נועה, תביני, המצב באמת קשה, רפי חנן שפשף את גשר האף שלו ונאנח עמוקות. תמרה חופרת לי בראש כבר חודשיים.
היא שמעה על איזו תוכנית לימודים ליונתן בישראל. כן, הבן שלנו.
היא טוענת שצריך לתת לו פתיחה טובה, לשפר את האנגלית שלו. אבל מאיפה אביא כסף לזה?
את הרי יודעת, עכשיו אני בלי עבודה.
נועה הרימה עיניים לאביה לאט.
אז חשבת שמכירת הצימר היא הפתרון הכי טוב? שאלה בשקט.
ומה עוד? עיניו הבריקו, התקרב לשולחן. הצימר עומד סתם, תמרה גם ככה לא נוסעת לשם, משעמם לה, היתושים…
היא אפילו לא יודעת שבעצם, כבר מזמן הנכס לא על שמי. היא חושבת שנמכור ונלך לדרך חדשה.
נועה, את חכמה. בואי נעשה ככה: את תמכרי עכשיו את הצימר באופן רשמי. תקבלי את כל הכסף שלך בחזרה, כל שקל שנתת לי לפני עשר שנים עד האגור האחרון!
את מה שנשאר, את הרווח, תעבירי אלי. כמו בני משפחה.
לא הפסדת, נכון? קיבלת את שלך, עזרת לאבא.
הוא הופיע באופן לא מתואם, כמו תמיד לאחרונה. השנים והמשפחה החדשה הרחיקו ביניהם, ובתו הבכורה לא ממש השתלבה בחיים האלו.
נועה חשה שכמובן הוא לא סתם בא. חשבה שוב יתחנן לעוד הלוואה, אבל… ההצעה שלו נשמעה לה מוזרה למדי.
אבא, תזכור מה היה לפני עשר שנים, מלמלה נועה לאחר שסתיים. כשהגעת אליי, סיפרת שאתה זקוק לכסף לניתוח ולשיקום.
זוכר?
רפי חנן נדרך.
למה צריך להעלות את הישנות? הרי הבראתי, ברוך השם.
ישנות? נועה גיחכה. היה לי אז חסכונות. שקל לשקל, חמש שנים חסכתי. רציתי דירה ראשונה.
עבדתי בסופי שבוע, ויתרתי על חופשים, כל אגורה נשמרה. ואז באת. בלי עבודה, בלי חסכונות, אבל כן אישה שנייה ובן חדש.
נתת לקחת לי הכל.
הייתי נואש, נועה! מה עוד היה לי לעשות? להניח ראש ברחוב?
הצעתי לך עזרה המשיכה נועה, מתעלמת. רק ביקשתי הבטחה שלא אשאר בלי כלום אם קורה משהו.
יש לך יורשת חוקית, תמרה. היא הייתה זורקת אותי מהצימר הזה ישר.
התמקחנו על זה שבוע, נכון? אתה לא הסכמת לחתום אפילו על כתב התחייבות. נעלבת “איך את לא סומכת על אבא שלך?!”
אני רק רציתי ביטחון.
וקיבלת את זה! קטעה אותה. עשינו חוזה, הצימר עבר על שמך.
מכרתי לך אותו כמעט חינם, בסכום ששווה מחיר הניתוח.
אבל סיכמנו אני יכול להמשיך לשהות, וכשיהיה לי כסף אקנה בחזרה.
עברו עשר שנים, קבעה נועה. עשר! דיברת איתי פעם על קנייה חוזרת? החזרת שקל? לא.
המשכת לגור שם כל קיץ, לשתול עגבניות, לשרוף עצים שאני שילמתי עליהם.
הארנונה עליי. התיקון גג עליי.
אתה התנהגת שם כמו בעל הבית, ואני שוברת את הגב עם משכנתא.
רפי גירד את מצחו במטפחת קטנה.
