איפה את שמה את האגרטל הזה? הרי ביקשתי להכניס אותו לארון, הוא בכלל לא מתאים עם הסרוויס, אמרה יעל, בקול שקט, אבל היא הרגישה בוער בפנים כמו סיר מרק על הגז. היא עידנה את הסינר והביטה בדביר בעלה, שנראה מבולבל כשהזיז את קערת הסלט מזכוכית מפה לשם.
יעלי, מה זה משנה? חייך דביר חיוך העדין-מתנצל שנעשה היום מעצבן במיוחד. דבורה תמיד אהבה את האגרטל הזה. היא הייתה אומרת שסלט ירקות נראה בו חגיגי. ואם אנחנו מתכנסים היום, בשביל התאומות, אז למה שלא ננסה שיהיה נעים לכולם?
יעל קפאה עם הסכין ביד. הלהב תלוי מעל מלפפון וקצוץ-חצי. היא נשמה עמוק ומנתה עד שלוש כדי לא להתפרץ בצעקות.
דביר, קולה היה דק וקריר כקרח. אני רק רוצה לוודא. אנחנו מארחים אנשים בבית שלי. אני, אשתך החוקית, טורחת כבר יומיים על ההכנות. השריתי בשר, אפיתי שכבות לעוגה, שטפתי רצפה. ועכשיו אתה אומר לי שצריך להציב את האגרטל המכוער הזה, כי אשתך לשעבר אהבה אותו? זה נשמע לך סביר?
דביר נשף בכבדות והתיישב, כאילו כל העולם על גבו.
יעל, בבקשה, אל תתחילי… הרי סיכמנו. יום הולדת עשרים לשירה וליאן זו לא סתם חגיגה. הן רצו את שנינו. מה אני אמור, להגיד לדבורה שלא תבוא? היא אימא שלהן. זה רק ערב אחד, נאכל עוגה ונלך הביתה. אני רק רוצה שלא יריבו. את הרי אישה חכמה.
“אישה חכמה”. כמה המילה הזו הרתיחה את יעל. קיצור לאישה נוחה. זו שמסוגלת לשתוק, לסבול, לזוז ולהעמיד פנים שהכל בסדר כשדורכים עליה.
הם נשואים כבר חמש שנים. יעל קיבלה את דביר עם כל עברו, עם המזונות, הנסיעות לטפל בבנות התאומות כשהיו בעייתיות בגיל ההתבגרות. היא מעולם לא הפריעה. שירה וליאן ביקרו אצלה, היחסים היו ידידותיים ורגועים. אבל דבורה… דבורה הייתה סיפור אחר. רועשת, החלטית, בטוחה שדביר למעשה שייך לה, והועבר ליעל לשימוש זמני בלבד.
אין לי בעיה עם הבנות, דביר. אפילו קיבלתי את זה שאתה הזמנת את דבורה, כשכולן חוגגות בתל אביב או למסעדה לא גוררות גרושות לבית של אישה אחרת. אבל למה לערוך לפי הטעם שלה? אולי גם אלבש את השמלה שהיא אוהבת? או אעשה תסרוקת כמו שלה?
את מגזימה אמר דביר בחוסר סבלנות, קם. טוב, אוריד את האגרטל. אל תיעלבי. הבנות מגיעות בעוד שעה, ודבורה איתן. הרכב שלה במוסך, הן לוקחות אותה. בואי נחיה בשלום, בשביל החגיגה.
הוא נישק אותה בלחי נשיקה יבשושית ונכנס להתרחץ. יעל נשארה לבד במטבח, מלא קערות, סירים ומוצרים. הבשר היה בתנור, על הכיריים בעבע מג’דרה, ריחות נהדרים, אבל התיאבון נעלם. היא הרגישה שהיא עורכת ארוחה של הלוויה לכבוד הכבוד העצמי שלה.
כעבור שעה נשמעה חבורה בכניסה. צחוקים רועשים, ריצה, קולות עזים.
איפה האבא שלנו? את הקול הזה יעל הייתה מזהה בחשכה. חד, צורם, חודר כל מרחב. דבירוש! הגענו!
יעל הורידה את הסינר, סידרה שיער מול הראי במסדרון ויצאה לברך את האורחים.
היה צפוף בכניסה. שירה וליאן, גבהות, ניסו להוריד מעילים. ביניהן, כמו מלכה עם פמליה, עמדה דבורה. בשמלה אדומה, בעיצוב צמוד וגוונים עזים, ושיער משוח בלאק.
