הרגשתי, שאחרי הגירושין, אני כבר לא אצליח לסמוך על אף אחת כך לפחות סיפרתי לעצמי שם, ערב אחד, כשישבנו אני ויעל בבית קפה קטן בלב תל אביב. שיחקתי עם הכפית בכוס הקפה השחור, והכאב נשמע כל כך אמיתי בקולי, שראיתי איך יעל כמעט נוגעת בידי מעבר לשולחן. “כשהאדם שאת אוהב בוגד בך,” אמרתי לה, “זה כאילו לקחו לך חלק מהנשמה. זה היה שבר שלא ידעתי אם אי פעם אתגבר עליו.”
ישבנו שם די הרבה זמן. סיפרתי לה על דנה, הגרושה שלי, שלא ראתה אותי ממטר; על כאב העזיבה, פחד ההתחלה מחדש. כל מילה שיצאה לי מהפה התיישבה על הלב של יעל כמו אבן חמה ממש ראיתי איך היא מדמיינת את עצמה כאישה שתגרום לי להאמין שוב באהבה, זו שתתקן בי את כל מה שנשבר, ותגלה לי איך אושר אמיתי נבנה עם מישהי כמוה.
רק בדייט השני, בין קינוח לקפה, הזכרתי את איתן.
“יש לי, אגב, בן,” סיפרתי, “הוא בן שבע. גר אצל אמא שלו, אבל כל שבת הוא אצלי. ככה בית המשפט קבע.”
“זה נהדר!” ענתה יעל וחייכה חיוך אמיתי. “ילדים זה שמחה.”
ידעתי שהיא מתחילה לצייר לעצמה בראש את תמונת האידיליה: בוקר שבת של שלישייה, טיולים לגן העצמאות, ערבים משפחתיים מול הטלוויזיה. חשבתי לעצמי: ילד צריך חום של אישה, חום של אם. היא דיברה בלב שלה שתהיה לו אמא שנייה, לא תחליף, אבל קרובה ואוהבת.
“את בטוחה שזה בסדר מבחינתך?” שאלתי אותה, ולא הצלחתי להסתיר את החיוך המוזר שעלה לי, שאולי יעל קיבלה כהססנות או חוסר אמונה. “רבות בורחות כששומעות שיש לי ילד”.
“אני לא כמו כל הנשים”, היא ענתה בביטחון.
הסוף-שבוע הראשון עם איתן, הפך לחגיגה. יעל הכינה לו פנקייקים עם תותים אמרתי לה שזה המנה שהוא הכי אוהב. ישבה איתו בסבלנות על שיעורי חשבון, כיבסה לו את חולצת הסופרמן, גיהצה לו ת’בית ספר, ווידאה שבתשע בערב הוא כבר במיטה.
“אתה חייב לנוח”, אמרה לי כשהשתרעה על הכורסה בסלון. “אני אסתדר עם הכול”.
הנהנתי, כאילו שהיא עושה לי טובה, ויעל קיבלה את זה בתור הוקרת תודה. עכשיו אני כבר יודע זה היה מבט של מי שרגיל לקבל מבלי לתת.
השנים עברו. יעל עבדה כמנהלת תפעול בחברת שילוח בינלאומית, יצאה כל בוקר בשמונה וחזרה בערב. המשכורת שלה לא הייתה רעה במונחים מקומיים להספיק לשניים, אבל בפועל היא החזיקה שלושה.
“שוב יש עיכוב בפרויקט,” הייתי מספר לה בקול של מי שבישר אסון טבע. “אבל בקרוב הולך להיכנס חוזה ענק. אני מבטיח.”
ההבטחה הזאת נמשכה כמעט שנתיים; החוזה הגדול תמיד היה בפתח, מתקרב פעם, מתרחק פעם אבל אף פעם לא הופיע באמת. מחשבונות אין הנחות. שכירות, חשמל, אינטרנט, מצרכים, מזונות לדנה, סניקרסים חדשים לאיתן, תשלומי הורים בבית ספר והכול היה על יעל. היא הפסיקה לאכול בחוץ, העדיפה להביא קופסאות מהבית, ויתרה על מוניות גם בימים גשומים. מניקור? שכחה מה זה היא הסתדרה עם פצירה, כי אין כסף לבזבז על שטויות.
בשלוש שנים האלו קניתי ליעל פרחים בדיוק שלוש פעמים. היא זכרה כל זר ורדים זולים מהבסטה הקבועה ברחוב דיזנגוף, כבר קצת קמלים, ללא קוצים כנראה היו במבצע…
פעם אחת הבאתי אחרי שכעסתי עליה ליד איתן, פעם שנייה אחרי ריב עם החברה הכי טובה שלה שהגיעה פתאום, והפעם השלישית כי שכחתי להגיע ליום ההולדת שלה, הייתי אצל חברים. פשוט שכחתי.
“אני לא צריכה מתנות, באמת,” היא ניסתה לדבר ברכות, לבחור מילים עדינות. “לפעמים רק חשוב לי לדעת שאתה חושב עליי. אפילו כרטיס ברכה…”
הפנים שלי מיד התקשחו.
