אישה ואבא קרין רק העמידה פנים שהיא רוצה להכיר את ההורים של ודים. למה היא צריכה אותם בכלל? הרי היא לא מתכוונת לגור איתם, ומהאביו, שהוא כנראה אדם די עמיד, לא תקבל שום דבר חוץ מבעיות וחשדות. אבל אם כבר הולכים לחופה — צריך לשחק את המשחק עד הסוף. קרין התלבשה יפה, אך לא בצורה מוגזמת, כדי שיחשבו שהיא בחורה נעימה וצנועה. פגישה עם ההורים של החתן היא תמיד אירוע מלא במוקשים חבויים, ופגישה עם הורים חדים זה כבר מבחן אמיתי. ודים חשב שהיא זקוקה לעידוד: “אל תדאגי, קרינצ’וק, רק אל תילחצי. אבא שלי נראה קשוח, אבל הוא גמיש בסוף. הם לא יפילו עלייך שום הפתעה רעה. וגם תאהבי אותם. אבא קצת מוזר, אבל אמא — נשמה של כולם,” הרגיע אותה מול דלת ההורים. קרין חייכה, העיפה קווצת שיער לאחור. אז אבא עגמומי, אמא אהובת קהל — שילוב משעשע. היא צחקה לעצמה בשקט. הבית לא הפתיע אותה. כבר הייתה בבתים הרבה יותר מרשימים. קיבלו אותם מיד. קרין לא חששה. מה כבר יכול לקרות? אנשים רגילים. נינה פטרובנה, כפי ששמעה מודים, עקרת בית ותיקה, כמעט לא עבדה, נוסעת מדי פעם עם חברות לטיולים קטנים, אבל חוץ מזה — כלום. אבא — ולרי אלכסנדרוביץ’, אולי לא מאוד סימפטי, אבל שותק. רק השם נשמע לה מוכר… קיבלו אותם… וקרין קפאה, לא נכנסה פנימה. זה הסוף… את החמות העתידית היא לא הכירה, אבל את חמי העתידי זיהתה מיד — הם כבר נפגשו, שלוש שנים קודם. לא הרבה, אבל היה כדאי לכולם. בברים, במלונות, במסעדות. ברור שאשתו של ולרי ולא בנו ידעו על כך. נגמר הסיפור. גם ולרי זיהה אותה. מבטו הבהיל עם ברק מורכב — אולי הפתעה, אולי עוד משהו אפל, טרפה שהוא כבר מתכנן. אבל הוא שתק. ודים, שלא ידע כלום, הציג אותה להוריו בהתלהבות. “אמא, אבא, הכירו, זו קרין. כלתי לעתיד. רציתי להביא אותה קודם, אבל היא מתביישת תמיד…” אוי ואבוי… ולרי לחץ את ידה. הלחיצה הייתה חזקה, אפילו נוקשה. “נעים מאוד, קרין,” אמר ודרך קולו חלפה נימה דקה… קרין לא ידעה אם אלה כעס או אולי אזהרה. או ש… היא חשבה איך תתפתל, ממתינה שכעת ולרי יספר לכולם מי הייתה. “גם לי מאוד נעים, ולרי אלכסנדרוביץ’,” שיתפה פעולה, משתדלת לא להיחשף מיד. היא לחצה את ידו, מרגישה איך הלב רץ לאדרנלין. מה יקרה עכשיו… אבל — כלום. ולרי, עם חיוך לא לגמרי אותנטי, הזיז לה את הכיסא לשולחן. בטח מתכנן להביך אותה אחר כך… אך כלום לא התחיל. ואז נפל לה האסימון — הוא לא יספר. כי אם יסגיר אותה — יסגיר גם את עצמו. כשנרגעה קצת, האווירה הייתה קלילה למדי. נינה סיפרה סיפורי ילדות על ודים. ולרי שאל את קרין על העבודה שלה, מבלי להראות שהוא יודע עליה לא פחות ממה שהיא יודעת על עצמה. אפילו הצחיק אותה. רק שהבדיחות שלו כללו רמיזות דקות שרק שניהם הבינו. כשהביט בקרין אמר: “אז קרין, את מזכירה לי מאוד קולגה לשעבר… גם היא ידעה לקרוא אנשים. כל מיני אנשים.” קרין לא התרשמה: “לכל אחד יש את היכולות שלו, ולרי אלכסנדרוביץ’.” ודים — מנותק מכל הסיפור — התאהב יותר. מביט בה בהערצה, לא מבין את הרמזים. אוהב אותה באמת. זה הכי חשוב — וגם הכי עצוב. עבורו. כשדיברו על טיולים, ולרי בחן את