לא עבדתי, נועה… אחרי הכימו לקח לי זמן להשתקם, ואז הגיל, לא קיבלו אותי לשום מקום.
תמרה טבע רגישה, העבודה הורגת אותה, אנחנו חיים מהסחר הקטן שלה ביד-שנייה, בקושי מסתדרים.
רגישה? נועה החלה לצעוד הלוך ושוב במטבח. ומה אני? אטומה?
אני יכולה לעבוד בשתי עבודות רק כדי לשלם משכנתא ועוד לממן את ה”צימר” שלך?
ועכשיו תמרה החליטה מוכרים את הצימר כדי לשלוח את הבן לנס הלימודים הגדול?
הצימר שלי, אבא! שלי!
נועה, כן, זה שלך על הנייר. אבל זה היה זמני הרי אני האבא שלך! נתתי לך חיים! תביני, יונתן צריך נקודת פתיחה.
“אח” שלי? קפאה פתאום. פגשתי אותו פעמיים. מעולם לא התקשר אליי. ותמרה? פעם שאלה אותי איך אני מסתדרת עם כל התשלומים האלה?
היא עדיין חושבת שאתה איזה בעל נכסים סודי שנפל לרגע.
שיקרת לה עשר שנים.
רפי הפנה מבטו בבושת פנים.
לא רציתי להכעיס אותה. היא הייתה משתגעת אם הייתה יודעת שהעברתי את הבעלות מהמשפחה.
מהמשפחה?
אל תיתפסי לחות, התפרץ. אני מציע לך עסקה! עכשיו הצימר שווה פי חמש! המחירים עלו.
קחי את שלושת מאות אלף השקלים שנתת לי לניתוח. מגיע לך! את השאר שבע מאות אלף תני לי.
אני צריך לעזור ליונתן, לתמרה לסדר שיניים, להחליף רכב… הישן מתפורר.
הכסף הזה לא משנה לך, יש לך דירה בתל אביב, החיים מסודרים.
תעזרי למשפחה!
נועה הביטה בו ולא הכירה אותו. איפה האיש שקרא לה פעם אגדות?
לא, ענתה יבשה.
מה זאת אומרת “לא”? קפא במקומו.
לא מוכרת את הצימר. ובטח שלא מחזירה לך עוד כסף.
הצימר שייך לי על פי דין וצדק.
עשר שנים גרת שם, שיקמת את בריאותך, נהנית מהטבע מבחינתי, זה תשלום המזונות שלי עליך.
פה זה נגמר.
את באמת מתכוונת לזה? פניו האדימו. רוצה לקחת לאבא שלך הכל? אם לא בזכותי, לא היה לך בכלל את הנכס, סבא שלך בנה אותו!
בדיוק, סבא. היה מתהפך בקברו אם היה יודע שאתה מוכר את בית המשפחה בשביל קורסים מפוקפקים לבן עשרים, שלא טרח לעבוד יום בחיים.
תתעוררי! צעק וקם בזעם. את חייבת לי! גידלתי אותך! אם לא תסכימי, אספר לכולם איזה בת את. אספר לתמרה, היא תעשה כאן מהפכה!
נתבע אותך! הכל משפטי! ניצלת את החולשה שלי והוצאת ממני רכוש עסקה בכפייה!
נועה חייכה חצי חיוך מר.
תנסה, אבא. שמרתי כל חשבונית, כל העברה מהבנק לקופת החולים, כל מייל.
גם חוזה אצל עו”ד חתום בשפיות דעת, כבר היית בהפוגה מסרטן.
תמרה שלך מאוד תופתע לגלות שמכרנו את הצימר עוד לפני שיונתן גמר כיתה א’.
סיפרת לה שזה ירושה?
נועה… קולו התרכך, כואב. ילדה, אני מתחנן. תמרה בתקופה לא קלה…
אם תגלה הכל, תזרוק אותי החוצה. היא צעירה ממני בחמש עשרה שנה, איתי רק כי יש ביטחון.
