לא סתם בייביסיטר
נווה ישבה ליד שולחן בספריית האוניברסיטה בתל אביב, מוקפת במחברות ובספרי לימוד. אצבעותיה רפרפו במהירות על הדפים, ועיניה עברו בשקדנות על השורות היא ניסתה להספיק כמה שיותר חומר לקראת המבחן במבוא לחינוך. המרצה הייתה ידועה כאחת שלא מוותרת: אם נכשלת, מחכה לך מועד ב כמעט בטוח. נווה לא יכלה להרשות לעצמה את זה הסמסטר גם ככה עמוס וקשה.
באותו רגע ניגשה לשולחנה הדסה, החברה לספסל הלימודים. היא התיישבה על קצה השולחן, נטתה מעט בתנועת קירוב ולחשה:
את עדיין מחפשת עבודה צדדית, נכון?
נווה הרימה עיניים רק לרגע, הנהנה בלי להוציא הגה, ומיד חזרה לריכוז. הזמן דחק, ועוד כל כך הרבה עמודים לקרוא.
הממ פלטה לבסוף, משתדלת לא לאבד ריכוז אבל הזמן זה העניין. את יודעת שבכל יום השיעורים עד שתיים, ואי אפשר להחסיר.
הדסה חייכה בהבנה. היא ידעה היטב כמה נווה רצינית בלימודים. אחרי מחשבה קלה, המשיכה, הפעם בהתלהבות גלויה:
מצאתי משהו בדיוק בשבילך. השכן שלי, יותם, הוא גרוש שמגדל לבד את הילדים. אשתו נפטרה לפני שנה, כך סיפרו פרטים פחות חשובים בקיצור, בזמן האחרון הוא טובע בעבודה דחופה וצריך בייביסיטר בשעות אחר הצהריים בערך מארבע עד שמונה.
נווה סוףסוף הרימה עיניים ונעצה מבט בדסה. זו חשה שעניינה את חברתה והמשיכה:
את הרי אוהבת ילדים, לומדת חינוך, וגם יש לך מלא ניסיון. כמה אחים קטנים, לא?
נווה חשבה לרגע. ילדים תמיד חיממו לה את הלב. מאז ומתמיד עזרה לאמא עם האחים הקטנים אף אחד לא הכריח, פשוט רצתה. זה לא קל, אבל גם משמח.
בני כמה הילדים? שאלה ברוך.
היא שיחקה בעפרון, מהרהרת. תפקיד בייביסיטר קסם לה, אבל גם הפחיד. להתמודד עם ילדים שחוו טראומה זה אתגר לא קטן.
תאומות בנות שש בערך ענתה הדסה מיד וליותם יש גם בן גדול יותר, אבל הוא מספיק עצמאי, לא צריך שמירה. תומר בן שלושעשרה, ספורטאי, רוב הזמן באימונים.
בטוח שיקבלו אותי? שאלה נווה בהיסוס, מקישה בעדינות על השולחן בכל זאת, אני רק סטודנטית שנה רביעית
נכון שעזרה בבית, הייתה בסידור ניסיון בגן ילדים, אוהבת ילדים מאוד אבל יש הבדל בין אחים שלך לבין ילדים של מישהו אחר.
הדסה נופפה בידה, מבטלת כל דאגה.
בטוח! יותם שאל אותי אתמול אם אני מכירה מישהי טובה. להעביר לו את המספר שלך?
בדבריה היה כזה ביטחון, שנווה נעצרה. היא הביטה על הדפים שלה, על השעון שמראה שעוד חצי שעה מתחיל השיעור הבא ופתאום קלטה: זה הפתרון. העבודה קרובה לאוניברסיטה, השעות גמישות, והילדים בטח מקסימים.
ליבה החל לפעום מהתרגשות וציפייה. היא נשמה עמוק, ואז אמרה בהחלטיות:
כן, תני לו את המספר.
*********************
נווה מתוחה להחריד היום העבודה הראשונה שלה. אומנם שמרה לא פעם על אחיה, אבל עכשיו זו עבודה אמיתית, עם אחריות מול מישהו זר וילדות שהיא לא מכירה. היא בדקה שוב את התיק טלפון, מפתחות, פנקס, נשנוש לבנות. הכל שם.
