שקט של ערב ראש השנה
נובמבר היה עכור, רטוב, כמו תמיד מדכא. הימים זחלו לאט כאילו מישהו מושך אותם בחוט ואין להם שום כוונה לשמח אף אחד. את דצמבר שירי שמריהו בכלל זיהתה רק לפי פרסומות אגרסיביות לבקבוקי קאווה, קופסאות דגים מלוחים והר של קלמנטינות כי בלי זה הישראלים לא מרגישים חג.
העיר נשטפה בסערת קניות: ויטרינות מאירות, קישוטים זורחים, ובני אדם לחוצים, דוחסים מתנות לתוך שקיות ניילון כאילו רצים מרתון עם גז מדמיע ברקע. כולם ממהרים, כולם עסוקים, כולם מעלים תוכניות כאילו ראש השנה בפסגה של גיבוש גלקטי.
שירי לא ציפתה לשום דבר ולא מיהרה לאף מקום. היא בסך הכל חיכתה שהחג יגמר ושאפשר לחזור לנשום רגיל.
ארבעים ושנתיים. כבר. הגירושין שנרשמו סופית שלושה חודשים קודם השאירו לא פצע אלא מין ריק מוזר, שקוף. לא היו ילדים. כל אחת המשיכה בדרך שלה בלי שום דרמות מטורפות. פשוט שתי מסילות שהלכו יחד כמה שנים ונתפצלו, כל אחת לתחנה אחרת.
שנה טובה, שירי! קוראים לה הקולגות, קורצים, מחייכים עד שיניים.
היא עונה בחיוך מנומס שבאמת אין בו טיפת שמחה. מהבוקר עד הלילה היא משננת: שום דבר מיוחד. רק דצמבר הופך לינואר. רביעי מחליף חמישי. אין סיבה אמיתית למסיבה.
התוכנית שלה לערב ראש השנה הייתה שקופה וצלולה: להתקלח, ללבוש פיגמה ישנה, לחלוט חליטת קמומיל ולזחול למיטה בעשר בציפייה לשינה זריזה. כמו כל לילה.
לא סלט תפוחי אדמה של אמא. לא סוף הדרך לסילבסטר. לא בקבוק יין שנותר עזוב במקרר עד השנה הבאה.
***
והנה הגיע אותו ערב.
הטבע החליט להשתעשע, וגם הוא חגג את השנה החדשה בדרכו העקבית. גשם קר, חוצפן, התערבב בבוץ כבד ברחובות. השמים נבנו מגוונים של אפור והאורות שבחוץ נראו עייפים, כמו עובד קבלן שנזרק הביתה מוקדם. מזג אוויר מושלם להסתגרות מתחת לפוך.
בתשע וחצי, שירי כבר הייתה בפיגמה, מכורבלת, מחכה לשינה שתיקח אותה הלאה. מוזיקה רכה ניגנה מהשכן. שירי עצמה את עיניה וניסתה להירדם.
ואז הגיע הרעש הזה, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו.
מישהו התעקש להכות בדלת שלה בעוצמה. לא דופק, אלא ממש לוחץ ומכה כאילו הוא יצא למבצע חילוץ. שירי התעוררה, רוטנת משהו לא מחמיא על שתיינים וישראלים חסרי נימוס. מבט חטוף לשעון:
23:45
היא קמה אך לא מיהרה לפתוח. סביר שמישהו טעה בדירה או קומה. שידפוק וילך. אבל מהחלון היא הציצה וברגע אחד עמד לה הלב.
הכול היה לבן-לבן: בלי גשם, בלי בוץ, אפילו לא נראה שזו ישראל בכלל.
פתיתי שלג ענקיים, כמו באגדות של ילדותה, הסתובבו לאט לאור הפנס החיצוני, מכסים את הרחוב בשמיכה תרמית צחורה ומגוננת.
העולם הפך באחת לסיפור קסום.
***
שוב נשמע דפיקה. קצת שקטה, אבל עדיין עקשנית.
שירי, עדיין בהלם מהעניין שם בחוץ, ניגשה לפתוח. לא חשבה אפילו מי זה הייתה שבויה ברגע. סובבה את המפתח ופתחה את הדלת.
ושם…
***
שם עמד השכן שלה.
אריה, מהדלת ממול. גבר ישראלי בגיל העמידה, עם שיער מאפיר פרוע תמידית ועיניים שובבות שמבצבצות מחוגי הניסיון. לובש גקט טוויד ישן עם צעיף עבה ומשומש.
ביד אחת תיק עור חום עתיק וביד השנייה צנצנת זכוכית מלאה במשהו אדום ומגרה במיוחד.
סליחה על ההפרעה, אמר בקול צרוד כשל שדרן רדיו מימי קום המדינה, שמעתי במקרה כלומר, נדמה לי שיש כאן שקט של ראש השנה. זה סוג השקט הנדיר, פשוט לא יכולתי שלא לשים לב.”
שירי שתקה, ואז הפנתה מבט אל הרחוב שבו השלג המשיך לרחף כמו חלום.
“אריה… מה… מה אתה רוצה?” גמגמה, מופתעת לגמרי.