“מה, רק כסף חשוב לך? רק מתנות מעניינות אותך? על אהבה את לא חושבת? על כל מה שעברתי?”
“לא לזה התכוונתי…”
“את לא ראויה.” זרקתי לה את המילים כמו לכלוך. “אחרי כל מה שאני עושה בשבילך עוד יש לך טענות?!”
היא השתתקה. תמיד הייתה משתתקת. ככה היה לה קל יותר לשרוד, לנשום, להעמיד פנים שהכול בסדר.
למרות הכל, על בילויים עם החבר’ה, כסף תמיד היה לי. בירה בבר, לשבת בעיון למשחק כדורגל, קפה בצהריים כל זה לא היה חסר. הייתי חוזר הביתה מסוחרר, מרוצה, מסריח מסיגריות, ומתמוטט במיטה. לא ראיתי שעדיין לא נרדמה.
היא שכנעה את עצמה ככה זה צריך להיות. אהבה דורשת הקרבה, אומרת לעצמה. הוא ישתנה, בטוח ישתנה, צריך רק לסבול עוד קצת, להשקיע בו עוד, לאהוב אותו יותר חזק, הרי עבר כל כך הרבה…
עם הזמן, דיבור על חתונה הפך לשדה מוקשים. “אנחנו בסדר עכשיו, בשביל מה חותמת על נייר? אחרי דנה, אני צריך עוד זמן”. “שלוש שנים, איתי. שלוש שנים זה לא מספיק זמן?” “את לוחצת, כל פעם את לוחצת! את יודעת מה זה עושה לי?!” הייתי קם והולך, מסיים את השיחה.
והיא? רצתה ילדים, שלה. בת עשרים ושמונה כל חודש ההרגשה שהשעון מתקתק חזק יותר. אבל לי היה כבר בן. מבחינתי נוסף לא דרוש.
יום אחד, ביקשה רק דבר קטן: “הבנות מזמינות אותי אליהן. לא התראינו הרבה זמן. אשוב בערב.”
הבטתי עליה כאילו היא רומזת על הגירה. “ומה עם איתן?”
“אתה אבא שלו, איתו תבלה שבת. רק יום אחד.”
“אז את עוזבת אותנו? דווקא בשבת? כשאני רוצה לנוח?”
היא רק מצמצה. שלוש שנים לא נתנה לי אפילו יום אחד לבד בבית עם הילד. בישלה, ניקה, עזרה בשיעורים, כיבסה, עבדה הכול באותו זמן.
“אני רק רוצה לראות חברות. כמה שעות… זה הבן שלך, איתי, רק יום אחד ביקשתי שתהיה איתו לבד. זה כזה נורא?”
“את חייבת לאהוב את הבן שלי כמו אותי!” התפרצתי, “את חיה בדירה שלי, אוכלת על חשבוני ועכשיו גם עושה לי הצגות?!”
הדירה שלי, האוכל שלי אבל יעל שילמה את השכירות מכספה. היא קנתה את האוכל; שלוש שנים פרנסה אותי, האיש שצועק עליה בגלל הרצון לראות חברות.
הבטתי בעצמי במראה, סוף-סוף: לא קורבן גורל, לא נשמה אבודה אלא גבר שלמד לנצל טוב לב של אחרים. עבורה הייתי לא אהוב, לא בן-זוג, אלא כספומט ושירותי בי”ח.
כשלקחתי את איתן לדנה, יעל ארזה לעצמה תיק שקט, רגוע בלי התלבטויות. מסמכים, טלפון, מטען, כמה חולצות וטייטס כל השאר נקנה בהמשך; זה כבר לא משנה.
היא לא השאירה פתק. למה להסביר משהו למי שלא ראה אותך באמת?
כשחזרה, הדלת נטרקה אחריה בשקט, בלי דרמה.
השיחות התחילו אחרי שעה. אחת, שתיים, אחר כך מבול בלתי פוסק הנייד רוטט בלי הפסקה.
“יעל, איפה את?! מה קורה פה?! אני חוזר הביתה ואת לא פה! מה את חושבת לעצמך?! איפה האוכל? שאהיה רעב בבית שלי? מה זה החוצפה הזאת?!”
היא שמעה אותי זועם, דורש, מלא רחמים עצמיים והייתה בשוק. אפילו עכשיו, אחרי שהלכה, במרכזי רק עצמי: הנוחות שלי, מי עושה לי אוכל. לא “סליחה”, לא “למה עזבת”, רק “איך את מעיזה”.
יעל חסמה אותי טלפון, ווטסאפ, כל מקום אפשרי לא היו עוד דרכים להגיע.
שלוש שנים היא חיה עם מישהו שלא אהב אותה, שהשתמש בטוב הלב שלה כחומר מתכלה, ששכנע אותה שהקרבה עצמית זה “אהבה”.
אבל אהבה לא מחייבת השפלה. אהבה לא הופכת אדם לשירות. אהבה חייבת לתת אוויר, מקום לנשום.
היא הלכה ברחובות תל אביב בערב, ולראשונה הרגישה חופשית באמת. נשבעתי לעצמי לא אחליף אהבה בהקרבה עיוורת, לא אושיט יד למי שמנצל את הרחמים. ואבחר, תמיד רק את עצמי.