הפגישה עם יותם והילדים ביום לפני עברה בצורה חלקה מה שציפתה. יותם היה אדם רגוע, חייכן, הסביר בשקט את סדר היום והכללים בבית. התאומות תמר ונעמה בהתחלה התביישו, הסתתרו מאחורי אבא, אך אחרי עשר דקות כבר הפגינו סיפורים, ציורים וחיוכים. נראה שהתחבבה עליהן וגם לה הן כבר נגעו בלב עם השובבות והחיבור ביניהן.
אבל מה שהפתיע אותה במיוחד היה דווקא… יותם עצמו. הדסה לא סיפרה כמה הוא נאה. גבוה, עיניים טובות, חיוך חם וגישה טבעית. נווה כעסה קצת על הדסה על שהסתירה את הפרט הקטן הזה עכשיו הייתה חייבת להיאבק בעצמה לא להסמיק בכל מבט שלו.
רק לא להתבלבל חזרה ואמרה לעצמה זו עבודה, רק עבודה.
הנה סוף סוף גן הילדים קטן, נעים, עם חצר צבעונית. יותם הודיע בבוקר לצוות שנווה תאסוף היום את הבנות, ואף נתן לה מכתב מהורה למקרה הצורך. היא נשמה עמוק, סידרה שיער, וניגשה לשער.
החצר רועשת ילדים משחקים, בונים בארגז חול. נווה זיהתה מיד את תמר ונעמה ליד הנדנדה. כשהבחינו בה, כאילו נחפנה, ואז חייכו במבוכה.
היא ירדה לגובה העיניים, חייכה ברוך:
אז מה אתן אומרות, בנות, הולכות הביתה? הכנתי לכן הפתעה טעימה.
תמר הרימה גבה:
מה תכיני?
אולי פנקייקס עם ריבה? או עוגיות שוקולד צ’יפס?
נעמה קפצה מיד:
עוגיות! אני הכי אוהבת.
יופי הנהנה נווה ושלחה ידיים אליהן הולכות?
בהיסוס קטן, הכניסו הילדות את ידיהם הקטנות לידה. נווה חשה איך החרדה מתפוגגת ובמקומה מתפשט חום בלב. אולי תצליח להן.
הן היו דומות לא רק חיצונית באותו הזמן קיפלו ידיים, הטו ראש, ואפילו צעדו יחד בקצב. ומבטן היה חכם, בוגר מגילן, אולי ממקום של פגיעות שקטה
נווה נזכרה במה שתומר, האח הגדול, סיפר לה ערב קודם. הוא משך אותה הצידה ולחש:
פעם היו חברותיות ושמחות, כל הזמן רצו חיבוקים. אחרי שאמא נפטרה, הן נשברו. לא לגמרי מבינות מה קרה חושבות אולי הן אשמות. שואלות: זה בגללנו שאמא הלכה?
הוא עצר, הביט הצידה, ואז המשיך בקשיחות:
ניסינו להסביר שהן לא אשמות, שאמא אהבה אותן. אבל הן נסגרו. חדלו כמעט לחייך. גם סבתא עזרה, עד שחליתּ קשה ולא יכלה אז אבא נאלץ לחפש בייביסיטר.
קולו של תומר נשמע עייף אך נחוש הרגיש אחריות.
נווה הנהנה אז בלי מילים, חשה איך משהו בה מתכווץ. הבינה בדיוק, עכשיו, איזה אמון קיבלה.
אבל עליי הן נפתחו די מהר חייכה נווה בזיכרונה כבר שיחקנו, עשיתי להן קוסם עם מטפחת, התגלגלו מצחוק.
תומר בחן אותה במבט אמיתי, ואז רצין:
בגלל זה אבא בחר בך. ראה שהן אוהבות אותך. רק… אל תאכזבי אותנו, טוב?
היא בלעה רוק, ואמרה: אני לא אאכזב. אעשה הכול שתחזרו לחייך.
גם אני אשב איתן לפעמים, אם אין לי אימון הוסיף תומר אני יודע לספר סיפורים
בשמחה השיבה בחום.
**************
כבר חודשיים שנווה עובדת אצל משפחת אברבוך. מאז התאומות הפכו מילדות סוגרות למלאות שמחת חיים. הן רצות אליה בהתלהבות, משתפות בכל סיפור קטן, ומסרבות להיפרד כשהגיעה השעה.