קרין: “אני, למשל, אוהב מקומות מבודדים. בלי בלבול מוח. אפשר לשבת בשקט עם ספר טוב. ואת, קרין, לאן אוהבת לטייל?” ניסה להפליל. “אני אוהבת מקומות תוססים, עם אנשים, רעש ושמחה — למרות שלפעמים עודף אוזניים מסוכן,” ענתה ללא התרגשות. נינה הרימה גבה, אך הסיטה את החשש. ולרי ידע שקרין לא מחפשת שקט. והוא ידע למה. כשנגמר היום, ולרי חיבק את בנו: “ודים, תשמור עליה. היא… מיוחדת.” זה נשמע גם כמחמאה וגם כזלזול. אף אחד לא שם לב — חוץ מקרין. קרין הרגישה את הצינה החדשה בחדר. “מיוחדת”. הוא בחר דווקא במילה הזו. *** בלילה קרין לא יכלה להירדם. התהפכה, חושבת איך להמשיך לחיות אחרי הפגישה שנפלה עליה פתאום. לא היה לה מושג מה לעשות עם זה. הייתה בטוחה שגם ולרי לא ישן. היא קמה, זרקה קפוצ’ון מעל טישרט ומכנסי שורטס — הלוק הביתי שלה — וירדה בשקט. עשתה קצת רעש כדי להעיר את מי שלא ישן, יצאה לוורנדה, יודעת שוולרי יבחין בה. לא חיכתה הרבה. “לא ישנה, קרינה?” הופיע מאחור. “לא הולך לי עם השינה,” ענתה. נשבה רוח קלה, הבושם שלו היה מוכר לה היטב. הוא הסתכל עליה מקרוב. “מה את רוצה מהבן שלי, קרין? אני יודע למה את מסוגלת. אני יודע שהיו לך הרבה כמוני. ותמיד מה שעניין אותך היה כסף. את לא התביישת — תמיד דיברת ברור. למה את רוצה את ודים?” אם הוא לא רוצה להיזכר בעבר — גם היא לא מחויבת להיות חביבה. היא חייכה חיוך זדוני: “אני אוהבת אותו, ולרי אלכסנדרוביץ’,” שרה. לא שכנע אותו. “את? את לא אוהבת. תאמיני לי, אני יודע מי את, קרין. ואני אספר לו הכל. גם מה עשית, גם מי את באמת. את באמת חושבת שיתחתן איתך אחרי זה?” קרין התקרבה, נשאר רק מרחק יד. “תספר, ולרי אלכסנדרוביץ’, תספר,” ענתה לאט, “אבל אז גם אשתך תשמע את הסיפור שלנו.” “זו…” “זאת לא סחיטה. זו הדדיות. אם תספר איך הכרנו באמת — כבר אי אפשר להחביא מה עשינו. אני אשלים לך את הסיפור, תסמוך עליי.” “זה לא אותו דבר…” “באמת? גם לאשתך תספר שזה ‘לא אותו דבר’?” ולרי קפא. הניסיון להרתיע את קרין נכשל. הוא הבין — סגרו עליו. הם יחד בתוך זה. “מה תספרי לה?” “לא רק לה. גם לודים. אספר איזה משפחתי אתה, ואיפה באמת עבדת אז. אני אשפוך הכל, לא יהיה לי כבר מה להפסיד. רוצה להציל את הבן? קח סיכון.” החלטה קשה. להגיד לבן לא להתחתן — זה לחתום על הגירושין של עצמו. “לא תעשי את זה.” “אני לא אעשה? אתה תעשה ואני לא? אם לא תחשוף אותי, לא אחשוף אותך — אבל אם תדאג לספר, גם אני אספר. ונינה פטרובנה… היא הרי כל כך מעריכה נאמנות.” פעם, שיכור, הודה בפניה בבגידותיו. נינה לא תסלח. אף פעם. הוא ידע — קרין לא מבלפת. “טוב,” הוציא, “אני לא אגיד כלום, וגם את — שקט. נשכח הכל.” ולכן קרין לא דאגה. הוא יפסיד הרבה יותר. “כפי שתגיד, ולרי אלכסנדרוביץ’.” למחרת עזבו את בית ההורים. תחת מבט שונא של עתידו חמור, נפרדה קרין מאשתו, שכבר כינתה אותה “ילדה”. עין של ולרי קפצה. הוא התייסר — לא יכול להזהיר את ודים מהכלה המסוכנת, אבל גם לא להיחשף. לאבד את נינה זה לא רק לאבד אשה — זה גם נתח גדול מהרכוש. ברור — היא לא תצא מהנישואים בלי כלום. וגם הבן לא יסלח… פעם