היום הרגשתי שממש אין בי כוחות. הכול התחיל בבוקר, כשחמי צעקה עליי שוב, הפעם בתוך החצר של הבית בנתניה. היא עמדה בלב הערוגות, הניפה ידיים ואמרה בקול רם: “מה את עושה פה? איזה ביזיון! כזו בושה עוד לא הייתה לנו במשפחה. כשהיו לי שבעה ילדים, בגינה שלי לא היה אפילו עשב אחד!”
תוך שניות כל השכנות נעמדו על המדרכה, נדבקו לגדר כמו עורבים רעבים ושמעו כל מילה. חמי, כשראתה שיש לה קהל, ממש נהנתה להמשיך. היא זרקה מילים שבכלל לא ידעתי שאפשר להגיד בקול רם, ואני עמדתי שם, המומה. אחרי שצעקה בלי הפסקה, עצרה רגע לנשום, ואז שמעו אותה בכל הרחוב:
לא אמרתי מילה.
עברתי לידה בשקט, חיבקתי את הבן שלי חזק אליי ונכנסתי הביתה. מיד פתחתי את הארון. בשקט חילקתי בתיבה מיוחדת את כל מה שחמי צריכה היתה לקחת איתה ללילה ולבוקר. את הבגדים שלה שלפתי בלי לקפל, דחפתי אותם לתיק, ואז הוספתי בגדים שלי ושל נמרוד, הבן שלי. יצאתי בלי לומר מילה.
שלושה ימים אחר כך חמי התקשרה:
מה עשית עם כל הדברים שהרופא כתב לה? ביקשתי מהשכנה שתקנה קצת, והיא אמרה שאחד הצנצנות יקר מאוד, ואת אלה שיש עליהם כיתוב באנגלית בכלל אי אפשר לקנות או להחליף. מה את רוצה שאעשה? סתם הלכת, נעלבת על משהו, ועכשיו תשאירי אותי פה למות?
לא עניתי. כיביתי את הטלפון והוצאתי את הסים. לא הצלחתי יותר. פשוט לא נשאר בי כוח לא בגוף ולא בנפש.
עבר כמעט שנה מאז שנפטר אביה של נמרוד, בעלי, בתאונת דרכים ליד כפר שמריהו, במוצאי שבת גשומה. אני בקושי זוכר את היום של ההלוויה, איך הגיעה אמבולנס, ואיך יום למחרת כבר הייתי לאב. כל מה שעשיתי היה מכני להאכיל, להרדים את נמרוד כפי שצריך. שום דבר לא עניין אותי. הכול הרגיש פתאום מיותר בעולם הזה, בלי האיש שאהבתי.
הטלפון שצלצל הוציא אותי מהערפיליות.
“חמותך בשפל המדרגה, ייתכן שלא תשרוד הרבה אחריך.”
החלטתי באותו רגע. מהדירה שמכרתי בתל אביב לקחתי חלק מהכסף, והשקעתי בדירה קטנה בנתניה שיהיה משהו לַבֵּן כשיגדל. כל השאר הקדשתי להצלת חמי.
השנה האחרונה לא באמת חייתי פשוט שרדתי.
לא היה לי לילה שינה אחד שלם. דאגתי כל הזמן לחמי ולנמרוד הקטן. הילד לא היה רגוע, וחמי נזקקה לי מסביב לשעון.
טוב שהיה לי כסף. הבאתי את הרופאים הכי טובים מהמרכז והצפון שילמתי אלפי שקלים, קניתי כל תרופה שאמרו. לאט לאט חמי התחזקה. בהתחלה דחפתי אותה על כיסא גלגלים בסלון, לאחר מכן כבר יצאנו קצת לגינה. בסוף היא כבר הסתובבה לבד, חזקה מבעבר ואז…
אני לא רוצה יותר קשר. שלא תתקשר, שלא תבוא שתלמד להסתדר בעצמה. לפחות לא פזרתי עליה את כל הכסף. אני ונמרוד עברנו לדירה החדשה. אף פעם לא חשבתי שככה ייראו חיי.
רציתי משפחה גדולה, עם אמא של בעלי, כי אין לי משפחה בעצמי. היום אני יודע: לא כל אחד ראוי ליחס טוב. יש אנשים שבשבילם ערוגה מסודרת יותר חשובה מכל ערך אחר. הדבר שאני לוקח איתי צריך ללמד את בני שלי: לא כל אחד צריך לזכות בטוב הלב שלך.
