תמר רוזן משכה את האוזניות והחזיקה אותם לרגע, מרגישה איך החיבור של הקבל למקמונו משדר חום עדין אל קצות האצבעות. בחדר הישיבות האווירה הייתה צפופה. על המסך הרקיע טבלה עם עמודות בצבעים שונים; מישהו מהמשרד בתל אביב מדבר בקול רדוד על הצורך להציק את העלויות ברבע השני של השנה, והחץ על הגרף נגע בעדינות בחלקה התחתונה של המסך.
תמר ידעה שהרגע הזה יגיע יבקש ממנה לשתף דעה. היא הייתה מוכנה להגיד משהו על אופטימיזציית תהליכים ופיזור עומסים. המילים כבר נערמו במוח, כמו נאום מתוזמן מראש. אבל בחלל הלב היה ריק. כל המונחים תהליכים, יוזמות, שיתוף אופקי נראו כאילו חיו במקביל לה, מנותקים ממנה.
תמר, את איתנו? קולה של המנחה נשמע חזק מהחיבור.
תמר קפצה חזרה למקומה, חיבקה את האוזניות למטה.
כן, כן, שומעת. מבחינתי היא לחצה על העכבר ופתחה פתק. רואה פוטנציאל בפיזור המשימות בין צוותי האזור. אבל חשוב לזכור את הפקטור האנושי, שלא נגרע את המוטיבציה של העובדים.
כמה ראשי מסך הקטנים בכיוון העליון הנהן. מישהו רשם את דבריה בתמליל, מישהו אחר כבר ניסה לשים לב למיילים. תמר המשיכה לדבר, והחשבה פקטור אנושי קלעה בעקביות אירונית. מתי היה לה הרגשה שהיא אדם, ולא רק מנהלת שירות לקוחות?
אחרי הישיבה כולם נפרדו במהירות למשרדים. במעלה המדרגות ריח של קפה ועוגיות ממכונת הקפה. תמר נשארה ליד החלון. למטה, תחת שמיים האפר של מרץ, זרם של מכוניות, אנשים ממהרים לתחנת הרכבת, מחזיקים צעיפים מול הפנים. היא ראתה את עצמה במראה חליפה מסודרת, שיער מסודר, איפור עדין. שלושים וארבע, תפקיד טוב, משכורת נאותה, משכנתא, בן מתבגר. הכל לפי המפל.
אבל בפנים הרגישה שהיא כל בוקר נכנסת לא רק בחליפה, אלא גם בעור של מישהו אחר.
הטלפון ריחש. הודעה מחברתו לשעבר של בית הספר: את חיה שם בכלל? תמיד בעבודה. בואי נעשה משהו בסופ״ש. תמר הקליטה תשובה מהירה: אחרי, עומס בפרויקט, ומחקה. אחרי זה שלחה: נדבר לפני שבת.
חזרה למשרד. על השולחן, ליד המחשב, עמד קופסת פלסטיק קטנה עם מחטים. לפני שבוע, בשיחה לילה עם המשרד בחו”ל, היא תפסה את המושב והקריעה את קו החליפה. נזכרה שהיא שמרה במגירת השולחן קיט לבוש קנה למקרה חירום.
אז היא הייתה בחדר חשוך במקצת, האור של המסך מציף את עיניה, והיא הורידה את החליפה ותחתתה חיברה את הקו בעיבוד חוטים גדולים ותמים. הידיים נזכרו איך להחזיק מחט ולמשוך חוט מבלי לבלבל. בילדותה תפרה לבבות של בובות מבגדים של אימא, ובקולג שינתה מכנסיים וכתפיות כדי לבלוט בין המעילים השחורים של החברים.
הקריירה החלה בבנק, המשיכה בחברת רשת גדולה, קורסים בערב, דוחות, פרויקטים. מכונת התפירה שקנתה אחרי קידום נחה בפינה של חדר השינה, מכוסה בכיסוי. אולי אחר כך, היא אמרה לעצמה, אבל הזמן לא היה משלים.
תמר, אפשר? חקרה העוזרת בכניסה. מהמשרד במוסקבה מבקשים דוח סופי על תלונות הרבעון. עד סוף היום אם אפשר.
שלחי תבנית, השיבה תמר ופנתה חזרה למסך.
הערב, העיניים נשרו, הראש הרגיש כאילו מתפוצץ. היא סגרה את המחשב, שמעה את האזעקה של האור במעלית, ופתאום ראתה עייפות שלא ניתן להסתיר עם מייקאפ.
בבית, הבן איתן אכל מקרוניז, מבוהל בטאבלט. על הכיריים פחת רוטב משימורים, שהחמימה בקושי לפני שהקטנה שלחה את המעיל.
איך הלימודים? שאלתה, מסירה את המעיל.
בסדר, הוא המשיך לשחק בטאבלט בלי להרים מבט.
תמר הכינה כוס תה, קלה גבינה מהמקרר, והסכימה שהמחשב נפל על הכיסא. מחשבות על מספרים, תכניות, מצגות המשיכו לרוץ בראש. הרגישה כאילו החיים הם רשימת משימות אינסופית באפליקציית תזמון.
הלילה, נרדמת בקושי. בחושך שמעה את שינה של איתן בחדר השני, את רחש המכוניות בחוץ, וזכרה את האצבעות שמחזיקות מחט וקו ישר על החליפה. חלתה על עצמה חלום של סדנת תיקון בגדים, אך נישאתה למצב של נישואין וילד, צורך במזון וביטחון. החלום נדחף כמו מזוודה ישנה במרתף.