בלי צימר, בלי כסף אני כלום בשבילה. את רוצה שאנדוד ברחובות?
למה לא חשבת על זה קודם? קולה רעד. כשהפסקת לעבוד עשר שנים? כשהכנסת את תמרה לחובות? כשהבטחת לה הבטחות על חשבוני?
לא תעזרי? יישר מבט. איזו בת גידלתי…
לך הביתה, אבא. תגיד לתמרה את האמת. זה הדרך היחידה לשמור על כבוד.
תיחנקי מהצימר הזה! ירק בדרך החוצה. ואין לך יותר אבא, שמעת? שכחי ממני!
הדלת נסגרה. נועה גיחכה לעצמה כאילו אי פעם היה לה אבא.
הוא עזב כשהייתה בת שבע.
***
בשבת בבוקר, טלפון לא מזוהה.
הלו?
זו נועה? תמרה בקולה החודר. מה חשבת לעצמך, ילדה?!
חושבת שלא ידענו איך רימית את רפי? הוא סיפר לי הכל!
ניצלת את המצב הבריאותי שלו והחתמת אותו על מסמכים כשהיה מסוחרר מההרדמה!
בוקר טוב, תמרה, ענתה נועה בשלווה. אם את רוצה לדבר, בואי נשמור על שקט.
איזה שקט?! כבר כתבנו כתב תביעה!
העו”ד שלי אומר שהעסקה בטלה. ניצלת מחלת אבא, השתלטת על נכס המשפחה.
נוציא אותך לגמרי מהכל!
תמרה, תקשיבי טוב.
ברור שרפי סיפר לך את גרסתו. אבל יש לי הוכחות כסף שהועבר, קבלות על טיפוליו.
יש גם עשרות התכתבויות בעשר השנים האחרונות, שבהן הוא מודה לי על זה שאני מחזיקה את הצימר, מאפשרת לו לגור שם.
מצוין במפורש: “תודה, ילדה, שלא עזבת, הצימר אצלך בידיים טובות.”
מה את חושבת שבית המשפט יגיד?
דממה. תמרה לא ציפתה לכך.
את סתם רעה, לחשה. יש לך דירה משלך, וליונתן את לוקחת הכל?! צריך ללמוד, צריך כסף!
שיתחיל לעבוד, קבעה נועה. בדיוק כמו שאני עבדתי בגילו.
ואת, תמרה, הגיע הזמן לשמוע הכל. הוא סיפר לך פעם שיש לו “מניות”? נכון? היית בטוחה.
איזה מניות? רעד קולה של תמרה.
בדיוק. כאלה שלא היו ולא נבראו. כל שקל ששלחתי לאבא בעשר השנים, הוא העביר כאילו מהרווחים שלו רק כדי להרגיע אותך.
עשי בדק בית. את תגלי לבד את כל האמת. הכסף שבאמת ישב אצלך בא ממני.
אני נכנסתי לחובות כי חשבתי שאני מצילה את חיי אבא שלי.
הטלפון התנתק. בערב הגיע מסרון קצר מאבא:
“ריסקת הכל.”
***
היא לא השיבה. יומיים לאחר מכן שמעה מהשכנים בצימר תמרה עשתה מהומה.
צעקות, בגדים עפים מהחלון, המשטרה הוזמנה.
תמרה, שעל בסיס מכירת הצימר כבר נדחקה להלוואה ענקית בריבית בשמיים, איבדה את עולמה כשגילתה את האמת.
רפי חנן עזב עם מזוודה. תמרה הגישה בקשה לגירושין והבינה איזה שקרים נאמרו לה.
יונתן, רגיל לחיים קלים, אפילו לא ריחם ועבר ישר לדירת חברתו, מתנער מה”אבא”.
לא ידוע לנועה איפה אביה עכשיו. ואין לה כל רצון לברר.
