רבות בשנים חלפה מאז, וליבי עדיין זוכר את הסיפור של אילנה, שכל רצונה היה למצוא בית חם ומשפחה משלה. הרי לא בילדות ולא בנעוריה חשה בטחון של קן יציב. נישואיה הראשונים הסתיימו באכזבה צורבת בעלה לשעבר, דני, בגד בה ממש מתחת לאפה. זה היה אחד מאותם ימים נדירים שחזרה מירושלים מוקדם מהרגיל, אחרי כנס באוניברסיטת תל אביב; פתאום, היא מוצאת את דני מנסה לסדר מטה בהול, וידידתה הטובה מירה, מתעסקת עם כוסות תה במטבח כשעליה החלוק של אילנה. דרמה של כל המשפחות, ומהסוג שלא משאירים בלב. אילנה לא חפרה גזרה גזר דין מידי: גירושין, מחיקת כל זכר למירה, פקודה לבן שלה, איתמר, בן ה-20, לנתק קשר עם האב. אילנה בעצמה אז, לא הגיעה לשלושים.
מאז חלפו למעלה מעשר שנים. אילנה הספיקה לכתוב תזה ודוקטורט, והפכה לד”ר ללשון עברית בת ארבעים, ראשת החוג שבפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה; אדם מוערך ומכובד. כל אותן שנים לא ויתרה על החלום למצוא חבר אמת. היא ידעה: עוד לא הגיעה השעה לשבת ולסרוג גרביים או לעטר מפה ברקמה צלבית.
ולמרות שצצו מועמדים אף אחד לא עגן ברציף ליבה. אחד, בועז, כבר בפגישה הראשונה פזל לנישואין, ביקש הלוואה כי אנחנו כבר כמעט משפחה ונעלם. המועמד השני, אלמן עם שלושה קטנטנים, הציג אותה מיד לבניו והתעקש שתכין ארוחה לכולם אילנה בישלה, האכילה, וליבה התרכך אל הילדים והאב האבוד. אבל לטפל במשפחה שלמה זה כבר היה מעבר לכוחותיה. אולי אני אגואיסטית, ניסתה לנחם את עצמה בלילות בדירה בבת ים.
עם השנים הלכו ופחתו האפשרויות. כשכמעט והרימה ידיים, והחליטה לגנוז את החלומות, הופיע בחייה הוא אמיר. אמיר היה תלמידה לשעבר, בן עשרים ושמונה, מהגרים מהארץ אך ילד תל אביב לכל דבר. אחרי סיום הלימודים נשאר בעיר, פתח עסק קטן של תחנת דלק. יום אחד, כשנכנסה לתדלק את מַאזְדָּה שלה, הוא זיהה אותה ד”ר אילנה! לא השתנית. שיחה קלה, צחוק וזיכרונות מהאוניברסיטה. אמיר נתן כרטיס ביקור. אילנה התחילה להגיע מדי שבוע, סתם ככה, ומילאה דלק אצל אמיר. לאט-לאט שידר תשומת לב. הוא הזמין אותה למסעדות, להופעות בפילהרמונית. אילנה נבוכה, לא האמינה שכוונותיו כנות, דחתה את ההצעות.
אבל אמיר לא וויתר. היא זכרה אותו כסטודנט חרוץ ורגיש, שֶקָּרַץ לעין כל הסטודנטיות בפקולטה. כשסיים מסלול העניק לה קופסה מעוטרת במיני חריתה ובפנים מכתב. באילנה הבוער אז עלה מיד הספק: הרי זו בדיחה. בלי להסס, קרעה את הפתק והחזירה את הקופסה לידי אמיר.
למחרת דפק בדלת משרדה: ד”ר אילנה, סליחה. לא התכוונתי לפגוע. את מאוד מוצאת חן בעיניי. היא קיבלה את הסליחה והחזירה אותו לשיעוריו. בזמן הלימודים לא התקרב, רק הביט בה מהצד. ועכשיו, אחרי עשור, הסצנה חזרה רק שהפעם היא אישה והוא גבר, שווים בשווה. “מה יש להפסיד?” חשבה. ובסוף, נכנעה.
