עייף מאמא של אשתי ומאשתי: בסוף אותו ערב הופיע אצלי הגבר הכי שקט וסבלני במושב שלנו – סטפן יעקבוביץ’. מכירים את הטיפוסים האלו – אפשר לבנות מהם מסמרים. גב זקוף, ידיים של סתת, צרובות ומחורצות, ובעיניים – שלווה של יערות הגליל. אף פעם לא מתלונן, אף מילה מיותרת. לא משנה מה קורה – גג דולף, סבתא שכנה צריכה עצים – סטפן על זה, בשקט, עושה, מהנהן והולך. אבל באותו ערב הגיע… בחיים לא אשכח אותו. הדלת במרפאה שלי נפתחה חרישית, כאילו עבר שם משב סתיו. עומד בכניסה, מכסה הראש בידיים, מסתכל ברצפה. המעיל שלו נוטף, המגפיים מלאות בוץ והוא כולו כפוף ומרוקן. הלב שלי צנח. – כנס, סטפן, למה נתקעת על הסף? – אמרתי בנעימות ושמתי קומקום על הגז. הרי יש דברים שרק תה ונענע מרפאים, לא כדורים. ישב על קצה המיטה, הראש למטה ושקט, ורק הטיקטוק של השעון ממלא את החדר. הגשתי לו כוס תה חם לידיים הקפואות. הוא הביט בי בעיניים גדולות ונפלה דמעה אחת, כבדה כמו עופרת. ואחריה עוד אחת. – אני הולך, שולה, – לחש בקול רועד. – נגמר, אין לי כוח. התיישבתי לידו, הנחתי יד מחוספסת על ידו. – ממי אתה הולך, סטפן? – מהנשים בבית – אשתי, עליזה, אמא שלה. הן גמרו עליי… הכול לא טוב, כל דבר – “המרק מלוח, המדף עקום”… אין מילה טובה, רק עקיצות מהבוקר עד הלילה. הוא שתק, לקח עוד שלוק. – אני לא עשיר, שולה. מבין שהחיים כאן קשים, עליזה עובדת כל היום ברפת, חמותי חולה, מרה לה הנשמה. אני קם ראשון, מבשל, מטפל בפרות – כלום לא עוזר. מילה אחת הפוך – שלושה ימי צעקות. שותק? עוד יותר גרוע. גם לנפש מגיע מנוחה. הוא המשיך לדקלם כאילו נפרצה סכר. איך שבועות לא מדברים איתו, איך מסתירים ממנו ריבת תות, איך ניסה לקנות לעליזה צעיף מפרמיה – והיא זרקה אותו בצרימה: “אם כבר, קנה לעצמך מגפיים במקום להסתובב כמו קבצן.” לא ראיתי גבר כזה גדול שוב נפור כמו גור, שותק ודמעות נוטפות. – את הבית הזה בניתי, – לחש. – חלמתי על קן חמים – יצא כלוב עם ציפורים עוקצניות. היום כמעט… לקחתי גרזן, הסתכלתי על העץ, מחשבות שחורות טיפסו… אספתי תרמיל, באתי אלייך. אז הבנתי – כאן זה לא סתם עייפות, זו נשמה זועקת. אסור לשלוח אותו לדרכו. – סטפן, – אמרתי בנחישות, – תנגב את הדמעות. זה לא גברי לברוח. חשבת מה יהיה איתן? עליזה תסתדר לבד? אמא שלה? אתה אחראי. – ומי אחראי עליי, שולה? – מר לו. – אני דואגת, – קבעתי. – החולי שלך נקרא “שחיקת הנפש”. יש לו רק טיפול אחד: אתה הולך הביתה, שותק, עונה בשקט. שוכב במיטה, למחרת אני באה לבדוק אותך. הוא הסכים, יצא, ואני נשארתי מול התנור, חושבת כמה מילה טובה שווה יותר מכל גלולה. בבוקר הלכתי לבדוק. עליזה פתחה לי, עייפה וכעוסה. – מה את רוצה, שולה, כזה מוקדם? – באתי לראות את סטפן, הבית קר. חמותו יושבת על ספסל, מביטה בגניבה. סטפן שוכב, כמו שהוריתי. – מה יש לבדוק, בריא כקרנף, עצלן! – נבחו. בדקתי אותו, הסתכלתי להן חזק בעיניים: – מצב קשה. הלב שלו מתוח כמו מיתר. אתם גומרים עליו. אם יקרע – תישארו לבד. הן קפאו, בפנים הפתעה ופחד. – אל תבזבזי מילים, שולה, – מלמלה אמא. – אתמול עוד עבד, – חתכתי. – היום נשבר. חשבתן הוא סלע? גם לו יש נפש, פצועה. רשמתי לו “מנוחה מוחלטת” – נשים, כל הימים קערת מרק, חמימות ודאגה. ובעיניים שלהן – נכנס פחד, בפעם הראשונה. הרי הוא המשען, ואיך תחיה מושב בלי עמוד התווך? מאותו יום שקט בבית. עליזה עם קערת מרק, אמא חולפת ומברכת. אחרי כמה ימים – ריח תפוחים בתנור. בבוקר עליזה מגישה לו, בוחשת תה, מסתכלת בדאגה. אמא שולפת גרביים שסרגה – שתשמר רגליים. פעם ראשונה – הרגיש שחשוב, לא כפועל, אלא איש אהוב ופגיע. שבוע חלף. חזרתי לבדוק. הבית חם, לחם טרי בתנור. סטפן ליד השולחן, עליזה מוזגת חלב, חמותו דוחפת עוגה. לא זוג יונים, אבל אין מתיחות, כבר יש רוח חיים. הוא חייך, מעורפל אך שמח, ועליזה החזירה חיוך מהוסס. אמא מחתה דמעה. לא טיפלתי בהם עוד – הפכו בעצמם לרפואה. לפעמים עוד יש קיטורים, אבל אחרי כל מילת חצי, דואגות אחת לשניה. בערב, לפעמים, רואה אותם יושבים על הספסל, מדברים בשקט, סטפן בונה, עליזה ואמא מפצחות גרעינים. מתמלא לי הלב בשלווה – כי האושר הוא בריח של עוגת תפוחים, בגרביים חמות ובביטחון שאתה בבית ושאתה חשוב. תגידו לי, בעיניכם, מה יותר מרפא – גלולה מרה או מילה טובה בזמן? לפעמים אולי צריך פחד אמיתי כדי להתחיל להעריך מה שיש.

