קרקע שאינה שלך. כי לפעמים “שכר הדירה שנחסך” עולה לך בכל החיים.

לפני שנים רבות, כשעוד האמנתי באהבה עיוורת, עשיתי את

06

עשיתי את הטעות הכלכלית הכי רומנטית של חיי: בניתי את גן העדן שלי על קרקע שאינה שלי כשהתחתנתי, חמתי חייכה ואמרה: “ילדה יקרה, למה לשלם שכירות? יש מקום על הגג, תבנו דירה משלכם ותגורו בשקט.” אז זה נשמע לי כמו ברכה. האמנתי לה. האמנתי גם לאהבה. עם בעלי התחלנו להשקיע כל שקל שחסכנו בבית העתידי הזה. לא קנינו רכב. לא נסענו לחופשות. כל הבונוסים, כל החסכונות – הלכו לחומרים, פועלים, חלונות, אריחים. חמש שנים בנינו. לאט. בתקווה. מחלל ריק יצרנו בית אמיתי. עם מטבח שחלמתי עליו. עם חלונות גדולים. עם קירות בצבעים שדמיינתי ל”בית שלנו”. אמרתי בגאווה: “זה הבית שלנו.” אבל החיים לא שואלים אם אתה מוכן. הנישואים התחילו להיסדק. ריבים. צעקות. הבדלים שלא הצלחנו לגשר עליהם. וביום שהחלטנו להיפרד, קיבלתי את הלקח הכי יקר בחיי. בעוד אני אורזת את בגדי עם דמעות בעיניים, הסתכלתי על הקירות ששייפתי וצבענו במו ידיי, ואמרתי: “לפחות תתנו לי חלק ממה שהשקענו, או שתקנו ממני את החלק שלי.” חמתי – אותה אישה שהציעה לנו פעם “לבנות למעלה” – עמדה בדלת, ידיים שלובות ומבט קר: “פה אין לך כלום. הבית שלי. הניירות על שמי. אם את עוזבת, את יוצאת עם מה שעלייך. כל השאר נשאר כאן.” אז הבנתי. אהבה לא חותמת מסמכים. אמון איננו בעלות. ועבודה קשה בלי טאבו היא פשוט הפסד. יצאתי לרחוב עם שני מזוודות וחמש שנות חיים שהפכו לבטון ולקירות שכבר לא שייכים לי. עזבתי בלי כסף. בלי בית. אבל עם בהירות. הכסף שהכי הולך לאיבוד הוא לא מה שמוציאים על הנאות. הכי מבוזבז הוא מה שמושקע במשהו שמעולם לא היה רשום על שמך. ללבנים אין רגשות. המילים מתפוגגות. אבל הניירות נשארים. אם יש לי מסר אחד לכל אישה: לעולם, גם באהבה הכי גדולה, אל תבני את העתיד שלך על נכס לא שלך. כי לפעמים החיסכון על שכר דירה עולה לך את כל החיים.

