סבתות נוחות
דליה בן-צור התעוררה מצליל צחוק רם. לא מצחקוק חנוק, לא מגיחוך עדין אלא מצחוק בוקע וחסר גבולות של ממש, כזה שלא מתאים בכלל למחלקה של בית חולים ושדליה לא סבלה כל חייה. את הצחוק השמיעה השותפה שלה למיטה, כשהיא מחזיקה טלפון צמוד לאוזן ומנופפת בידה השנייה, כאילו שמישהו רואה אותה מהעבר השני.
נועה, את לא אמיתית! באמת הוא אמר את זה? מול כולם?
דליה הסתכלה על השעון. רבע לשבע בבוקר. יש עוד רבע שעה עד שמתחילים להעיר, זמן שיכולה הייתה להקדיש לשקט ולמחשבות שלה לפני הניתוח.
אתמול בערב, כשסיעוד הביא אותה למחלקה, השותפה כבר שכבה במיטה והקלידה מהר בטלפון. חילפו שתי ברכות קצרות ערב טוב שלום, וכל אחת נסחפה למחשבות שלה. דליה שמחה על השקט. עכשיו קרקס.
סליחה, אמרה בשקט אך בהחלטיות. אפשר קצת פחות רעש?
השותפה הסתובבה אליה. פנים עגולים, שיער קצוץ מאפיר, שלא ניסתה אפילו לצבוע, פיגמה אדומה עם נקודות. ובכלל בבית חולים!
אוי, נועה, נדבר אחר-כך, מישהו כאן מחנך אותי היא הניחה את הטלפון וחייכה אל דליה. סליחה! אני מירב רותם. ישנת טוב? אני בכלל לא ישנה לפני ניתוחים, אז אני מתקשרת לכל העולם.
דליה בן-צור. אם את לא ישנה, לא אומר שאחרות לא רוצות לנוח.
אבל את כבר ערה מירב קרצה. טוב, אני אשתדל ללחוש. מבטיחה.
היא לא לחשה. עד ארוחת בוקר הספיקה לדבר עוד פעמיים והקול רק הלך והתגבר. דליה הפנתה לה גב ונתנה ראש לכרית, אבל כלום לא עזר.
הבת שלי התקשרה, הסבירה מירב בזמן שדחפו שתיהן את האוכל בצלחת. פוחדת בגלל הניתוח. אני עושה לה הרגעה.
דליה שתקה. הבן שלה, לעומת זאת, לא התקשר. האמת שלא חיכתה, הוא אמר מראש שיש לו ישיבה חשובה בבוקר. ככה היא חינכה: עבודה דבר רציני, אחריות לפני הכול.
מירב נלקחה ראשונה לניתוח. הלכה במסדרון, מנפנפת לשלום וקוראת משהו לאחות שצחקה. דליה חשבה לעצמה, הלוואי שיעבירו אותה חדר אחרי הניתוח.
אחרי שעה לקחו גם אותה. ההרדמה תמיד משפיעה עליה קשה. התעוררה כואבת ובחילה בצד ימין. האחות אמרה שהכול עבר בסדר ושצריך להחזיק מעמד. ודליה החזיקה. היא בעצם תמיד ידעה להחזיק.
בערב חזרו שתיהן לחדר. מירב כבר שכבה; פניה אפורים, עיניה עצומות, אינפוזיה בידה. שקטה. לראשונה שקטה.
איך את? שאלה דליה, בלי להתכוון באמת להתחיל שיחה.
מירב פקחה עיניים. חייכה חלושות. חיה בינתיים. ואת?
גם.
השתררה שתיקה. בחוץ ירד הערב, והאינפוזיות צילצלו חרישית.
סליחה על הבוקר, אמרה פתאום מירב. כשאני בלחץ, אני נהיית פטפטנית ברמות. יודעת שזה מעצבן, לא מצליחה לעצור.
דליה רצתה לרדת עליה, אבל לא מצאה מה לומר. פשוט מותשת מדי.
הכול בסדר, הצליחה לומר בלחש.
בלילה לא ישנה אף אחת. שתיהן כאבו. מירב כבר לא התקשרה, רק שכבה ודליה שמעה אותה נאנחת, אולי גם בוכה חרש.
בבוקר הגיעה הרופאה. בדקה תפרים, מדדה חום, אמרה לשתיהן: כל הכבוד, הכל תקין. מירב מיד חטפה שוב את הטלפון.
נועה, יופי, אני בסדר, תפסיקי לדאוג. מה עם הילדים? גבע היה חולה? וכבר עבר לו? אמרתי לך, לא כל דבר נורא.
דליה הקשיבה בלי משים. הילדים שליאז יש לה נכדים. הבת מתקשרת להתעדכן.
הטלפון שלה היה שקט. בהודעות: אמא, הכל בסדר? ו-תכתבי לי כשתוכלי מהלילה, כשהיא עוד חזרה להכרה.
כתבה: הכל טוב והוסיפה אימוגי, כמו שהבן אוהב.
התגובה הגיעה שלוש שעות אחר-כך: סבבה! נשיקות.