וואי, תקשיבי שניה, אני חייבת לספר לך מה קרה לי השבוע זה באמת נשמע כמו סיפור שנכתב במיוחד בשביל להבין מה זה עומס בחיים.

יום אחד בערב, נכנס אליי לדלת המרפאה במושב עומרי שחר, הבחור הכי שתקן וסבלני בכל האזור. באמת, טיפוס כזה שנראה כאילו בנו אותו מצינורות ברזל גב זקוף, ידיים כמו אתים, מלאות יבלות ושריטות, ובעיניים שלו תמיד שקט כזה של ים בשקיעה, שלא מזיז אותו שום דבר. אף פעם לא שמעתי אותו מתלונן, גם כשמבקשים ממנו לעזור עם תיקון של גג או להביא עגלה של עצים לשכנה מבוגרת, הוא קם, עושה בשקט ומסתלק כאילו כלום.

ופתאום אני רואה אותו אצלי… אין, לא אשכח את המראה הזה. הדלת נפתחה כזה בשקט, שהיה נדמה לי שזו הרוח. עומד שם בסף, מחזיק את הכיפה שלו בידיים, העיניים בריצפה, המעיל רטוב מהטל, הבוץ מרוח על הנעליים. כזה עייף, כזה תשוש, הרגשתי כאילו מישהו מחזיק לי את הלב.

“נו, עומרי, כנס כבר פנימה, בשביל מה אתה עומד ככה?” אני אומרת לו תוך כדי שאני שמה מים בקומקום. יודעת שזה לא תה צמחים ירפא, אלא הביחד והחיבוק החם.

הוא מתיישב בקצה של המיטה, לא מרים עיניים. לא מוציא הגה. רק השעון על הקיר מתקתק כל שניה נשמעת. הדממה הזאת הייתה כמו משקולת, יושבת על כולם. אני מגישה לו כוס תה רותח, שם לו בידיים, מחכה שיתחמם. אצבעות שלו קפואות.

הוא מחבק את הכוס, שותה בקושי, הידיים רועדות והתה נשפך קצת. פתאום אני רואה על הלחי השעירה שלו זולגת דמעה אחת, כבדה ושותקת. ועוד אחת. אפילו לא שומעים בכי, רק שקט ודמעות.

“אני הולך, תמר,” הוא לוחש, לא יותר מלחישה. “נגמרו לי הכוחות. לא נשאר בי כלום.”

אני מתיישבת לידו, מניחה את היד שלי על שלו. היד שלו רועדת, אבל לא מושכת חזרה.

“ממי אתה בורח, עומרי?”

“מהנשים בבית… מאשתי, מעדי, מהחמות ירדנה. הן אכלו אותי, תמר. מה שאני לא עושה הכל לא בסדר. אני מבשל מרק ביום שצריך, היא חוזרת מהלול: מלוח מדי, חתכת גזר עקום. אני בונה מדף, היא זורקת: עקום. כל הגברים במושב יודעים לעשות הכל, ואתה לא. אני חורש ערוגה לא מספיק עמוק, נשארו עשבים. שנה אחרי שנה, יום אחרי יום. אף מילה טובה, אף מבט חם. רק מרירות, כמו סרפד.”