הבאתי לך מתנה, הושיט את הצנצנת. זה מיץ חמוציות ביתי. אשתי המנוחה טענה שזה מרפא כל עצבות. ועוד משהו הרים את התיק, רוצה להראות לך דבר. אפשר להיכנס לרבע שעה? לא יותר. רק עד חצות.
היא נעמדה בפתח מתלבטת. כל האדישות שלה, כל ההגנות שבנתה סביב שום דבר מיוחד התחילו להתפורר. קודם השלג, עכשיו השכן החביב שלה עם תיק ומיץ חמוציות. סקרנות עמוקה, שכבר שנים הסתתרה מתחת לערמת הריאלי והאכזבות, צצה לפתע.
תיכנס, אמרה לבסוף, בלתי בטוחה לחלוטין.
אריה נכנס, ניער שלג מהנעליים. הוא לא הוריד את המעיל, רק הניח את התיק באמצע הסלון החשוך. האור היחיד פנס רחוב שמציץ מהחלון.
יש כאן מינימליזם קרבי, העיר, בלי שמץ שיפוט או רחמים.
לא בדיוק תכננתי לחגוג, חתכה אותו קצר.
מבין, הנהן. אחרי כאלו מהפכים כמו שלך, חג נשמע כמו בדיחה פרטית על חשבון החיים. כולם מסביב חוגגים, ואת לא יכולה. ולא רוצה. ואז מתחילות המחשבות שאת לא בסדר.
היא הרימה אליו עיניים, מופתעת מהדיוק.
לא דיברו על אישי אף פעם, אולי רק החליפו מילה על הדואר או מזג אוויר.
באמת?
אני לא צעיר, שירי. ראיתי הרבה אנשים. עברתי הרבה דצמבר מדכא. אבל יודע: חורף לא אומר סוף. זה התקופה שבה האדמה נחה, אוגרת כוחות. וגם לאדם לאדם מגיע לנוח אבל לא להישאר ישנוני לנצח.
הוא פתח את תיק העור, ובפנים גלובוסים מזכוכית קטנה. עשרות. כל אחד שונה. כחול עם אבקת כסף כמו שביל החלב. אדום בוהק עם ורד זעיר מוזהב. שקוף לגמרי, אבל באור מסוים נוצרת בתוכו קשת זעירה.
מה זה? לחשה שירי, מתקרבת.
האוסף שלי, התגאה אריה, אני לא אוסף בולים, ולא מטבעות. אני אוסף זיכרונות. כל כדור הוא רגע מאושר מהחיים שלי. זה? טיול ראשון שלי ושל אשתי למדבר. הסתכלנו בכוכבים והבטחנו אחד לשני תמיד להיות יחד. הבטחנו וזה קרה. הכדור הזה? קיבלתי מתנה ביום הנישואים הראשון. היא אמרה שאהבה היא ורד שאף פעם לא נובל.
שירי בחנה את המיניאטורות, וליבה שנראה כמו אבן קרה, התחיל להפשיר. היא ראתה לא סתם קישוטים אלא חיים מלאים באור, חום ואהבה.
ולמה אתה מראה לי את זה?
כי אצלך ריק, ענה ישירות. ורוצה שתדעי: ריקנות לא גזירה, רק מקום שאפשר למלא מחדש. תראי.
הוציא מכיס הזקט כדור זכוכית נוסף. פשוט, שקוף, בלי כלום.
זה בשבילך, הגיש לה. הכדור הראשון שלך. סמל לערב הזה. שהחלטת לפתוח את הדלת למרות שרצית רק לישון. סמל השלג הישראלי הנדיר. וסמל שזה שבשקט הכי אפרורי יכולים לקרות פלאים קטנים.
שירי לקחה לידיה את הכדור השקוף. הוא היה קר וחלק.
בחוץ נשמעו צלילי השעון הגדול, ועולים צרחות שנה טובה!
שירי הרימה את עיניה לאריה. הנצנוץ בעיניים שלו כבר לא היה רק שובב אלא עמוק ומלא חוכמה שקטה.
תודה, אמרה בשקט, ולראשונה זה חודשים הופיעה על שפתיה חיוך אמיתי, אמנם ביישן.
בשמחה, חייך בחזרה אריה. עשית התחלה. עכשיו את מחליטה איזה זיכרון ייכנס לכדור הזה. אולי כוס קפה מחר. אולי ספר שתסיימי לקרוא. ואולי משהו גדול באמת. מי יודע? שנה חדשה רק התחילה.
סגר את תיק העור, איחל לילה טוב ונעלם, והשאיר אותה לבד עם השקט בראש השנה.
אבל זה כבר שקט אחר. לא ריק ועצוב, אלא מלא תקווה שמשהו טוב יכול לפרוח מתוכו.
שירי התקרבה לחלון, אוחזת בכדור השקוף. שלג המשיך לכסות כל סימן ישן, מפריד את העולם מהשנה שחלפה.
ולראשונה מזה שנים, שירי חשבה פחות על מה שהיה ויותר על מה שיהיה…
וזה היה ממש נס ישראלי של ערב ראש השנה.
