בוקר טוב, את חייבת לשמוע איך כל הבקרים של רבקה שטרן נראים אותו דבר. מים בקומקום, שתי כפיות תה בתוך הקומקום הישן אותו אחד שאיתו היא עברה דירה כשהילדים עוד היו דווקא קטנים, כשהכול הרגיש עוד חדש, כאילו כל החיים עוד לפניה. בזמן שמים רותחים, היא מדליקה רדיו במטבח תמיד על “כאן ב'” מקשיבה לחדשות, לא באמת מרוכזת, פשוט קולות מוכרים, יותר מוכרים מפרצופים ברחוב.
מתחת לשעון עם מחוגים צהובים-הם אצלה במטבח, צלצול הטלפון הביתי כן, עוד כזה עם חוגה נשמע פחות ופחות. פעם בערב היו מתקשרות החברות לדבר על הסדרה בחינוכית או להתלונן על לחץ דם. היום חלקן בקיבוץ ליד הנכדים, חלקן עזבו את תל אביב, וחלקן… נו, את יודעת. הטלפון ההוא עדיין בפינה כבד, עם שפופרת שמעבירה מין רוגע כזה כשאת אוחזת בה, ורבקה מעבירה עליה יד כמו מגששת אם העולם הקטן הזה שבו עוד אפשר פשוט “להתקשר” עדיין קיים.
הילדים מדברים רק בסלולרי. זאת אומרת, היא יודעת שהם מדברים ביניהם כי כשמתארחים לשבת, כולם עם הטלפון ביד. הבן שלה, אביב, יכול להפסיק שיחה באמצע הזיכרון על הטיול בנחל שניר, לפתוח את המסך ולמלמל “רגע” בעודם מקישים על הזכוכית. הנכדה יעל רזונת, שיער קלוע בכלל, כל הזמן עם הסמארטפון. שם החברות שלה, השיעורים, המוזיקה. הכל שם, חוץ ממנה.
ואצל רבקה יש טלפון ישן של כפתורים לא חכם. קנו לה אותו אז, אחרי התקף לחץ הדם ההוא.
“אמא, ככה נוכל תמיד להיות איתך בקשר,” אמר אז אביב.
המכשיר בדרכו של עולם מונח בכיס שֶל מגירה בכניסה. לפעמים היא שוכחת להטעין אותו, לפעמים סתם מתחבא בין ניירת. כשהוא מצלצל לעיתים רחוקות היא כמעט אף פעם לא מספיקה לענות בזמן. אחר כך היא כועסת על עצמה למה כל כך איטית.
ביום ההולדת שלה שבעים וחמש, המספר הזה בקושי דיבר אליה. בפנים, היא הרגישה צעירה בעשר שנים. אולי אפילו בחמש עשרה. אבל הדרכון אצלנו לא משקר… עוד בוקר רגיל: תה, רדיו, קצת תרגילי ברכיים מהפיזיותרפיסטית בקופת חולים, מנשנשת סלט שהכינה לאתמול ומניחה עוגה שוקולד על השולחן הבן ומיכל, הכלה, הבטיחו לבוא בשתיים.
היא עדיין מופתעת, איך כיום מתכננים יום הולדת לא דרך שיחות טלפון הכול ב”צ’אט” כזה.
“אמא, אני ומיכל סוגרים הכול בקבוצה המשפחתית,” אמר אביב פעם, “אני אראה לך מתישהו איך זה עובד.”
אבל לא הראה. המילה “צ’אט” נשמעה לחלוטין חייזרית כאילו יש אנשים שחיים בתוך חלון קטן ומדברים באותיות.
בשתיים בדיוק, כולם הגיעו. אריאל הנכד עם התרמיל והאוזניות נכנס ראשון, אחריו יעל בשקט, ואז אביב ומיכל עם שקיות מלאות דברים. הבית התמלא באוויר של שבת, ריח עוגות מהמאפייה, הבושם של מיכל והניחוח הבועט והטרי של תל אביב.
“אמא, מזל טוב,” חיבק אותה אביב חזק ומהר כבר עם המבט לשעון.
המתנות על השולחן, הפרחים באגרטל, יעל מיד דרשה את סיסמת הווייפי. אביב התעוות, שלף פתקים, התחיל להכתיב את המספרים, היא בקושי שמעה את הכל. הכול נראה לה כמו קוד ממסכת סודית.