אה, יעל, שלום פלטה דבורה בלי להביט בבעלת הבית. כבר חיפשה את דביר. הבאנו מתנות! דביר, תבוא לכאן, תעזור לאימא עם השקית, הבאתי חמוצים!
דביר מיד התנפל עליהן, כולו מאושר.
מזל טוב, לוחמות! יום הולדת שמח! חיבק את הבנות, טפח על גבן. דבורה, שלום. למה חמוצים? יש כאן שפע!
מכירה את השולחן שלכם גלגלה דבורה עיניים. סוף-סוף הסתכלה על יעל. יעל, בטח שוב הכנת הכל לפי דיאטה? בלי מלח, בלי שמן? הבנות צריכות אוכל נורמלי. הבאתי מלפפונים, עגבניות, פטריות וגם רגל קרושה אמיתית לא ג’לי עוף כמו שהגשת בפעם הקודמת.
יעל הרגישה איך פניה לוהטים. גם בפעם שעברה, לפני חצי שנה, דבורה ביקרה והעירה בכל דבר.
שלום, דבורה השיבה בקור, בנימוס. תיכנסי. יש מספיק אוכל. הקרושה שלי מבקר, צלול כמו דמעה.
נראה, נראה גיחכה דבורה ונכנסה לסלון רחבתית, בלי לברר לאן לפנות. וואי, הספה עדיין כאן? דביר, אמרתי לך שנה שעברה הגוון לא מתאים! גם הווילון הזה… דיכאוני פה. אצלנו היה תמיד אור, תחרה לבנה.
דביר התרוצץ אחריה עם השקיות.
דבורה, לנו נעים, לא?
נעים זה כשנשמה שרה, וכאן כמו מאוזוליאום קבעה בנחרצות והתיישבה על הספה. בנות, ללכת לרחוץ ידיים! יעל, מה את עומדת? תתחילי לערוך, כולן רעבות!
יעל הידקה את אגרופיה עד שהציפורניים נכנסו לעור. “רק בשביל דביר. רק כדי לא להרוס לבנות”, אמרה לעצמה.
הלכה למטבח. דביר הגיע עם צלחות.
יעלי, אל תכעסי עליה לחש כשהוא עמוס בצלחות. ככה היא, את יודעת, לא מתכוונת. אוהבת לפקד. אני אעזור עם הסלטים.
לא, אני אעשה חתכה יעל.
הארוחה נפתחה באסון. דבורה התיישבה לימין דביר, הצמידה כיסא, כמעט נגעה בו. התאומות ממול. ליעל נשאר מושב בצד, קרוב ליציאה כאילו הייתה מלצרית.
להרמת כוס! הכריז דביר, הרים כוסית. עשרים שנה! כמו יום אחד עבר!
נכון דביר שלי נכנסה דבורה, קוטעת. זוכר איך הבאת אותי לבית חולים? היה קרח, המכונית לא נדלקה, התרוצצת סביב הסוברו עם חולצה אחת, כל כך מצחיק! עמדת מתחת לחלון וצעקת: “מי? מי?”!
היא צחקה בקול, הניחה יד על כתף דביר. הוא חייך נבוך, נזכר.
כן… ימים טובים… צעירים וטיפשים.
זוכר איך ליאן נפלה בפעם הראשונה לבוץ בחליפה החדשה? הלכנו לאמא שלך, הרמנו אותה במים בבניין!
סיפור רדף סיפור. דבורה סיפרה רק תקופות בהן היו משפחה. “זוכר את קיץ בעין גב?”, “זוכר איך צבענו קירות?”, “זוכר את הרגל שלך ששברת האכלתי אותך בכף?”.
יעל ישבה בשקט, רכנה על הסלט. היא הייתה כאן מיותרת, קישוט. שירה וליאן שקועות בניידים, מגיבות לפעמים. דביר, שיכור מיין ונוסטלגיה, שיתף פעולה ושכח מי יושבת לידו.
יעל, תעבירי לחם זרקה דבורה בעודה מסבירה איך דביר לימד אותה לנהוג. הוא צועק “ללחוץ על הבלמים!” ואני לוחצת על הגז! כמעט נכנסנו בגדר! דבירוש, התבהרת לשיער כולו!
אפשרי גיחך דביר. תמיד היית נהגת מרוץ.
“את שלי”. שתי המילים הדהדו כמו פיצוץ. יעל הרימה מבט. דביר היה שקוע בדבורה, ברוך ותמימות. כן, כי היא הזכירה לו ימים ירוקים יותר.
הסלט מלוח מדי קטעה דבורה פתאום. יעל, את מאוהבת? מי שמאוהב שם יותר מדי מלח. אבל את במי בדיוק? בבעל שלך? חח! דביר, טעם מהקרושה שלי! שם שמתי הרבה שום.