הוא שותק, ואז לוגם בתה.

“אני לא איזה בן עשירים, אני מבין את החיים. עדי קורעת את עצמה בלול, עייפה, מודאגת. ירדנה, כואבות לה הרגליים, לפעמים מסתכלת על העולם ונראית עצבנית. אני קם ראשון, מדליק את התנור, ממלא מים, מאכיל את הפרות. חוזר מהיום בעבודה ומה שאני מקבל זה עוד תלונות, ועוד דקירה במילים. עונה צועקות. שותק עוד יותר גרוע: מה אתה שותק?, מתכנן משהו מאחורי הגב? תמר, לנשמה גם יש גבול, היא גם מתקלקלת בשלב כלשהו.”

הוא בוהה באש באח, פתאום משתחררת אצלו סכר של מילים. הוא מספר איך לפעמים שבועות שלמות לא מדברים איתו בבית, כאילו הוא אוויר. איך שמים בצד לעצמם את הריבה הכי טובה, ולא נותנים לו. איך ביום ההולדת של עדי הוא קנה לה מטפחת יקרה מכספי הבונוס שלה, והיא זרקה אותה לארון: “היית קונה לעצמך נעליים סוף סוף, שלא תלך כמו קבצן.”

ואני מסתכלת על האיש החסון הזה, שבחיים לא מתקפל, ופתאום הוא נראה כמו כלבלב עזוב ומרוסק. כל כך כאב לי בשבילו.

“בניתי את הבית הזה עם הידיים שלי,” הוא לוחש, “קיוויתי למשפחה, לבית חם. יצא כלוב, והציפורים בו עוקצות. היום בבוקר… החמות שוב: הדלת חורקת, לא נותנת לישון. גבר זה לא נקרא. עמדתי שם עם הגרזן… ורק הבטתי על ענף של עץ התפוח. היה לי בראש איזה חושך… בקושי התרחקתי מהמחשבות האלה. ארזתי תיק, לקחתי חתיכת חלה ובאתי אלייך. אשאר כאן לילה, מחר אעלה על אוטובוס מהתחנה, נעלם לי מהעיניים שלהם. אולי אז יעריכו אותי. אחרי שיהיה מאוחר.”

רק אז קלטתי כמה גרוע המצב, שזה לא עייפות הלב שלו פשוט התרסק. שאי אפשר לתת לו להסתלק ככה.

“עומרי,” אמרתי לו בתקיפות, “נגב את הדמעות. ככה לא עוזבים. חשבת עליהם? עדי, החמות מה יהיה עליהן? מי יעסוק בכל? אתה אחראי עליהן.”

“ומי אחראי עליי, תמר?” הוא גיחך במרירות. “מי ידאג לי?”

“אני אדאג,” השבתי בתקיפות. “ואני גם ארפא אותך, מגיע לך. יש לך מחלה של הנשמה, קוראים לזה עייפות נשמה. תרופה אחת לזה קצת הפסקה, הרבה חמלה. עכשיו תעשה מה שאני אומרת: חוזר הביתה, לא עונה להם על מילה, אפילו לא מסתכל להם בעיניים. נכנס למיטה, מסובב גב, הולך לישון. מחר אני באה בעצמי. ולא, אתה לא בורח לשום מקום, ברור?”

עומרי הביט בי במבט-חצי מיואש, אבל משהו באור הקטן בעיניים שלו התעורר לרגע. הוא סיים לשתות, הנהן בשקט, קם ויצא בלי להביט אחורה. ואני ישבתי עוד הרבה זמן מול האח וחשבתי איך קורה שלפעמים הדבר שהכי מרפא זו מילה קטנה טובה, לא תרופה במרשם.

עם שחר כבר הייתי אצלם בגינה. עדי פתחה לי, העיניים טרוטות, עצבנית: “מה את רוצה, תמר, על הבוקר?”

“באתי לבדוק את עומרי,” עניתי, נכנסתי ישר פנימה.

בפנים קר, בודד. ירדנה יושבת עטופה בשאל, בוחנת אותי בחשדנות. עומרי שרוע במיטה, עם הפנים אל הקיר, לפי ההוראות שלי.

“מה יש לבדוק אצל זה?” החמות לוחשת. “שורץ במיטה, בגוף בריא. אז שיהיה שיקום לעבוד.”

ניגשתי אל עומרי, נגעתי במצח, עשיתי כאילו בודקת סטטוסקופ, העפתי מבט לעיניים שלו הוא שוכב דומם, הלסתות קפוצות.

