נמכר החבר. סיפור של סבא
והוא הבין אותי!
לא היה לי שמח, הבנתי שזו שטות גמורה.
מכרתי אותו. הוא חשב שזו עוד משחק, אבל אחר כך הבין שמכרתי אותו באמת.
הזמנים הרי תמיד שונים לכל אחדיש כאלה שהכול כלול לא מרגש אותם, ויש מי שישמח אפילו לפרוסת לחם שחור עם נקניק.
גם אצלנו היה ככה. כל אחד מאיתנו חי קצת אחרת.
הייתי אז ילד קטן. הדוד שלי, דוד נועם, אח של אימא שלי, הביא לי גור כלבים מסוג כנעני, והייתי בעננים. הגור נקשר אליי, מבין אותי בלי מילים, מביט בי בעיניים עמוקות וממתין, מחכה שאתן לו פקודה.
– “ארצה,” הייתי אומר לו, והוא מיד משתטח, מסתכל עליי כמו מוכן למסור נפש בשבילי.
– “שב,” הייתי פוקד, והוא קפץ על הרגליים השמנמנות שלו ונעמד, בולע רוק, ממתין לפרס, לפרוסה טעימה.
אבל לא היה לי במה לפנק אותו. גם אנחנו היינו רעבים אז.
ככה היו הימים.
דוד נועם, זה שהביא לי את הגור, אמר לי יום אחד:
– “עזוב, ילד. תראה איזה נאמן הוא. תמכור אותו, ואז תקרא לוהוא יברח אליך. אף אחד לא ישים לב. ויהיה לך כסף. תקנה ממתק לך, לאמא ולכלב האומלל הזה. תסמוך עליי, אני יודע מה טוב.”
הרעיון מצא חן בעיניי. לא חשבתי שזה דבר רע. הרי מבוגר הציע, ויש בזה סוד, וגם אקנה לכולם מתנות.
לחשתּי לכלב באוזן הרכה והחמה: מעמידים פנים שאני נותן אותך, אבל אחרי זה אקרא לך, תברח אלי.
והוא קלט אותי!
נבח כאילו אומרהבנתי.
בבוקר הבא חיברתי לו רתמה ולקחתי אותו לתחנת הרכבת. כל אחד שם מכר משהופרחים, מלפפונים, תפוחים.
האנשים התפזרו מהקרון, אחד קנה, השני התמקח.
עמדתי קצת בצד, מושך את הכלב איתי. אבל אף אחד לא ניגש.
רק כשההמולה שככה, הופיע גבר עם פנים נוקשות, פנה אליי:
– “אתה, ילד, מה אתה עושה פה, מחכה למישהו או אולי מוכר את הכלב? כלב בריא אני אקח אותו.” דחף לי שטרות של שקלים ללחיצת יד.
נתתי לו את הרצועה, והכלב סובב ראשו, התעטש בשובבות וחייך אליי.
– “יאללה, כלב טוב, לך, תחכה. אני אקרא לך,” לחשתי לו. והוא הלך איתו. הסתתרתי, עקבתי אחרי שניהם לאן שהלכו.
בערב חזרתי הביתה עם לחם, נקניקייה וסוכריות. אמא הביטה בי בחשד:
– “מאיפה כל זה? לא גנבת, נכון?”
– “לא, אמא, מה פתאום,” שיקרתי, “עזרתי לסחוב חבילה בתחנה, נתנו לי כסף.”
-“כל הכבוד, חמוד, תאכל ותלך לישון. אני עייפה.”
היא אפילו לא שאלה על הכלב, לא טרחה אליו.
דוד נועם קפץ בבוקר, בדיוק כשהתכוננתי לבית הספר, למרות שרק רציתי לרוץ עד כלבי, לקרוא לו.
– “נו, מכרת את החבר?” צחקק, טפח לי על הראש.
התחמקתי ולא עניתי.
לא עצמתי עין כל הלילה, גם מהאוכל לא אכלתי, לא עבר לי בגרון.
לא היה לי שמח, הבנתי שזו טעות. לא לחינם אמא אף פעם לא אהבה את נועם:
– “הוא לא חכם, אל תקשיב לו,” תמיד היתה אומרת.
חטפתי את התיק וברחתי מהבית.
המרחק עד הבית של הגבר ההוא היה כמה רחובות, רצתי בלי הפסקה.
הכלב שלי ישב מאחורי גדר גבוהה, קשור בחבל עבה.
קראתי לו, אבל הוא הביט בי עצוב, ראשו מוטל על כפותיו, זנבו מתנפנף, מנסה לנבוחאבל קולו נחנק.
מכרתי אותו. חשב שזה משחק, עד שהבין אחרת.
בעל הבית יצא לחצר, רטן משהווהכלב קיפל את הזנב בין הרגליים, וידעתי שנגמר הסיפור.
בערב שוב עבדתי בסחיבת סלים בתחנה. שילמו קצת, אבל חסכתי את הסכום הדרוש. בלב דופק ניגשתי, דפקתי על השער. הגבר פתח:
– “מה אתה רוצה, ילד?”
– “דוד, אני… התחרטתי.” הושטתי לו את השטרות. הוא הביט בי, לקח את הכסף בלי מילה, שחרר את הרצועה:
– “קח, ילד, הוא מתגעגע אליך. לא יצא ממנו שומר תדע, אולי הוא לא יסלח.”
הכלב הביט בי במבט עגום.
המשחק הפך למבחן קשה.
אבל אז הוא התקרב, ליקק לי את היד, שם את הראש על הבטן שלי.
מאז עברו שנים רבות, אבל למדתי שאף פעם, אפילו לא בצחוק, לא מוכרים חבר אמיתי.
ואמא, כשחזרתי הביתה, שמחה:
– “אתמול הייתי עייפה, אבל היום פתאום נזכרתיאיפה הכלב שלנו? תראה איך כבר התרגלתי אליו, הוא כבר משלנו!”
ודוד נועם… הוא בא אלינו הרבה פחות. את הבדיחות שלו כבר לא אהבנו.
