החברה שלה שכחה לנתק את השיחה, ונועה גילתה דברים שלא שיערה אי פעם על משפחתה
רגע אחרי שסיפרה לי חברתי את מה שאירע לה, השתנו לא רק רגשותיי כלפי אנשים, אלא גם עמדתו של בעלי. מאז, צמצמנו את המפגשים החברתיים שלנו, הפסקנו לשתף בחיינו הפרטיים, לא כי הפסקנו לחלוטין לסמוך, אלא כי כבר לא אפשרנו לאיש לחדור באמת אל עולמנו הפנימי. הכול השתנה אחרי מקרה עכור וחסר רחמים שקרה לנועה, חברתי, ובעלה.
לנועה ולבעלה, תומר, היו ידידים טובים קשר שנמשך שנים. תומר עבד עם מיכאל, בעלה של מאיה, ואילו נועה ומאיה הכירו מן האוניברסיטה. מאיה נישאה ראשונה, ובתוך שנה ילדה. מאיה הכירה לנועה את חברו של מיכאל, תומר, וכך השניים גם התחברו ולבסוף התחתנו.
אך לאחר כמה שנים, מיכאל עזב את מקום עבודתם ושדרג לקריירה משתלמת יותר. מאיה גם השיגה משרה טובה. ההתקשרויות בין שני הזוגות התדלדלו, ונועה שנכנסה מהר מאוד להריון נוסף, ואז לשלישי, כמעט לא הייתה בעבודה יותר משלושה חודשים רצוף. לבסוף, פיטרו אותה תירוצים לא חסרו למעסיקים.
תומר עבד קשה כדי לפרנס את נועה וארבעת ילדיהם, להבטיח להם חיים נאותים. אמנם לא חיו בעושר, אך לא היה חסר להם דבר: רכשו בית רחב ידיים, דאגו לבית ולכל הצרכים. הכנסותיהם השתוו לפני זמן מה, אך מעולם לא התרברבו בכך.
הזוג השני, מאיה ומיכאל, היה בוחר בקריירות, טס לעתים קרובות לחו”ל, חי על פי רצונותיהם, ללא ילדים באופק.
יום אחד, נועה החליטה להזמין את מאיה ומיכאל אל ביתם שבמושב בגליל. היא חשבה שיהיה זה רעיון נהדר לברוח משאון תל אביב ולהיפגש ליד מנגל, לטבול בירדן, להיכנס לטבע. מזג האוויר היה נפלא. היא התקשרה למאיה ושיתפה אותה, מאיה מאוד שמחה, אך אמרה שתבדוק עם מיכאל ותחזור אליה הערב. נועה הניחה את הטלפון אך השיחה לא נקטעה ודווקא אז שמעה נועה דברים שהממו אותה.
מאיה ומיכאל לעגו לה ולמשפחתה. לדבריהם, נועה ותומר הם “חסרי מושג”, שבגלל ארבעת ילדיהם השקועים הם חיים “מהיד לפה”, ביתם הוא “חורבה” שעדיף להתבייש בה, הילדים “פראים, בלי חינוך”, ולמי בכלל צריך כל כך הרבה ילדים, “חצי מהם היו יכולים להיות בבית יתומים”. נועה, לטענתם, משעממת ודבריה תמיד על הילדים.
ותומר? “שחצן, מעצבן, ובכלל אי אפשר לנהל איתו שיחה”, כך הגדירו אותו בלי לדעת שמושאי השיחה מאזינים לכל מילה. אז השיחה נותקה והזוג, הלום ונפגע עד עמקי נשמתו, שקל לסוע ישירות אל ביתם של מיכאל ומאיה ולומר להם הכול בפנים. ובדיוק באותו הרגע, צלצל מוטי, מיכאל, והודיע שישמחו לבוא בסוף השבוע. תומר השיב בהסכמה וניתק.
נועת המתח בסלון ירדה מעט. נועה ותומר דנו במה שאירע והגיעו למסקנה להמתין ולראות מה יקרה כשתגיע מאיה עם מיכאל. במוצ”ש הופיעו, עם כמה קופסאות של דבש זול וכמה עוגיות “פשוטות” לילדים. מיכאל, עוד לפני שהניח את השקיות, אמר:
“מה, חסכתם עד כדי כך שאתם לא מצליחים לקנות משהו איכותי לאירוח? אל תדאגו, אצלנו יש שולחן מלא כל טוב, תאכלו טוב אחר כך גם תעזרו לנו קצת, יש הרבה עבודה בגינה.”
נועה ותומר הביטו זה בזו, נבוכים ולא מבינים מאיפה מגיעה העקיצה, אפילו מאיה הצטרפה:
“אגב, למה עדיין אין לכם ילדים?”
“עוד יש זמן, אנחנו עוד לא רוצים,” ענתה מאיה בטון סגור.
“ברור, רק פרימיטיבים מביאים היום ילדים, אנשים נבונים חיים בשביל עצמם,” התפרצה נועה.
השתרר שקט חד, ניכר כי מיכאל ומאיה מבינים שנחשפו, אבל לא מעלים בדעתם כיצד. האורחים תפסו תירוץ חפוז ויצאו מוקדם.
מה דעתכם כיצד הייתם פועלים? הייתם מגיבים בעדינות, או מציבים גבול חד? מה הייתם עושים במקומם?