יומן אישי הטעות הכלכלית הכי רומנטית שעשיתי: בנינו לנו

04

Un hijo para una amiga Cuando Lilia afrontaba los últimos meses de embarazo, su hermano pequeño se marchó de casa, su padre cayó en el alcohol, y desde entonces la vida de Lilia se convirtió en un infierno. Cada mañana de Lilia empezaba ventilando la casa, recogiendo botellas vacías del suelo y esperando a que su padre se despertara. — Papá, no deberías beber. Apenas te recuperaste del ictus. — Bebo porque quiero. ¿Quién me lo va a prohibir? Es la única manera de sobrellevar el dolor. — ¿Qué dolor? — El dolor de saber que no le hago falta a nadie. Ni siquiera a ti; solo soy una carga. Soy un hombre fracasado, Lilia. No debería haber nacido, ni casarme ni tener hijos que solo han heredado mi debilidad, mal carácter y pobreza. Todo ha sido en vano, hija. Beber es más fácil. El humor de Lilia, de por sí ya sombrío, empeoraba. — No ha sido en vano, papá. Hay gente que lo pasa incluso peor. — ¿Peor? Creciste sin madre. Y piensas traer al mundo a una criatura sin un padre, condenada a la pobreza. — No todo es tan negro, papá. Nada dura para siempre, todo puede cambiar en cualquier momento. Lilia recordó triste aquellos días en los que era feliz y planeaba casarse con Iván. Sí, el mundo se había tambaleado, pero había que seguir. Ese día su padre volvió a emborracharse. Lilia gritó de desesperación: — ¿Te has bebido el dinero que guardé para emergencias? ¿Cómo lo encontraste? ¿Has revuelto toda la casa y mis cosas? — Todo en esta casa es mío — declaró él — incluida la pensión que me escondes, ¡mi pensión! — ¿Y te lo has fundido todo? ¿No pensaste en cómo íbamos a vivir? — ¿Por qué tendría que pensarlo? Estoy enfermo. Tú ya eres mayor, ahora te toca cuidar de tu padre. Lilia rebuscó por la casa. — Ayer había dos paquetes de macarrones y aceite, lo recuerdo. ¡Ahora ya no! ¿Qué vamos a cenar? Lilia estaba en shock. Se sentó, cubriéndose la cara con las manos. No podía saber que la tía Natalia aprovechaba su ausencia para emborrachar a su padre y vaciar la despensa. Natalia se había colado en la casa como una serpiente, destrozando la familia. Aquella noche Lilia la pasó llorando, tumbada, vencida, y además tenía hambre. Por la mañana, alguien llamó a la puerta: Natalia. Llevaba un abrigo de última moda y tacones. Ni se descalzó, entró directamente. — Hola. Me ha contado una amiga del ayuntamiento que debéis dinero y que pronto os cortarán la luz. ¿Qué pasa, Lilia? ¿Me invitas a un té? Sin esperar respuesta, Natalia fue a la cocina hurgando en armarios y el frigorífico. — Ya pongo yo el té, encima estás embarazada, igual que mi hija Elena… Oye, no tenéis ni azúcar ni té, nada de nada. Vámonos al súper. Lilia evitaba mirarla. — Tía Natalia, no le ofrezco té. Mejor márchese. Pero Natalia insistía. — ¿Tienes problemas? Ya lo veo. ¿Recuerdas que te ofrecí venirte a vivir a mi casa? Esta vez no es una sugerencia, insisto, tienes que mudarte conmigo. Aquí no hay condiciones para tu futuro bebé, tu padre bebe y tú ni tienes qué comer… y deberías tomar fruta y vitaminas. Haz la maleta y vente conmigo. Lilia tuvo que sentarse de puro mareo. Se le saltaron las lágrimas al sentir el abrazo de Natalia: — Escúchame, niña, sé cómo piensas de mí. Y no me extraña: mi hija te quitó el novio. Pero no soy un monstruo y no puedo verte así. Quieras o no, te voy a cuidar. Lo demás ocurrió como en un sueño: Natalia la ayudó a recoger la ropa y llamó un taxi. *** Cuando a Lilia le dieron las contracciones, Natalia no se separó de ella. — Hazme caso, Lilia. Ya he avisado al personal sanitario de que quieres renunciar al bebé. Cuando nazca, no lo cojas, no lo acerques al pecho. Ni lo mires. Lilia, atenazada por el dolor, solo murmuró: — Ay, tía Natalia, me da igual todo… Que acabe pronto. — No lo olvides: tú sola no podrás criar a ese niño. He encontrado una pareja estupenda dispuesta a adoptar a tu bebé ya mismo. Horas después nació una niña. — Tres kilos trescientos, sana, todo bien. La enfermera envolvió a la niña sin mostrársela siquiera. Pero la pediatra fue tajante: — Esto no puede ser. Han tenido una niña sana y ni quiere mirarla. Elena, tráigala y acérquela al pecho de la madre. Lilia negó con la cabeza, apenada: — No quiero. No tengo ni para vivir yo. No quería tenerla… Habrá quien la necesite más, firmaré los papeles, la adoptarán… — No diga tonterías, al menos mírela. Lilia cerró los ojos, pero sintió algo tierno tocando su mano. La enfermera dejó a la niña junto a ella; la pequeña gruñía, moviéndose y abriendo la boca, buscando la teta. Lilia por fin miró a su hija. Una bolita pequeña e indefensa la miraba frunciendo los ojitos, manoteando el pecho de su madre. — Bueno, ¿ya está, mamá? Dale de comer a la peque, — sonrió la pediatra. Al ver la emoción de Lilia, se alegró. — Preciosa, te necesita a ti, no a unos padres adoptivos, ¿lo ves? Lilia rompió a llorar, abrazando a su hija y asintiendo. Pasó las siguientes horas sin poder dejar de mirar a la niña. Así despertó su instinto maternal. «Aquí