המשפחה שלך לא באים? שאלה מירב בצהריים.
הבן עסוק, גר רחוק. ולמה שיבוא? אני לא ילדה.
נכון! מירב הנהנה. גם הבת שלי תמיד אומרת: אמא, את כבר מבוגרת, תסתדרי. אם הכול בסדר, למה לבוא בעצם?
משהו בקול שלה גרם לדליה להסתכל עליה שוב. מירב חייכה, אבל העיניים לא שמחות בכלל.
כמה נכדים יש לך?
שלושה. גבע הבכור, בן שמונה. אחריו ניב ותמר בני שלוש וארבע. מירב שלפה טלפון מהמגירה. רוצה לראות תמונות?
עשרים דקות הן עברו על תמונות: ילדים בים, בסבתא, בעוגה. בכל התמונות איתם מירב. מצלמת, מחבקת, עושה פרצופים. הבת לא הופיעה באף תמונה.
היא מצלמת, הסבירה מירב. לא אוהבת להצטלם.
והנכדים הרבה אצלך?
אני בעצם חיה אצלם. הבת בעבודה, הבן-זוג גם, אז כל הסידורים עליי מהגן, שיעורים, בישולים.
דליה הנהנה. גם אצלה זה כך היה. כשהנכד נולד, כל יום סייעה. אחר-כך פחתו הביקורים. היום, פעם בחודש במקרה.
ואצלך?
נכד אחד. בן תשע. תלמיד טוב, עושה ספורט.
אתם נפגשים הרבה?
לפעמים בשבתות. הם עסוקים, אני מבינה.
נכון מירב הסתכלה החוצה. עסוקים.
הן שתקו. הגשם טפטף.
בערב אמרה מירב: לא רוצה לחזור הביתה.
דליה הרימה עיניים. מירב ישבה על המיטה, מחבקת ברכיים, עיניה נעוצות ברצפה.
באמת לא רוצה. חשבתי הרבה. למה לי? אחזור, גבע לא עשה שיעורים, תמר שוב עם נזלת, ניב קרע מכנסיים. הבת עד הלילה בעבודה, הבן-זוג תמיד בנסיעות. אני מנקה-מבשלת-מסדרת-שומרת. ואף אחד היא עצרה. אפילו תודה לא אומרים. כי בַּסֵּבָה, תפקידה לעזור.
דליה שתקה. גרון התהדק.
סליחה מירב מחתה עיניים. התפרקתי.
אל תתנצלי, אמרה דליה בשקט. גם אני. כשהפסקתי לעבוד רציתי סוף סוף זמן לעצמי תיאטרון, תערוכות, קורסים בצרפתית. החזקתי שבועיים.
מה קרה?
הכלה יצאה לחופשת לידה. ביקשה עזרה. אני הרי הסבתא, לא עובדת, לא קשה לי. לא הצלחתי לסרב.
ואיך היה?
שלוש שנים כל יום. אחר-כך גן כל יומיים. בית ספר פעם בשבוע. עכשיו שוכחת לפעמים לבקש אותי. יש להם מטפלת. אני מחכה צלצול.
מירב הנהנה.
הבת שלי הבטיחה לבוא אליי בנובמבר. ניקיתי, אפיתי, חיכיתי. בסוף התקשרה: אמא, גבע יש לו חוג, לא נבוא.
לא באה?
לא. חילקתי את התופינים לשכנה.
הן שתקו. הגשם שרטט על הזכוכית.
הכי מעליב? אמרה מירב. לא זה שלא באים. זה שאני מחכה. תמיד. לוחצת טלפון, אולי יזכרו וישאלו מה שלומי. סתם.
דליה הרגישה צריבה באף.
גם אני מחכה. כל פעם שהטלפון מצלצל, אני רוצה שידברו סתם, אבל זה תמיד בשביל משהו.
ואנחנו עוזרות, גיחכה מירב. כי אנחנו אמהות.
כן.
למחרת התחילו ההחלפות. כאב להן. שכבו בשקט, עד שמירב פתאום אמרה:
חשבתי שיש לי משפחה מאושרת: בת נהדרת, חתן טוב, נכדים מתוקים, שאני חשובה. שהם לא מסתדרים בלעדיי.
ומה גילית?
שרק כאן שמתי לב שהם באמת בסדר בלעדיי. הבת לא התלוננה פעם אחת. להפך צלצלה ואמרה שהכול אצלה טוב. מסתבר שכשצריך הם יכולים. פשוט יותר נוח כשיש סבתא-חינם.
דליה התרוממה מעט.
יודעת מה אני מבינה? שאני אשמה. לימדתי את הבן שלי שאמא תמיד שם, שהוא הכי חשוב, שהצרכים שלי אופציונלי.
גם אני, אמרה מירב. בת מתקשרת, אני רצה.
אנחנו גרמנו להם לשכוח שגם לנו יש חיים, אמרה דליה לאט.
מירב הנהנה. שקטה.
ומה עכשיו?
לא יודעת.
ביום החמישי דליה כבר קמה מהמיטה לבד. ביום השישי צעדה עד סוף המסדרון. מירב הלכה אחריה, יום בפיגור, אבל בהתמדה. צעדו יחד, לאט על הקיר.