אחרת נשארו קרין וודים שבועיים אצל ההורים. חופשה בשיאה. ולרי הניף תירוצים להיעדרות, אבל יום אחד כשהיה לבד בבית — הסקרנות הרעה גברה. הוא החליט לבדוק את התיק שלה. אולי ימצא משהו. הפך את התיק — קוסמטיקה, יומן, פנקס, ואז ראה חפץ כחול-לבן. בדיקת היריון. עם שני פסים ברורים. “חשבתי שהאסון זה שהבן שלי מתחתן עם… לא, זה באמת אסון!” החזיר את הבדיקה למקום, לא סגר את התיק. קרין כבר תפסה אותו. “אוי, כמה לא נעים לחטט בדברים של אחרים,” נזפה בעוקצנות. אבל לא נראה שהתרגשה. ולרי לא הכחיש. “את בהריון מודים?” קרין ניגשה אליו, לקחה את התיק והביטה בעיניו. “נראה שגילית את ההפתעה, ולרי אלכסנדרוביץ’.” ולרי יצא מדעתו. עכשיו קרין בטוח לא תעזוב את הבן שלו. ואם יגלה — כולם ייפגעו. עכשיו חייב לשתוק, גם כשהשתיקה מכבידה פי כמה. *** תשעה חודשים… ועוד חצי שנה. ודים וקרין גידלו את אליס. ולרי עשה הכל כדי לא להגיע אליהם. לא לראות, לא לדעת. הנכדה לא הרגישה לו אמיתית. קרין הפחידה אותו — עם עבר מסוכן ויחסים קרים עם בנו. ושוב. נינה התכוננה לבקר את ודים וקרין. “וָלֵר, תבוא איתי?” “לא, יש לי כאב ראש.” “שוב? זה כבר סימן מדאיג.” “לא, רק עייף. תסעי לבד.” הוא, כמו תמיד, הציג תירוץ משכנע. אפילו בלע כדורים. לא יכל לשאת את קרין, אבל גם לא לחשוף את האמת. הערב היה שקט — רק המחשבות נדנדו. נשכב. קרא ספר. ואז שם לב שנינה מאוד מתעכבת. כבר אחת-עשרה. אין מענה בסלולרי. התקשר לודים. “ודים, הכול בסדר אצלכם? נינה כבר חזרה? היא לא פה.” “אני האחרון שתרצה לדבר איתי עכשיו, אבא.” וסגר… ולרי כבר תכנן לנסוע אל בנו, כשראה מכונית — של קרין. כמעט התעלף כשראה אותה. “מה את עושה פה?? דברי! מה קרה?” קרין נראתה שלווה באופן מחשיד. מזגה לעצמה יין. התיישבה בנינוחות. “קרה אסון.” “איזה אסון?” “שֶלנו. ודים מצא באתר של בית קפה תמונות ישנות שלנו, מלפני ארבע שנים. מהמסיבה ההיא ב’אואזיס’, זוכר? ודים רצה להזמין משהו לאירוע שלנו, חיפש באתר… ואז גילה אותנו שם. צלם, שיתפוס אותו… העלה הכל לרשת. עכשיו ודים משתולל. נינה בדרך לגירושין. וגם אני, נראה לי, מתגרשת ממך.” ולרי הביט בה, בראשו עוברות סצנות שלמות. האתר, המסיבה… הוא זכר — ביקש שלא יצלמו אפילו… אבל מי דמיין שככה זה יתפוצץ! הוא התיישב לצידה, מותש. “למה הגעת אליי?” “הייתי צריכה לברוח לכמה שעות,” חייכה קרין, “הבית בבלגן. אליס עם בייביסיטר. רוצה יין?” הציעה לו את היין שלביתו. הם ישבו בוורנדה, רק הצרצרים נשמעו. “הכול בגללך,” סינן ולרי. קרין הנהנה לעבר כוסה. “נכון.” “אין לך טיפת רחמים על ודים.” “יש, אבל על עצמי יותר.” “את אוהבת רק את עצמך.” “לא אתווכח.” הוא פתאום אחז בסנטרה, הפנה אותה אליו. “את הרי יודעת שמעולם לא אהבתי אותך,” לחש. “מאמינה בשמחה.” *** בבוקר, כשנינה פטרובנה הגיעה, החליטה לסלוח לבעלה — גם במחיר חצי מנפשה — מצאה את קרין וולרי ביחד, ישנים עדיין. “מי שם?” התרוממה קרין. “אני,” ענתה נינה, צופה מקרוב איך מתפרקת לה המשפחה. קרין רק חייכה בשלווה. ולרי התעורר מאוחר יותר — אבל אחרי אשתו כבר לא רץ.

Life Lessons