כך נרקם רומן סוער וחולף. הפגישה הראשונה היתה קסומה הוא היה רגיש, חייכן, רומנטי. הפרש הגילים לא הפריע, להיפך. אילנה יכלה להרשות לעצמה שוב להיות נערת צחוק, ואמיר גבר בר דעת. מתוך בדיחות הדעת החלה לקרוא לו נדב, והוא בתורו קרא לה עליזה. אילנה, סוף-סוף, הרגישה אישה נחשקת, מלאה באש של אהבה חדשה שלא תדוכא. אמיר, מצידו, לא הזכיר נישואין ידע שסופו לשוב אל משפחתו, שאמו כבר מצאה עבורו כלה מתאימה משדרות: נעימה, רק בת 17, ממשפחה טובה.
לא היה סיכוי שאילנה, עם בנה ואמא המבוגרת שלה בארץ, תעזוב הכל ותתחיל מחדש בארץ זרה. וגם אם הייתה מוכנה ספק אם משפחת אמיר הייתה מקבלת אשה מבוגרת ובת מעדה אחרת. אמרה לעצמה, טוב לי בלחם יבש בארץ אבותי, מאשר במגדני הארצות. את כל אהבתה, העניקה לאמיר, מבלי לשאול על מחר. “כמה עוד זמן נשאר לי לאושר? מעט. אתן את כולי עד תום, הייתה מתוודה לאימה.
אמא שלה, רבקה, התנגדה בחריפות: אילנה! מה לך עם גוי מארץ רחוקה? למה לא נדב משלנו? את יודעת שדני עדיין ממתין. מחכה שתסלחי. אילנה השיבה: אמא, דני בגד בי. רבקה נאנחה: אבל כבר התחרט, ואת בעצמך התרחקת בשנים ההן בתוך כל הדוקטורטים והמחקרים. מה פלא אם גבר בודד נמשך לזרועות אחרות?.
ואז אילנה חותכת: ולמה את לא סלחת לאבא שלי? גם הוא חזר להתחנן. רבקה הוא נטש עוד לפני שנולדת, ויש לו עוד שלושה ילדים מגבירתו. איך יכולתי לקחת אותו בחזרה? את דני את עוד יכולה להחזיר לעולם של איתמר.
סיימה רבקה את דבריה. ואילנה, חשבה בקול: אני לא מתכננת להינשא לאמיר. אסתפק במה שיהיה, עד שיבחר לעזוב. את לא רואה? סוף הסיפור ידוע מראש. אחח, גם סוסה זקנה חושקת במלח, נאנחה האם, בלב אוהב אך דואג.
שלוש שנים חלפו. ואמיר, בלב כבד, נפרד מאילנה: אשאר איתך בקשר, יקירתי. אילנה ידעה שזה יגיע, ועדיין כאב הפרידה היה עז. במתנת-פרידה הביא את אותה קופסה מגולפת, הפעם בתוכה טבעת עם שני מלאכים מנשקים לב יהלום.
את ליבי אני משאיר אצלך, עליזה שלי, אמר ונשק ללחיה. חזר לארץ אבותיו.
שנה עברה, צילום מנישואי אמיר שוגר לישראל זוהי רעייתי נחמה. ועוד צילום “זוהי רעייתי השנייה, דינה”. אמיר הסביר שבארצו החוק מתיר ריבוי נשים. אילנה הביטה בתמונות, ולא קינאה. מה יודעים פרגיות צעירות על אהבה מתוקה ובוערת? יכלה רק להציץ במבט העגמומי של אמיר בצילום. “אולי עוד זוכר, אולי עוד אוהב…”. אבל הזמן שוחק אפילו את נחושת הזיכרונות.
האגדה נגמרה, הדף התהפך. איתמר, בני של אילנה, נשא לאשה את רעות, והם, בברית בתם, קראו לה עליזה שם שילכד לעד את זיכרון האהבה הגדולה.
אילנה סלחה או אולי ריחמה על דני. אמה פעלה לשכנע, ובסוף אילנה הסכימה לחדש את החיים יחד: כולנו חוטאים. מעטים יודעים לעמוד מול פיתוי. מאז, דני ואילנה חיים שוב באותו בית. לא עוזבים זה את זו, ולנכדתה עליזה סורגת אילנה גרביים עם דגמים מארגי מזרח, משלבת כאב ואהבה בחיי שגרה ישראליים.