היא משכה יד לתת לדביר קרושה, על מג’דרה של יעל.
דבורה, את יכולה להוריד יד אמרה יעל בקול חלש.
מה? קפאה דבורה. למה את לחוצה?
אמרתי, תורידי יד מצלחת של בעלי. ותקחי את הקרושה שלך. כאן לא חסר אוכל שהכנתי.
דממה השתררה. התאומות הרימו ראש. דביר מצמץ.
יעלי, מה קרה? גמגם. היא רק שמה…
אה, טעים? קמה יעל. הכסא חרק כמו ברזל. אז אתה אוהב את מה שדבורה מכינה? שמח להיזכר בעבר? נעים לך כשאישה אחרת משבשת את הבית שלך?
די כבר גיחכה דבורה. איזה עדינה… יש לך בעיות? אני רק מייעצת.
לא רוצה עצות יעל בוהה בדבורה ולא צריכה את נוכחותך. סבלתי בשביל דביר, בשביל הבנות. אתם מסתדרים, אידיליה מלאה. סיפורים, בדיחות, “הסוברו שלנו”, “הקיץ שלנו”. אתם משפחה. אני כאן, נותנת שירות, משרתת ובורחת מהעיניים.
יעל, די, ניסה דביר לתפוס את היד, והיא מיהרה למשוך אותה אין לך מושג. רק נזכרנו…
אז תמשיכו להיזכר. אני לא אפריע.
יעל יצאה בלי להביט לאחור. מאחוריה שמעה את דבורה מתלחששת בקול:
הלחוצה הזאת. אמרתי לך, דביר, היא לא מתאימה לך. חושבת שהיא מדהימה.
יעל נכנסה לחדר, ידיה רועדות, אבל מרחב פנימי נדיר צלול. היא הוציאה תיק קטן, הכניסה מוצרי קוסמטיקה, בגדים, פיג’מה, טאבלט. החליפה שמלת ערב מגוחכת לג’ינס וסווטשרט.
הזמינה מונית מהאפליקציה. תוך שבע דקות היא אמורה להגיע.
יצאה אל המסדרון, נעלה מעיל ונעליים. מהסלון עלה שוב צחוק. דבורה דיברה, דביר צוחק. נראה ששכחו אותה. אולי חשבו יצאה לבכות, ותחזור.
יעל הציצה בדלת.
אני הולכת אמרה ברור וחזק.
כולם נשתתקו. דביר פנה עם כוס ביד.
לאן? לסופר? שכחנו לחם?
לא, דביר. אני הולכת למלון. גם לי יש חג חג החירות מהגסות והזלזול. אתם מסתדרים מצוין, חג שמח! יש אוכל, עוגה במרפסת, מדיח במטבח, טבליות מתחת לכיור. אולי דבורה תראה איך שוטפים כלים.
מה? השתגעת? דביר התרומם, שפך את הערק. כתם כהה התפשט על המפה. איזה מלון?! לילה, יש אורחים!
אלה אורחים שלך, דביר. לא שלי. תצליחו. מזל טוב, בנות.
יצאה וסגרה את הדלת, מנתקת עצמה מהקולות והשיחות המטופשות.
במונית התבוננה העיר החולפת. אחר כך התקשרה למלון-ספא המרכזי.
ערב טוב, יש לכם חדר פנוי? סוויטה או חצי? מצוין. אני מגיעה בעוד עשרים דקות. ומבקשת בקבוק קאווה, צלחת פירות. מחר, בבוקר הכי מוקדם עיסוי.
במלון היה שקט וריח יקר של בושם. אין ריח של בצל, אין צלצול מזלגות, אין קולות זרועים. בחדר המתינה לה קרירות סדינים לבנים.
יעל רחצה במקלחת, הסירה את דביקות הערב, עטפה עצמה בחלוק, מזגה כוס קאווה קרה ויצאה למרפסת. העיר נפרסה מתחת זורחת, אדישה.
הטלפון התחיל לזמזם כבר במונית, יעל עברה לשקט. עכשיו הביטה במסך. חמש עשרה שיחות מדביר. שלוש הודעות.
“מה את עושה?”
“חזרי מיד, בושה מול כולם!”
“יעל, זה לא משחק, דבורה בהלם”.
יעל חייכה וכיבתה את הטלפון. שתתה. לראשונה מזה שנים חשה חופש מוחלט. אין שאלות אם האורחים אוהבים בשר, אם הטלוויזיה רועשת, אם דביר נפגע. לבד וזה נפלא.