באותו ערב, כשהיא מתארגנת ללכת, היא מסדרת איתן צעצועים שזרקו באמצע המשחק ומזמזמת שיר חדש שלמדו היום. תמר ונעמה יושבות על הספה, מביטות בה במבט של געגוע.
תישארי אצלנו! קפצה תמר, רצה אליה וחיבקה אותה חזק מה כבר יש לך בבית?
נווה נעצרה, ואז חייכה ברוך, לוחצת אותה לחיקה.
צריכה ללמוד, הסבירה מחר יש קורס באוניברסיטה, צריכה לחזור קצת על החומר. אבל אבוא שוב מחר, אפילו לפני הרגיל לא תספיקו להתגעגע!
נעמה כבר קמה והצטרפה, חיבוק משולש.
אנחנו כבר מתגעגעות! תישארי!
נווה הביטה בפני הילדות, ברק בעיניים ותחינה פתוחה והרגישה איך ליבה נמס. היא ירדה לגובה עיניהן.
איפה אשן אם אשתכן? אצלכן במיטה אין מקום
תמר חשבה שנייה, ואז קפצה:
למטה אצל אבא יש מיטה ענקית. שם יהיה לך טוב!
נעמה מיהרה להסכים:
בטח! אבא הרבה פעמים חוזר מאוחר, לא יפריע לו!
נווה צחקקה בלב. ידעה שההצעה תמה לחלוטין רק רצון טהור לא להיפרד מהבייביסיטר האהובה. היא ליטפה אותן בברכת תודה:
איזו הצעה מפתה אבל באמת צריכה ללכת. מחר באה עוד יותר מוקדם, ונאפה עוגיות ונקרא סיפורים!
הן התמקמו ולבסוף ניאותו. אבל תבואי כמו שהבטחת! הבטיחה תמר.
ברור, חיבקה נווה שוב מהנבחרות שלי אני לא מתרחקת.
עוד חפצה אותן מעט, ואז התרוממה.
עכשיו נאסוף צעצועים ונתארגן לשינה. אבא בקרוב מגיע וישמח לראות שעשיתן הכל לבד.
התאומות שיחקו, מדברות בינהן, ונווה ראתה כמה היא כבר מחוברת אפילו הופתעה מהצעתן לישון עם האבא בסלון. היא ידעה: זה הכל תמימות של ילדות.
יצאה מהבית ומיהרה החוצה. שאפה אוויר ערב מדהים, לחייה עדיין סמוקות, לחוצה, מהוססת. בעודה מסתדרת, תומר הביט בה מהמסדרון וידע: משהו השתנה. הוא הבחין מזמן שאביו מיישר מבט אל נווה, שהדיבור שלו משתנה לידה, ושהיא, למרות שמנסה לשמור פורמליות, תמיד מסמיקה כשהוא בסביבה.
נראה שאבא שלי סוף סוף מקבל סיכוי, חייך תומר. הוא חלם על רוחה חדשה בבית מישהי שתשדר אור ואהבה, לא רק בייביסיטר לילדות. ונווה התאימה בדיוק: טובה, סבלנית, חייכנית, נותנת אהבת אמת לאחיותיו.
רק למה אף אחד לא עושה את הצעד הראשון? חשב מה מתביישים? מבוגרים
כשיותם שב מהעבודה, תומר ארב לו ונעמד בפתח הסלון.
אבא, מה אתה מחכה? שאל, ידיים משולבות.
יותם הרים עיניו בתדהמה:
מה זאת אומרת?
נווה! ברור לך שאתם מוצאים חן זה בעיני זו. תזמין אותה לקפה, לסרט, לטיול מה הבעיה?
יותם הסמיק מעט:
עזוב, תום זו הבייביסיטר שלכן. הילדים זה המוקד, לא אני.
תפסיק! אנחנו כבר לא ילדים קטנים תעשה צעד!
יותם הסיט מבט והתקשה לענות. לא רצה לקלקל את האיזון. הילדות כל כך התאהבו בנווה ואם תרגיש שלא בנוח ותעזוב?
תומר לא ויתר:
היא מאוהבת בך! רואה את זה מנסה לשדר התנהגות מקצועית, אבל כל מבט ממך והיא נמסה. אבא, תנסה לא תדע אם לא תנסה.
