הוא שנא את אשתו. פשוט שנא…
הם חיו יחד חמש עשרה שנה. חמש עשרה שנים שלמות הוא ראה אותה כל בוקר, אבל רק בשנה האחרונה ההרגלים שלה החלו להרגיז אותו עד עומק נשמתו. במיוחד היה לו קשה עם אחת מהן: לפתוח את זרועותיה, עדיין שוכבת במיטה וללחוש בקול מנומנם: “בוקר טוב, שמש! היום יהיה יום נפלא.” המשפט הפשוט הזה, הידיים הדקות שלה, הפנים העייפות הכל הוציא אותו מדעתו.
היא הייתה קמה, חולפת ליד החלון, בוהה רגעים ארוכים אל הרחוב המכוסה באור הבקר. אחר כך הייתה מסירה את כותונת הלילה, ופוסעת אל המקלחת. פעם, בתחילת הנישואין, הוא הרגיש הערצה לגופה, לחופש שבה, שלפעמים גבל בפריצות. אף שעוד שמרה על גזרתה המרשימה, המראה החושפני שלה רק הכעיס אותו עכשיו. פעם רצה אפילו לדחוף אותה, להאיץ בה להתעורר כבר, אבל אסף את עצמו ונזף בה בקור:
תזדרזי, חייבים כבר ללכת! נמאס לי!
היא לא מיהרה לשום מקום. היא כבר ידעה על הרומן שלו. אפילו הכירה את הבחורה, תמר, שנפגש איתה כמעט שלוש שנים. הזמן ריפא את פצעי הגאווה, והותיר בה רק תחושת חוסר רלוונטיות. היא סלחה לו על הכעסים, על ההתעלמות, על הרצון שלו לחזור ולהרגיש צעיר. אבל גם לא נתנה לו להפריע לה לחיות באיטיות, מלמדת את עצמה להרגיש כל דקה.
ככה בחרה לחיות מאז שגילתה על מחלתה. המחלה כרסמה בה עוד חודש ועוד חודש, ועוד מעט תגבר עליה. האינסטינקט הראשון היה לשתף את כולם, לפזר את כובד המחלה בחתיכות בין הקרובים, כדי להקל. אבל את הימים והלילות הקשים ביותר עברה לגמרי לבד, עד שביום השני החליטה לשתוק. חייה דוהים, ובכל יום גודלת בה חוכמה של מישהו שיודע לראות באמת.
היא מצאה מקום מפלט בספרייה קהילתית קטנה. הדרך לשם ארכה שעה וחצי בקו 400 מירושלים למושב. כל בוקר הייתה מתגנבת בין המדפים שעליהם כתב הספרן בשלט: “סודות החיים והמוות” בחצי חיוך, ומוצאת ספר בתקווה שהתשובות בו.
הוא בינתיים ישב בדירה של תמר, המאהבת. הכל כאן היה צבעוני, חמים, ביתי. שלוש שנים הם כבר יחד, והוא אהב אותה בטירוף קינא, השפיל, הושפל, לא הצליח לנשום בלי גופה הצעיר. היום ההחלטה נפלה: להתגרש. למה להעניש שלושה אנשים? הוא לא אוהב את אשתו, אפילו שונא. עם תמר יתחיל מחדש. הוא ניסה להיזכר ברגש שחש פעם לאשתו לא הצליח. הרגיש שהיא תמיד הייתה מרגיזה, מהיום הראשון. שלף מתיק העור תמונה שלה, קרע אותה לפיסות קטנות סימן להתנתקות.
הם קבעו להיפגש במסעדת “אורנים”, שם חגגו לפני חצי שנה חמש עשרה שנות נישואין. היא הקדימה, ישבה לבד. הוא, עוד בבית, חיפש את טופסי הגירושין, הפך מגירות וזרק תכולתן לרצפה מהתרגשות. באחת מהן מצא תיקיית קרטון כחולה, מוכרת, עם סרט דבק. לא זכר שראה אותה. בקוצר רוח קרע את הנייר. במקום מסמכים מביכים, מצא ערימת תוצאות בדיקות, חותמות של בית החולים הדסה, מסמכי שחרור, תעודות. כולם נשאו את שמה של אשתו, ענבר.
ההבנה הכתה בו. היא חולה! הוא חיפש באינטרנט את שם המחלה, והמילים “6 עד 18 חודשים” הופיעו על המסך. בדק את התאריך עברו שישה חודשים מאז האבחנה. כל השאר התרחש בטשטוש, חוץ מהמילים: “6 עד 18 חודשים”.
היא חיכתה לו ארבעים דקות. הנייד שלו לא ענה, היא שילמה 260 ש”ח במזומן ויצאה. היה יום סתווי יפהפה; השמש לא להטה אך חיממה את הלב. “כמה יפה העולם, כמה טוב להיות כאן, בין שמש לעצים”.
בפעם הראשונה מאז גילתה, הרגישה רחמים אמיתיים על עצמה. הספיקה לה לשמור את הסוד, את המחלה, מההורים ומהחברות. ניסתה להקל לכולם את החיים גם במחיר שלה. עוד מעט גם ממנה תישאר רק זיכרון
היא פוסעת ברחוב ורואה בכחול העיניים של אנשים, את התקווה החורף בוא יבוא, ובסופו יגיע שוב האביב! היא לא תטעם שוב מן הביטחון הזה. בליבה עולה הכאב ונשפך ממנה בזרם דמעות אינסופי
הוא התרוצץ כמו מטורף בבית. לראשונה בחייו חש פיזית כמה החיים קצרים. נזכר בענבר הצעירה, כשפגש בה, כשהייתה לו כל התקווה שבעולם. הרי הוא אהב אותה באמת. פתאום חש כאילו כל השנים יחד נעלמו, והעתיד שוב פרוש בפניהם: אושר, נעורים, חיים…
בימים האחרונות עטף אותה בדאגה אינסופית, היה לצידה עשרים וארבע שעות וחש אושר שלא הכיר. פחד שתעלם. היה מוכן להקריב הכל רק שלא תיעלם. לו מישהו היה מזכיר לו שרק לפני חודש תיעב אותה, היה עונה: “זה לא אני”.
הוא ראה כמה קשה לה להיפרד מהחיים, איך היא בוכה כשהיא חושבת שהוא ישן. הבין שאין עונש מר מאשר לדעת את מועד הפרידה שלך. ראה אותה נלחמת, נאחזת אפילו בתקווה לא הגיונית.
היא נפטרה כעבור חודשיים. הוא כיסה בפרחים את הדרך מביתם עד בית העלמין בהר המנוחות. בכה כמו ילד כשטמנו את הקבר. הרגיש שפתאום הזדקן באלף שנים…
בבית, מתחת לכרית שלה, מצא פתק קטן משאלה שכתבה בראש השנה: “להיות מאושרת איתו עד סוף ימיי”.
אומרים שכל משאלה בראש שנה מתגשמת. אולי זו האמת, כי באותה שנה ממש הוא כתב: “להיות חופשי”.
כל אחד קיבל בדיוק את מה שחשב שהוא רוצה…