“סבתא, למה את לא בצ’אט איתנו?” שאל פתאום אריאל כשחלץ נעליים. “הכול אצלנו שם!”
“צ’אט, צ’אט, די לי עם הטלפון הזה,” פטרה אותו, מגישה לו עוד עוגה.
“ממש בגלל זה…” התחילה מיכל, מחליפה מבטים עם אביב, “יש לנו בשבילך מתנה מיוחדת.”
אביב שלף קופסה לבנה ומבריקה מהשקית. רבקה מיד הרגישה צביטה בלב, מיד ידעה מה בפנים.
“סמארטפון,” הכריז אביב כמו רופא שבישר אבחנה. “חכם, לא יקר מדי, אבל טוב. יש מצלמה, אינטרנט, הכול.”
“למה אני צריכה את זה?” התאמצה שהקול ישמע רגיל.
“ממש כדי שנהיה יותר בקשר. כל המשפחה בקבוצת וואטסאפ, מדברים, רואים תמונות. וקופת חולים, חשבונות היום הכול באינטרנט, אמא.” מיכל הייתה נחרצת כרגיל.
“אני אשרוד…” התחילה לגמגם, כשאביב הבין “אמא, הכול יהיה לנו שלווה, אם תצטרכי את כותבת לנו. לא תצטרכי להתבלבל בכל הכפתורים ולזכור איזה צבע עונה.”
הוא חייך, מנסה להמעיט במה שאמר, אבל היא חשה דקירה. מה, כבר כל כך חסרת אונים?
“טוב,” נאנחה והסתכלה על הקופסה. “אם אתם ככה רוצים…”
פותחים כולן יחד. לפני שנים זה היה אריזת מתנות לילדים. עכשיו הם גדולים, והיא יושבת ביניהם, לא בעלת השמחה אלא תלמידה. השחור הדק והחלק שבתוך הקופסה היה קריר, בלי אף כפתור.
“הכול פה מסך מגע,” הסביר אריאל. “צריך רק לגעת.”
הוא החליק עם האצבע, המסך נדלק, מלא צבעים ואייקונים. רבקה נבהלה. הכל נראה לה כמו משהו שיחטוף לה את היד אם תלחץ לא נכון.
“אל תדאגי,” אמרה יעל לפתע ברוך, “נכוון הכול רק אל תלחצי סתם, בסדר? נחכה שתלמדי.”
וזה כאב לה, ממש. “אל תלחצי בעצמך”. כמו ילדה שעלולה לשבור כלי יקר.
אחרי צהריים, כולם מהגרים לסלון. אביב לצידה על הספה, הסמארטפון בכף ידה.
“תראי,” מתחיל. “כאן מדליקים, מחזיקים לחוץ, יש מסך נעילה, מחליקים באצבע, הנה…”
הוא רץ, הכול נשמע שפה זרה. נעילה, רקע, כפתור.
“חכה,” ביקשה, “לאט. אני אשכח.”
“את לא תשכחי! זה עניין של הרגל.” הוא בטוח בעצמו. היא מהנהנת אבל יודעת, שייקח לה זמן.
בערב, רשומים לה כבר מספרי הילדים, הנכדים, רחל מהשכונה ורופא המשפחה. אביב התקין וואטסאפ, פתח לה חשבון, צירף אותה לקבוצה, הגדיל לה את הפונטים.
“ראי,” הצביע, “הנה קבוצת המשפחה. כותבים כאן, אני אראה לך.”
הוא כתב “שלום” לעצמו, באה תשובה ממיכל: “יששש רבקה הצטרפה!”, אחר כך יעל עם אין ספור סמיילים.
“ואני? איך לכתוב?” שאלה רבקה.
“פה, תלחצי, מופיעה מקלדת. או שתעשי הקלטה קולית לוחצים מיקרופון, מדברים.”
ניסתה. האצבעות רעדו. יצא לה “תודה” עקום וכולם צחקו קלות. היא נבוכה. כישלון קטן.
“כולם מתבלבלים בהתחלה,” חיזק אותה אביב.
כשעזבו, הבית שקט. עוגה חצי אכולה, פרחים, והקופסה הלבנה של הסמארטפון על השולחן. היא הפכה אותו בזהירות. התמונה של שנה שעברה כל המשפחה בחדר. היא מהמבט כבר אז לא הייתה בטוחה בעצמה.
החליקה באצבע צצו אייקונים, עטלף פעולה, וואטסאפ, מצלמה. נזכרה, “אל תלחצי על מה שלא צריך”. אבל איך יודעים מה צריך?