יותם חייך לראשונה, בהיסוס ואמר: אולי נתחיל ביציאה עם כולם אני, אתן, נווה טיול בפארק, פיצה. לא מחייב. נרגיש לאן זה הולך.
מדויק! קפץ תומר משם נדע אם זאת המשפחה הבאה.
יותם חשב ברצינות והרשה לעצמו להתמלא תקווה לבאות.
************************
יותם לא הפסיק לחשוב על שיחת הבן כמה ימים. באמת, עברו המון רגעים בהם ראה שנווה מסמיקה למראהו, מחייכת בגאווה כשהוא מחמיא לה על ההתמסרות לילדות.
באחד הימים, חזר מוקדם מהעבודה. מהכניסה שמע קולה של תמר: נווה, תגידי שאבא הכי טוב בעולם!
נווה, תוך כדי שהיא קולעת לה צמה, ענתה מיד:
ברור שאבא שלכן הכי טוב פה ולכאורה לא קלטה מה אמרה, עד שהבינה שחיוך הילדות והאח מתנוססים. היא סמקה ואצה למטבח בתירוץ של הכנת ארוחת ערב.
יותם נכנס ברגע הזה, ראה את שמחת האחיות, והרגיש את הלב מתכווץ משמחה.
אולי נאכל כולנו לחגוג בערב במסעדה? הציע.
הבנות קפצו, צרחו באושר ותבעו גלידה.
נווה הסכימה בשקט, עדיין מסמיקה, אבל עם חיוך מאושר.
************************
מהיום הראשון של טיולי הפארק, האכילות בקפה, והיציאות עם הילדים, החלה להיטוות נוכחות חזקה של משפחה חדשה. נווה ויותם החלו להרגיש הרבה יותר מ”עובדת ומעביד”. הם נשארו כמעט תמיד עוד קצת אחרי שכולם נרדמו. ישבו במטבח עם תה, שיתפו, צחקו, הרגישו כיצד הבית מתמלא באור.
תומר לא החסיר את שביעות רצונו התכנית עבדה. אבא שלו שוב שמח; נווה הפכה להיות חלק מהמשפחה. אפילו הפסקה להסמיק כבר הפכה לנחישות רכה שמביטה ליותם ישר בעיניים.
ערב אחד, הילדים ישנים, המטבח שקט, רק שתי כוסות תה.
יותם הסתכל בחוץ על נצנוצי אורות העיר, ופתח:
הרבה זמן חיכיתי להגיד לך משהו
נווה הסתובבה אליו, הלב פועם במהירות.
אני כבר לא מסוגל לדמיין את הבית בלעדיך אמר בשקט, מחזיק בידה אני אוהב אותך. רוצה שתהיי לא רק הבייביסיטר, אלא חלק אמיתי מהמשפחה אשתי.
נווה עצמה עיניים, ואז ענתה בשקט, בביטחון:
גם אני אוהבת אותך. רוצה להיות איתך, לתמיד.
*************************
החתונה לא הייתה מפוארת. שולחן חגיגי במסעדה קטנה בשרון. יותם, נווה, תמר, נעמה ותומר יחד עם כמה בני משפחה וחברים קרובים.
התאומות בשמלות תואמות שלובשות ורוד, חילקו פרחי ורדים לאורחים, ובמהלך הטקס החזיקו בגאווה את הכרית עם הטבעות.
אבא, אתה נראה נסיך! לחשה תמר, חיבוק חם.
ונווה כמו פיה! הוסיפה נעמה.
תומר הביט באביו בגאווה, ולחש:
מה אמרתי? הכול יסתדר.
יותם חייך, לחץ כתפו, והביט בנווה.
עכשיו כולנו באמת משפחה לחשה, חובקת את ידו.
ארוחה טובה, צחוק, ריקודים, ילדים עוד חזרו שוב ושוב לבני הזוג, מבקשים חיבוק ותשומת לב. ואחרי שכולם התפזרו, יותם ונווה עמדו יחד על המרפסת, מביטים באורות גוש דן ובשמיים מלאים כוכבים.
כנראה זה היום המאושר בחיי לחשה נווה.
גם בחיי ענה יותם.
והעיקר עכשיו ידעו בבירור: כל הפחדים, הספקות והשנים הקשות נשארו מאחור. יש להם משפחה, אהבה, ובית חדש יחד להתחיל פרק חדש, עם הלב ביד.
