“אנחנו מכרנו לכם את הבית. יש לנו זכות להישאר פה שבוע”, כך אמרו הבעלים הקודמים.
בשנות השבעים, בשנת 1975, עזבנו את המושב ועברנו לעיר. רכשנו בית בשכונה בקצה ירושלים, ולא שיערנו מה עומד להתרחש…
בימים ההם, היה מקובל במושבים לעזור איש לרעהו, וגם הוריי נהגו כך. לכן כאשר הבעלים הקודמים פנו אליהם וביקשו שנאפשר להם להישאר בבית עוד כמה שבועות, עד שיסדרו ענייני ניירת, הסכימו להם מיד.
המשפחה הזו החזיקה כלב גדול ואכזר במיוחד, שלא הסכמנו כלל שישאר, כי לא שמע בקולנו כלל. עד היום אני זוכרת את הכלב הזה, שאיימו עדיין רודף אותי.
חלפה לה שבוע, ועוד שבוע, ואחריו עוד אחד ועדיין המשפחה הקודמת המשיכה לגור בביתנו, מתעוררים רק כשמגיע הזמן לארוחת ערב, בקושי יוצאים החוצה, ואין שום סימן שהם מתכוונים לעזוב באמת. יותר מכל הפריעה לנו דרך ההתנהגות שלהם, כאילו מעולם לא מכרנו להם את הבית, ובייחוד אמא של הבעל הבית הקודם.
הוריי ניסו להזכיר להם בעדינות על ההסכם, אך הם דחו את העזיבה שוב ושוב.
הם נתנו לכלב להסתובב חופשי בחצר שלנו, בלי לשים לב אליו. הכלב הזה לא רק עשה את צרכיו בגינה החדשה שלנו, אלא הפחיד אותנו כך שלא העזנו לצאת מהבית. מדי פעם הכלב התפרץ על כל מי שנקרה בדרכו. הוריי ביקשו שוב ושוב שיקשרו אותו, אך ברגע שאבא יצא לעבודה ואחי ואחותי הלכו לבית הספר שוב הכלב שוחרר לחצר.
כך דווקא הכלב עזר לאבא שלי להיפטר מהדיירים החצופים.
אותו יום, אחותי הקטנה, עלמה, חזרה מוקדם מבית הספר ולא שמה לב שהכלב בחצר. היא פתחה את השער, והכלב השחור, כאילו עגל גדול, זינק עליה והפיל אותה ארצה. במזל גדול לא קרה לה אסון; רק היד שלה נשרטה. את הכלב הצליחו סוף סוף לתפוס וקשרו אותו בשרשרת. אבל המשפחה עוד האשימה את אחותי שבאה מוקדם מדי!
בערב הגיע הרגע המכריע. אבא נכנס הביתה, וכמעט בלי להוריד את המעיל, תפס את האם הזקנה ובבגדים חגיגיים גרר אותה החוצה אל הרחוב. מיד אחריה יצאו בריצה הבת ובעלה. כל החפצים של הדיירים נזרקו מעל הגדר, ישירות לבוץ ולשלוליות.
ניסו עוד להסית את הכלב על אבא, אך אפילו הכלב, כשראה את כל המהומה, ברח לפינה והסתגר בפינה של הסככה. הוא בשום אופן לא רצה לצאת, כאילו הבין שכל הסיפור נגמר. כעבור שעה, כל החפצים של המשפחה עמדו מחוץ לשער, הכלב מכונס עם בעליו מעבר לגדר, והשער נעול היטב מאחורינו.
כך, למרות כל הצער, החלה תקופתנו בירושלים עם שיעור שמשפחתנו לא שכחה לעולם.