הניחה את הטלפון, הלכה לשטוף כלים. שינוח, יסתגל אליה.
בבוקר התעוררה מוקדם. מבט ראשון לסמארטפון. הוא עדיין זר. הפחד ירד טיפה. גם מיקרוגל פעם הפחיד אותה עד שלמדה.
הכינה תה והתיישבה עם הסמארטפון. לחצה המסך נדלק, שוב התמונה ההיא. מחפשת אייקון ירוק טלפון. לפחות זה מוכר. לחצה.
רשימה: אביב, מיכל, יעל, אריאל, רחל מהבניין. לחצה על אביב. צלילים. היא מחזיקה קרוב לאוזן כמו טלפון רגיל.
“אלו?” קול מופתע. “אמא, הכול בסדר?”
“כן, סתם ניסיתי, לראות שזה עובד.”
“נהדרת! אבל עדיף שתעברי לשיחת וואטסאפ, זה חינם.”
“איך עושים?” נבהלה.
“אני בעבודה, אסביר בהזדמנות.”
ניתקה, לחצה על הכפתור האדום. הלב דפק מאדרנלין. אבל חימם. עשתה לבד.
אחרי שעתיים, הודעה ראשונה בצ’אט המשפחתי: “יעל: סבתא מה נשמע?” תחתיה חלון קטן להקליד תשובה.
בהתה בחלון. לאט לחצה: “בסדר. שותה תה.” בטעות כתבה “בסרדר”, אבל לא נורא. שלחה.
יעל ענתה בהתלהבות: “אהה, כתבת לבד?” וציירה לב.
רבקה חייכה לעצמה. לבד. סוף סוף.
בערב רחל השכנה נכנסה, עם צנצנת ריבת תות.
“שמעתי שהצעירים קנו לך… איך זה נקרא, טלפון חכם!” התלוצצה רחל.
“סמארטפון,” תיקנה אותה רבקה. המילה החדשנית על לשונה עונג קטן.
“ומה, הוא לא נושך?” צחקה רחל.
“רק מצפצף… הכול שונה, בלי כפתורים.”
“הנכד שלי גם משכנע אותי, אומר שחייבים היום. אני מרגישה שכבר מאוחר לי ללמוד אינטרנט…”
“היום כבר לא מאוחר לכלום…” רבקה חשבה, נוגעת בסמארטפון.
יום אחרי, אביב התקשר: “קבעתי לך תור באינטרנט אצל רופא.”
“מה זה באינטרנט?” שאלה.
“באזור אישי של קופת חולים. כתבתי לך שם משתמש וסיסמה בפתק במגירה.”
הביטה על הפתק כאילו היה מרשם הכול שם, אבל איך בכלל משתמשים?
אחרי צהרים, אזרה אומץ. פתחה את הדפדפן, הקלידה באיטיות פעמיים טעויות, בסוף הצליחה. נדרש ממנה מאמץ שאלוהים ישמור. לוגין, סיסמה, להקליד הכל על מסך. באמצע מחקה הכול בטעות, כמעט פרצה בבכי.
הרימה טלפון נייח.
“אביב, אני לא מסוגלת. כל הסיסמאות האלה עינוי.”
“אמא, תירגעי, אבוא בערב עם אריאל. הוא ילמד אותך לאט.”
הסכימה. הרגישה כבדה, תלויה בהם. נטל.
בערב אריאל התיישב לידה.
“נו, סבתא, הראי לי מה הסתבך.”
הראתה לו, בעיניים ממלמלות פחד.
“אין מה לדאוג. לא קורה כלום, גג נצטרך להיכנס מחדש.”
הסביר אריאל בסבלנות כל כפתור. איפה לשנות שפה, איך לבדוק ולבטל תורים.
“ומה אם בטעות מבטלים?” חששה.
“פשוט נרשמים שוב.”
לו פשוט. לה זה הר.
כשהלך, עוד ישבה מחזיקה את הסמארטפון כאילו הוא בוחן אותה. מסך, סיסמאות, עדכונים.
שבוע אחרי, תור לרופא נעלם מהאתר. הלב צונח. אולי בטעות מחקה. לא נעים לשאול את אביב עסוק בעבודה. גם לא רוצה להטריח את אריאל יש לו אוניברסיטה. לא רוצה להיות תלויה בהם.
