זה לא נראה טוב שהילדים שלך יקבלו דירות, ולבני שלי לא תהיה. בואי נדאג לו לדירה עם משכנתה!
פעם, לפני שנים, התבשרתי מבעלי, אילן, שהילדים שלי זוכים לדירות, בעוד לבן שלו אין, ושעלינו לחשוב איך גם לו ניתן דירה. אפתח ואומר: ילדיי הם ילדיי ושאילן יחד, ובנו של אילן הוא ילדו מנישואיו הראשונים.
למה דווקא אני צריכה לדאוג לדירה בשבילו? היה לי ברור תמיד שאילן היה נשוי בעבר ויש לו בן. בגלל זה לא מיהרתי להינשא לו.
גרנו יחד שלוש שנים לפני שנישאנו. בחנתי מקרוב את יחסו לגרושתו ולבן שלו. אחרי שנה נולד לנו בן ראשון, ושנתיים אחר כך נולד השני.
הייתי מרוצה מאוד מאילן: גם כבעל, גם כאבא. הוא משקיע בנו, מתפרנס טוב. לפעמים, כמובן, יש ויכוחים, יש צרימות אך אלו קיימות בכל בית.
גרנו בדירה שירשתי מאבי. אמי התגרשה ממנו כשהייתי בגן. היום אמי נישאה מחדש, אך לא נולדו לה עוד ילדים.
אילן וגרושתו תמיד גרו בדירות שכורות. במשך כל שנות נישואיהם ניסו לחסוך לדירה ולקיחת משכנתה, אך לא הצליחו לצבור מספיק. אחרי שהתגרשו. גרושתו חזרה להוריה, ואילן שכר דירה לבד.
לאחר שהתחתנו, עבר לגור איתי. לא עסקנו בשאלה של בעלות: פשוט שיפצנו יחד, חלקנו הוצאות, קנינו רהיטים חדשים. ואז, לפני כשנה וחצי, נפטרו שתיהן סבתי מצד אמי וסבתי מצד אבי. שתיהן הורישו לי דירות בצוואה.
כל עוד ילדיי קטנים, החלטתי להשכיר את הדירות. בעתיד, כל בן יקבל דירה. כעת, דמי השכירות של אחת אני מעבירה לאמי בשביל תוספת לקצבתה, והשנייה מעבה את המשכורת שלי. כסף אף פעם אינו מיותר.
אילן לא התערב בכך: אין לו נגיעה אל הדירות האלו. מראש אמרתי לו שכאשר ילדינו יתבגרו כל אחד יקבל דירה משלו. הוא הסכים, וזה היה סוף העניין.
ופתאום, יום אחד, פנה אליי:
הבן שלי מסיים בקרוב תיכון. הוא בוגר, והוא חייב להתחיל לחשוב על העתיד!
לא הבנתי לאן הוא חותר, אבל האזנתי.
לילדייך מובטחת דירה! לבן שלי אין כלום! נקנה לו דירה עם משכנתה! הכריז לפתע אילן.
הייתי בהלם. היו לי הרבה שאלות. קודם כל שאלתי: למה הילדים המשותפים שלנו הם פתאום רק שלי? אילן ביקש שלא אתפס אותו במילה.
אבל הבן שלי לא יירש כלום. אני רוצה שתהיה לו דירה משלו!
טוב שאתה דואג כך! אך לבנך יש גם אמא וגם אבא הם אחראים לכך. למה גרושתך איננה דואגת לכך?
הסביר לי שאמא של הילד משתכרת מעט מאוד, הוריה עוזרים לה רבות. אילן עצמו אומר שהוא אינו יכול לסחוב משכנתה לבדו. אך אם את תעזרי לי הכל יסתדר. בעצם, הוא דרש שאסכים לרכישת דירה לבנו על ידי משכנתה, שתירשם על שמו של הילד, ואנו נשלם את ההחזרים יחד.
יש לנו שתינו משכורות טובות, ויש גם הכנסה מהשכירות! נצליח! אמר לי אילן.
נוכל, אמנם, אולם זה יחייב חיסכון רב. מעבר לכך, אילן גם משלם מזונות. כשיֵלך הבן לאוניברסיטה, גם אז אביו יעזור לו אמו אינה יכולה. בסוף, נמצא את עצמנו אני והילדים בלי חופשות, בלי ים, חוסכים כל שקל, רק כדי שאילן יוכל להרגיש אבא טוב.
הייתי מבינה אם אילן היה זה שנתן גם לילדינו דירות, וכעת רוצה לתת גם לבנו הבכור. אך הרי אני זו שדאגה לדירה לילדים אילן לא היה שותף בכך. אז מדוע עליי לשלם משכנתה?
אמרתי מיד לאילן: אם הוא כל כך דואג לבנו, שגרושתו תיקח משכנתה, ושתשלם החזרי משכנתה מהמזונות.
אני לא אשתתף בזה!
מאז אילן כועס, לא מדבר איתי כבר שבוע. חבל לי שהוא אינו מבין אותיבלילות האחרונים ישנתי פחות, חושבת מה נכון, מה הוגן ומה אפשרי. לפעמים הגעגוע לחיים פשוטים ובלי דאגות פתאום מכה בי. אילן ואני פנינו זה אל זו כמו שני אנשים זרים כל אחד צודק, כל אחד כועס.
באיזה בוקר, כשאני מכינה קפה, אילן נכנס למטבח. הוא עוצר בדלת, מביט בי בעיניים עייפות.
אני מצטער, הוא אומר בשקט.
אני שותקת, רק מרגישה איך המתח מתפוגג מעט.
פשוט… קיוויתי להיות הורה שטוב גם לבן שלי, שלא ירגיש שנשכח.
הוא אינו נשכח, אני עונה, אבל איני יכולה למחוק את מה שאין לי אחריות עליו. ילדיי לא באו על חשבון אף אחד, ומן הראוי שלך תוכל להתגאות במה שנתת לו בתמיכה, באהבה, בנוכחות.
אנחנו עומדים זה מול זו, והקפה מתקרר בינינו.
אמצא דרך אחרת, הוא מוסיף, כמעט בלחישה.
אני מאמינה שתצליח, אני אומרת, אולי גם לעצמי.
פתאום, עיניו מתרככות. הוא ניגש, מחזיק בידי.
לפעמים צריך להזכיר לעצמנו משפחה לא נמדדת במטרים רבועים, אלא בלב.
אני מחייכת, מבטיחה בלב לא לתת לחלוקות החומריות לחרב את כל מה שבנינו.
החיים תמיד יציעו עוד מבחנים. אולי, דווקא מתוך הגבולות הברורים, מצאנו בינינו מחדש אפשרות לקרבה.
בחוץ, השמש העולה נוצצת על החלון. אני חשה, סוף כל סוף, משהו שדומה לשקט.