קמתי ופניתי אל עדי וירדנה, פנים רציניות, בלי חיוך: “בנות, מצב ממש לא טוב. הלב של עומרי על סף פיצוץ, הוא מרוסק. העצבים שלו לא יכולים לסבול יותר. אם הוא יישבר תישארו פה לבד. אמיתי.”

הן הביטו זו בזו. עדי הייתה בשוק, ולירדנה היה מבט לא מאמין.

“את מגזימה, תמר,” נחרה ירדנה, “אתמול עוד קרא את העצים בחצר.”

“אתמול. אבל היום אתן גמרתן לו את הכוחות. כל הזמן אתן שוחקות אותו, אין בו אבן. הוא איש עם נשמה, והיא מתפרקת. הנה המרשם שלי: מנוחה מוחלטת. אפס עבודות. לסעוד אותו כמו תינוק. ואסור לומר עליו אף מילה רעה, לא בלחש ולא בקול. רק יחס עדין, רק חום. תגישו לו תה שיבולת-שועל עם דבש, תעטפו בשמיכה נעימה. אם לא אני לא אחראית, אולי יגיע לאיכילוב, ולא כולם חוזרים משם.”

וככה אמרתי, ולראשונה ראיתי פחד אמיתי בעיניים שלהן. למרות כל הוויכוחים, הוא הרי היה החומה שלהן. והרעיון שהוא ייעלם שיתק אותן.

עדי התקרבה למיטה, נגעה לו בכתף בעדינות. ירדנה הידקה את השפתיים, לא אמרה מילה, רק העיניים התרוצצו.

הלכתי. והשארתי אותן עם המחשבות והפחד שלהן. והמתנתי מהצד.

בימים הראשונים, ככה עומרי סיפר לי בלחש, הבית היה כמו מוזיאון בלילה. הולכות על קצות האצבעות, מדברות בלחישות. עדי מגישה לו מרק חם ויוצאת בלי להסתכל בעיניים. ירדנה עוברת וממלמלת ברכה. היה מוזר, מביך, אבל פתאום לא צעקו.

ואז הקרח התחיל להפשיר. בבוקר אחד מתעורר עומרי לניחוח של תפוחים בתנור. האהובים עליו, עם קינמון, בדיוק כמו שאמא שלו הייתה עושה. עדי יושבת לידו, קולפת תפוח בשקט. כשהוא פוקח עיניים, היא נבוכה, אבל לוחשת: “תאכל, עומרי, זה חם.”

ולפני שהספיק לעכל, יום אחר כך ירדנה מגישה לו גרביים מצמר, שסרגה בעצמה: “שמור על הרגליים חמות, יש טיוטה מהחלון,” אמרה, בלי כעס, רק דאגה קטנה כזאת.

עומרי שכב ובהה בתקרה, והרגיש פתאום שהוא לא סתם פועל או קיר הוא מישהו שבאמת מפחדות לאבד. שהוא שייך.

אחרי שבוע באתי שוב. היה חם בפנים, ריח של חלה טרייה באוויר. עומרי יושב ליד השולחן, עוד קצת לבן, אבל כבר לא שבור. עדי יוצקת לו חלב, ירדנה מקרבת בורקסים. לא שהם נהיו פתאום דוגמא למשפחה מהאגדות, אבל המתיחות האיומה נמסה. עומרי הרים מבט. הייתה שם תודה שקטה, אמיתית. הוא חייך, ומכל הבית כאילו נשפך אור. עדי ראתה אותו מחייך, ולא התאפקה וחייכה אליו חזרה, בהיסוס. ירדנה הסתובבה לחלון, אבל גירדה דמעה עם השוליים של המטפחת.

ומאז הם הרי לא נהיו מושלמים. ירדנה עדיין נוזפת מדי פעם, ועדי קופצת עליו כשעייפה. אבל זה כבר עולם אחר; אחרי כל קיטור, עדי מחבקת. אחרי כל הערה, ירדנה שמה עליו שמיכת פוך ומביאה תה עם נענע. הם התחילו לראות אחד את השני, לא רק את הבלגן שכל אחד גורר. ראו את הבנאדם, את המשפחה.

והכי כיף, אני חולפת לפעמים לידם בערב, רואה אותם יושבים במרפסת. עומרי מנסר עץ קטן, עדי וירדנה מפצחות גרעינים ומפטפטות בלחש קטן. פתאום הכל מרגיש רגוע, ביתי, הכי ישראלי שיש. אתה רואה אותם ומבין שמה שמרפא באמת, אלה לא תרופות ולא אוכלות, אלא חיבוק ומילה הבחירה, מישהו שרואה אותך.

אז ספרי לי את חושבת שאולי לפעמים חייבים ממש לפחד לאבד, כדי להתחיל להעריך את מה שיש?