לקחה נשימה. חזרה לאתר. המחשב שאל אותה לפרטים, היא הקלידה לאט, עדיין ידיים רועדות. מצאה שוב אפשרות לקבוע תור. תאריך הפעם מאוחר יותר, אבל העיקר שנרשמה. המסך הציג: “נרשמת בהצלחה”. היא נתנה לעצמה רשות לנשום.
הרחיקה עוד צעד. פתחה את וואטסאפ, פנתה לרופא המשפחה בהודעה קולית: “שלום, כאן רבקה שטרן. הבעיה בלחץ דם חזרה. קבעתי תור בעצמי דרך האתר. תודה.”
ההודעה נשלחה. אחרי כמה דקות הודעה “הכול בסדר, רואה אותך בתור, אם יידרדר תתקשרי מיד.”
פשטה בה הקלה. לבד סידרה הכול.
בצהרים כתבה למשפחה: “קבעתי לבד תור לרופא.” נכון, יצא עקום, אבל הבינו.
יעל הראשונה: “את הכי אלופה!” אחריה מיכל: “רבקה, גאה בך!” ואביב: “אמרתי שתסתדרי!”
היא קראה הכול והרגישה גידול קטן של ביטחון בלב. לא לגמרי חלק מהשטף, אבל כבר לא בצד.
אחרי הביקור אצל הרופא, התחשק לה לנסות צילום. יעל סיפרה שמצלמים הכול, אפילו אוכל של חתולה. רבקה הופתעה שהיא מקנאה לה, כל מה שיש זה רדיו וחלון.
יום אחד, בעונה שהעציצים פורחים על החלון, פותחת מצלמה בטלפון. רואה את המטבח משתקף. מקרבת לעציצים לוחצת. תמונה קצת מטושטשת, אבל רואים את הגבעולים הירוקים. המחשבה שנבטה: גם אני, כמו השתילים נתקעת, אבל צומחת לאט.
הכניסה את התמונה לוואטסאפ המשפחתי. הוסיפה: “העגבניות שלי גדלות”.
תוך רגע יעל עם תמונת החדר שלה, מיכל עם צלחת סלט: “לומדת ממך!”, אביב: סלפי מהעבודה “אצלי עגבניות, אצלי דוחות. מי יותר מבסוט?”
היא צחקה. פתאום הבית לא לבד כאילו יש עוד קולות.
ברור, לא הכל הלך חלק לפעמים הקליטה לא קלטה, הייתה טעות בשליחת הקולית, או בלבול בין קבוצות. גבתה פדיחות, קיבלה חיזוקים וחיוכים. לפעמים הפחד התקדם עדכונים, “לחדש מערכת” כאילו משהו ישתנה פתאום.
אבל כל יום הפחד קטן. למדה לבד לבדוק קווי אוטובוס, לחפש תחזית מזג האוויר בטלפון. פעם איתרה מתכון לעוגה של אמא שלה, כמעט ובכתה כשראתה את המרכיבים.
צילמה, שלחה לקבוצה: “הוצאתי מתכון של סבתא.” קיבלה מלא לבבות, בקשות למתכון. היא שלחה צילום של פתק בכתב יד.
פתאום שמה לב שמביטה פחות לעבר הטלפון הנייח. הוא שם, אבל כבר לא היחידי.
ערב אחד, כשהחושך ירד לאיטו והבניינים בשכונה הוארו מהחלונות, היא ישבה עם הטלפון וקראה שוב צ’אט משפחתי: תמונות מהעבודה, סלפי של יעל עם חברות, הודעות קצרות מאריאל ומיכל. בינהם כמה הודעות שלה: עגבניות, מרשם, שאלה על תרופה.
הרגישה היא כבר לא צופה מבחוץ. אולי לא מבינה כל כינוי וניב, אבל התגובות והחיוכים מגיעים אליה. מישהו קורא, עונה, מגיב, שולח לב.
הטלפון צפצף שוב, הודעה מיעל: “סבתא, מחר מבחן במתמטיקה. אפשר אז להתקשר אלייך ולפרוק?”
היא חייכה, כתבה בזהירות: “תתקשרי לי, אני תמיד כאן להקשיב.” שלחה.
הניחה את הסמארטפון על השולחן ליד כוס תה. הבית היה שקט, אבל כבר לא ריק. איפה שהוא, מאחורי קירות, חיכו הודעות ושיחות. היא אולי לא בזרם הממים, אבל יש לה פינה בעולם. ובפינה הזאת זה הספיק לה.