מאז שבעלי נפטר, הייתי אבודה, סיפרה מירב. הבת אמרה לי: יש לך עכשיו משמעות חדשה נכדים. חיי בשבילם. אז חייתי. אבל זו משמעות חד-כיוונית. אני בשבילם הם בשבילי רק כשנוח.
דליה סיפרה על הגירושין שלושים שנה אחורה, כשהבן היה בן חמש. איך גידלה ללבד, למדה לילות, עבדה כפול.
חשבתי שאם אתן הכול, הוא יעריך. שיהיה אסיר תודה.
אבל הוא גדל ועושה מה שטוב לו, סיימה מירב.
נכון. אולי כך צריך, אבל לא ראיתי שאהיה כל כך בודדה.
גם אני.
ביום השביעי הגיע הבן, מפתיע, בלי הודעה. דליה ישבה וקראה כשהופיע בדלת, גבוה, במעיל יוקרתי, שקית של תפוחים ביד.
אמא, שלום! חייך, ונשק למצחה. איך את? יותר טוב?
יותר טוב.
מצוין! הרופא אמר שעוד שלושה ימים את בבית. חשבנו, אולי תבואי אלינו? תמרה אמרה שהחדר אורחים פנוי.
תודה, אני מעדיפה בבית שלי.
כמו שתרצי. אבל כל מה שתצטרכי תגידי.
נשאר עשרים דקות. סיפר קצת על העבודה, על הנכד, על האוטו החדש. שאל אם צריכה כסף. הבטיח שיבוא עוד שבוע. הלך מהר, בחפזון.
מירב שכב, העמידה פני ישנה. כשהדלת נסגרה, פקחה עיניים.
שלך?
שלי.
יפה.
כן.
וקר כקרח.
דליה שתקה. גרונה כאב.
שמעי, מירב אמרה חרישית, אולי הגיע הזמן להפסיק לחכות לאהבה מהם. להניח. להבין שיש להם את החיים שלהם. אולי אנחנו צריכות למצוא את שלנו.
קל לומר.
קשה ממש. אבל אין דרך אחרת. לא נמשיך ככה לחכות.
מה אמרת להם? הופתעה דליה מה-את.
לבת? שאחרי השחרור אני צריכה שבועיים מנוחה. שאסור לי ילדים. שהיא תסתדר.
כעסה?
מאוד. מירב גיחכה. אבל לי נהיה קל יותר. כאילו הורדתי אבן מהלב.
דליה עצמה עיניים.
אני פוחדת. אם אגיד לא יכעסו. יפסיקו בכלל לצלצל.
והיום הם מתקשרים הרבה?
שתיקת-הכרה.
אז לא נשאר מה להפסיד. רק אפשר להשתפר.
ביום השמיני שוחררו שתיהן, באותו בוקר. ארזו בשקט, כאילו לא ייפגשו לעולם.
בואי נתחלף טלפונים, הציעה מירב.
דליה הנהנה. החליפו מספרים ועמדו רגע זה מול זו.
תודה, אמרה דליה. על זה שהיית כאן.
תודה לך. שלושים שנה לא דיברתי ככה, בלב פתוח.
גם אני.
התחבקו, מגושם ובזהירות. האחות הביאה טפסים והזמינה מונית. דליה יצאה ראשונה.
הבית היה שקט וריק. פירקה תיק, התקלחה, נשכבה על הספה. הרימה טלפון שלוש הודעות מהבן: אמא, יצאת? תעדכני כשהגעת, אל תשכחי את הכדורים.
הקלידה: הגעתי. הכול בסדר, הניחה את המכשיר.
ניגשה לארון, הוציאה תיקייה שלא נפתחה חמש שנים: חוברת קורס צרפתית, לוח הצגות הפילהרמונית. הביטה בהם ארוכות.
הטלפון צילצל מירב.
שלום. מצטערת שאני מטרידה מהר כל כך. פשוט הייתי חייבת לשמוע אותך.
אני שמחה, באמת.
שומעת, מה דעתך שניפגש? כשתהיי לגמרי בסדר. בעוד שבועיים כזה. בקפה, אולי לטיול.
דליה הסתכלה על החוברת. על הטלפון. שוב על החוברת.
בטח. אבל לא עוד שבועיים. בשבת. נמאס לי כבר לשכב בבית.
בשבת? באמת? הרופא
שלושים שנה דאגתי לכולם. הגיע זמן לדאוג קצת לעצמי.
אז קבענו שבת.
הן נפרדו. דליה הניחה את הטלפון, הרימה שוב את חוברת הצרפתית. הקורס מתחיל בעוד חודש. ההרשמה פתוחה.
שלפה את המחשב, החלה למלא טופס הרשמה. אצבעות רעדו אבל רשמה עד הסוף.
בחוץ טפטף גשם. אבל בין העננים בצבץ קצת אור. חלש, סתוי ובכל זאת אור.
ופתאום דליה חשבה אולי החיים שלה רק מתחילים. ושלחה את ההרשמה.