está el sentido de mi vida: mi hija. No importa si Iván se fue, ni lo que haga mi padre… Mi hija me necesita, así que estaré con ella.» *** Lilia despertó con la voz de Natalia. Natalia, envuelta en bata, entró en la habitación y la miró en la cama. — ¿Es que has olvidado de lo que hablamos? — susurró. — Prometiste renunciar a tu hija. La pareja está lista para llevársela ya mismo. — Natalia, he cambiado de opinión. No voy a dársela a nadie. — ¡Pero si no tienes ni para comer! ¿Dónde la vas a criar? ¿En la calle? — En casa. Ya no quiero molestarles más. Lo sacaré adelante como pueda. Lilia vio la cara de Natalia transformarse en una mueca terrible. — ¿¡Pero estás loca!? ¡No tienes dinero! ¿De qué vas a vivir? ¿Acaso vas a mendigar? El llanto de la niña la interrumpió. Lilia se levantó y fue hacia la cuna. — ¡No la toques! Yo la calmaré y le daré biberón. Diremos a los médicos que no tienes leche — sentenció Natalia. Lilia negó con la cabeza: — Eso aquí no se decide, es mi hija. Ya lo he dicho. No pienso renunciar a ella. — ¡No puedes! ¡Lo prometiste! — gritó Natalia descontrolada. — Márchese. Natalia se fue. Entonces la compañera de habitación de Lilia se incorporó: — ¿Quién era esa? — Mi tía. — Qué horror. Has hecho bien en echarla. Soy Lara. Si necesitas algo, ayudo. Aún queda buena gente en el mundo. — Yo soy Lilia. — Encantada, Lilia. Parecía que esa mujer quisiera llevarse a tu bebé. Era muy rara. *** Antes del alta, una visita esperaba a Lilia en el pasillo. Su ex amiga Elena aguardaba inquieta, con la barriga prominente. — Hola. Lilia se sentó con cautela en un banco. Elena se sentó cerca. — Sé que has dado a luz. — Sí. Una niña. La mirada de Elena titubeaba. — Lilia, es que… Sabes que mamá buscó gente para adoptar a tu hija. — ¿Y? — Son muy buena gente, tienen dinero y quieren una niña. Ofrecen un millón de euros. ¿Te imaginas? Podrías comprar una habitación en un piso compartido, o incluso invertir en una vivienda. — ¿Un millón? — repitió Lilia — Pues si tanto te preocupa, vende tu propio bebé. Elena torció la boca, pero siguió sujetando a Lilia del brazo. — Espera, Lilia. ¡Dame el bebé a mí! Yo lo cuidaré, también es hija de Iván. — ¿Crees que podrás con dos? — No lo entiendes, ¡mi familia se desmorona! Lilia se levantó para marcharse. Elena se aferró a su manga, con ojos enloquecidos. — ¡Lo necesito, Lilia! — Suéltame. Poco después, apareció Iván en la habitación. Lilia frenó al verle. — ¿Ya has dado a luz? ¿Puedo ver a la niña? — No, no puedes. Tú pronto serás padre con Elena, preocúpate por ella. — Hay que hablar, Lilia. Yo quiero a la niña. Renuncia a ella, y prometo adoptarla enseguida. Lilia negó. — No soy como tú. Jamás abandonaré a quien me necesita. Has venido en vano, no te la daré. Iván también se resistía irse. — ¡Dame al bebé! ¡Nunca debiste tenerlo! ¡De todas formas, es mío! — ¿Tú, hijo de mamá? Pregúntale primero a tu madre si te deja. Lilia apartó a su ex, cogió a la niña y fue a pedir a la enfermera: — ¿Puede hacer que no entre nadie más? No quiero ver a nadie más aquí. ¡Esto parece una estación! Epílogo El día del alta, Lilia salió del hospital con su hija en brazos. No estaba sola: también recibió el alta su compañera, Lara, acompañada por su marido y su madre. En el portal, Lilia vio el coche de los Reznikova. Bajó la madre de Iván, Valeria Jacqueline, que la observó largo rato, entornando los ojos. Lilia sintió un escalofrío. La ex suegra la miraba como una loba. Lara se dio cuenta y se acercó. — ¿Quién es esa, Lilia? — Los padres de Iván. — Qué mirada… da miedo. Están muy encima de ti todos, qué raro. Te dije que en casa tienes habitación. Vente conmigo. Lilia asintió. Compartía ese desasosiego. *** Viviendo con sus nuevos amigos, Lilia encontró el amor: el primo de Lara, Tomás, un soltero empedernido, empezó a cortejarla. Tomás resultó un buen hombre, honesto y cariñoso. Se casó con Lilia, adoptó a su hija y ayudó incluso al padre de Lilia. ¿Y Elena e Iván? Su matrimonio se rompió. Resultó que Elena fingía embarazo y llevaba una barriga falsa, engañando a toda la familia de Iván. Natalia, para proteger a su hija, confesó a su yerno que Elena había perdido el bebé al poco de quedarse embarazada. De inmediato le sugirió un “plan” para salir del paso: — Tomás, hijo, no te enfades con Elena. Sí, perdió el bebé, pero tú también tienes tu historia. Pronto tendrás un hijo fuera de casa. Se me ha ocurrido que podríais quedaros con la niña de Lilia. Os la dais en adopción; al fin y al cabo, no es ajena. Y así evitamos disgustar a los padres, fingen que Elena siguió el embarazo, y cuando la otra dé a luz, os lleváis la niña y decís que es hija de Elena. Iván aceptó encantado. Todo salió según lo planeado, hasta que Lilia se negó a abandonar a su hija en el hospital, arruinando el plan de su ex amiga y su madre. La madre de Iván, Valeria Jacqueline, decepcionada por la mentira de su nuera, la echó de casa y obligó a su hijo a divorciarse.

Un hijo para una amiga Cuando Carmen estaba a punto

00