בבוקר העיר אותה השמש. התמתחה בהנאה, הזמינה ארוחת בוקר לחדר ביצי עין על חלה, קרואסון וטורקי. הלכה לעיסוי, שחתה בבריכה. האריכה את השהות. לא רצתה כלל לשוב הביתה.
הדליקה את הטלפון רק בערב. הפעם יותר הודעות, והטון השתנה.
“יעלי, איפה את? אני דואג”.
“הבנות עזבו אחרי שיצאת. עושות קרקס”.
“דבורה הלכה בערב, רבנו”.
“תעני בבקשה”.
יעל חייגה לדביר.
יעלי! את חיה? איפה את? קולו רעד.
אני במלון, דביר. נחה.
סליחה, נשף. אני אדיוט. הרסתי.
תספר, אמרה יעל באיפוק. איך היה הכנס בוגרי חיי-המשפחה?
נורא. קטסטרופה. ברגע שיצאת ליאן אמרה: “ההורים בושה. אימא מדברת כמו מוכרת, אבא סמרטוט. יעל אישה נורמלית, הרי זרקתם אותה.” ואז הן עזבו, אפילו עוגה לא טעמנו.
יעל הבינה שהבנות חכמות יותר מההורים.
ומה עוד?
דבורה התחילה לצעוק. שאת אשמה, שעוררת אותן נגדה. ביקשה שאפנה שולחן, נתתי לה שתעזור בעצמה. התחילה לצעוק, שברה צלחת. מהסרוויס של אמא שלך.
דבורה שברה? קולה היה קשוח.
כן… בטעות. הניפה יד. לא החזקתי. אמרתי לה שתיקח מונית ותלך. רבנו בגדול. היא צעקה על משכורת נמוכה שלי מלפני עשרים שנה, על אמא שלי, על זה שהרסתי לה חיים. סילקתי אותה.
דביר שתק, שנשימתו כבדה.
אני כאן לבד. הכל מבולגן. לא נגעתי בכלום. קשה לי. יעלי, תחזרי? אני מבטיח לא אכניס אף אקסית יותר. נשבע.
לא ניקית כלום? שאלה.
כלום. הכל נשאר.
טוב מאוד. יש לך עד מחר בבוקר. הדירה תהיה מבריקה. לא ריח של דבורה, לא חמוצים שלה, לא קרושה. הכל לפח. אם אכנס וארגיש ריח שלה, אני יוצאת ומגישה גט. הבנת?
הבנתי, יעלי. מנקה הכל. רק תחזרי. אוהב אותך. באמת לא התכוונתי. רק רציתי טוב…
“טוב” יוצא לך כשאתה חושב, לא כשאתה מנסה להרצות לכל העולם אמרה יעל. אני מגיעה בצהריים. ואם תתן לאדם להעיר עלי בבית שלי, אני לא אברח למלון, אלא אעלם לתמיד.
סיימה את השיחה. מחוץ לחלון נדלקו אורות ערביים. יעל גמרה את הקפה הקר. היא קצת ריחמה על דביר האומלל, שמנסה להיות “בסדר” לכולם. אבל רחמים על עצמה זו שסבלה היו חזקים יותר.
היא לא תסבול יותר. הבריחה הקטנה למלון שחררה בה משהו. היא יכולה להיות ראשית. לא נוחה, לא חכמה פשוט ראשית בחייה.
למחרת כשנכנסה לדירה, היה ריח לימון. החלונות פתוחים, שוטפים את האווירה של אמש. דביר, עיניים אדומות וידיים רטובות, פגש אותה.
ניקיתי הכל אמר כה כלב זנוח. אפילו את הווילונות שטפתי נדמה לי שהיו להם ריח ספריי.
יעל נכנסה למטבח. מושלם. אין קופסאות. האגרטל נעלם.
איפה האגרטל? שאלה.
פח, מלמל דביר. כמו הקרושה. לא רוצה לראות אותם.
יעל נעמדה מולו, הביטה בפניו העייפים.
טוב. שים מים. נאכל עוגה שלי. אם לא זרקת גם אותה.
דביר נאנח וחיבק אותה.
עוגה נגסתי בלילה, מעצב. יעלי, את הכי נהדרת. תסלחי לי.
סולחת. אבל זה באמת האחרון, דביר. האחרון.
הם שתו תה. יעל הסתכלה על בעלה וידעה: לפעמים כדי לשמור על הבית צריך לעזוב אותו. לפחות ליומיים. כי כיסא ריק אומר הרבה יותר ממילים.