בבוקר, מצאה בתיבת המייל הודעה ממחלקת משאבי אנוש עם נושא שינויים במבנה הארגוני. הטקסט יבש: ריבוי מחלקות, אופטימיזציה של שכבת ההנהלה. מצורף תרשים ארגוני חדש המחלקה שלה תצורף ליחידה אחרת, ותופיע עליונה מנהל חוויית לקוח. שם אחריות חדשה, שם שלא הכירה.
שעה לאחר מכן קראה למנכ”ל. במשרדו ריח של בושם יקר וקפה טרי. המנכ”ל חייך במתח.
תמר, אנחנו בתקופה מורכבת, פתח. צריך להיות גמישים, להגיב מהר לשוק. החלטנו למזג מחלקות. הניסיון שלך יקר, אבל עצר, מציעים לך תפקיד של יועצת למנהל החדש. פורמלית הנחה, אבל השכר נשמר לחצי שנה. אחרי נבדוק.
תמר הנהנה, מרגישה שמשהו יורד פנימה. יועצת מישהו שניתן לדחוף לצידו בכל רגע.
אפשר יום לחשוב? ביקשה.
המנכ”ל קיבל, חייך ונהן.
יצאה מהקבינט, הלכה במעבר בו תלויים שלטי מוטיבציה על מנהיגות והצלחה. במקלחת השתמשה בקיר קר, ושאלתה לעצמה: אם לא עכשיו, מתי?
בערב, במקום לנסוע ישירות הביתה, יצאה לחנות לפני זמן. הלכה ברחוב, עבר על תחנות תרופות, סלוני יופי, חנויות קטנות. במרתף אחד, אור צהוב חמים, שלט: תיקון ותפירה. מתחתיו רשימת שעות ומספר טלפון.
תמר האטה. דרך הזכוכית נראתה עובדה קטנה מלאה בשולחנות. ליד החלון ישבה אישה בחמישים, משקפיים, מחזיקה בברז של מכונת תפירה. על קולבים תלוים מעילים, שמלות, מכנסיים גברים. על כסא ליד הדלת ערימה של ג’ינס.
מישהו דחף אותה באומרו: את באה או לא?. תמר חשתה, נפתחה לה הדלת, נשמע קו מכונה וראשה של חומר חם, מגהץ וסבון ריח של בתים ישנים, של אימא שמחליקה ביגוד במטבח.
הבינה ברגע זה שמשהו בתוכה מצחיק. היא חייכה וחששה. המרתף היה חיים אחרים, מסוכנים מבחינתה.
בבית, הלכה ממקום למקום, איתן עדיין באזניות, במייל מצופה טיוטת פנייה למחלקת משאבי אנוש בנושא בקשה. היא פתחה אותה, הסתכלה על גופה הריק, וסגרה.
הלילה, שוב לא נרדם. מחשבות על משכנתא, חשבונות, אוכל, חוג כדורסל של איתן. השכר המשרתי כיסה הכול, רק במעט. המרתף היה מקובל על הכנסה מזערית, חוסר ביטוח.
בדרך למשרד, חזרה למרתף. הפעמון בדלת צלצל, בפנים חם. על שולחן ערמת חוטים בצבעים, סיכות, סרט מדידה. האישה במצלמה הרימה ראש.
שלום, פתחה תמר בקול יבש, מחפשת עבודה, יש צורך בעוזר?
הנשים הביטה במעילה, בתיק, בנעליים הקטנות.
יודע לתפור? שאלה בלי מסיבוב.
קצת. לפני הרבה זמן תפרתי לבובות של חברות, לא תפרתי עוד, אבל הידיים זוכרות.
כולם אומרים כך, חייכה. אני זינאדה. יש לי עוזרת אחת, אבל היא נמאסת לעמוד כל היום. יש עבודה, רק שזה לא משרד, אתם מבינים, אבק, חוטים, לקוחות שונים. והכסף היא הרימה יד, זה לא תאגיד.
מבינה, אמרה תמר, בקול שקט. אפשר לנסות כמה ימים? אני עובדת עכשיו, אבל אולי אצליח לצאת.
זינאדה הסתכלה יותר מקרוב.
תבואי ביום שבת, נביט איך זה ילך.
תמר יצאה, לבה רעד, החזיקה כרטיס ביקור של המרתף. בראש שני קולות: את משוגעת, יש לך ילד, משכנתא. הקול השני, שקט אך מתעקש, מזכיר את ההרגשה של חוט תחת המחט.
במשרד קיבלה מכתבים, פגישות. באירוע הצהריים הדפיסה טופס פיטורים והניחה במגירה. בערב לא הצליחה להוציא אותו.
יום שבת היה מעונן. איתן הלך לחברים, הבטיח לחזור לפני ארוחת ערב. תמר נעמדה מול הארון, בחרה בג’ינס וחולצת משי, המעיל נשאר על הכתף כמו עטיפת זר.
במרתף היה רוח. על כסא ליד הדלת ישבה אישה צעירה עם שקית גדולה.
רוצה לתקן ג’ינס, אמרה. ולהחליף רוכסן.
זינאדה, ראתה את תמר, הקישה: היא הסטג’רית שלנו.
תמר ישבה לפני מכונת תפירה ישנה, ערימה של מכנסיים לצידה. זינאדה הראה איך מסמנים אורך, קובעים עם סיכות.
אל תמהרי, אמרה. אנשים משלמים על דיוק.
התחילה לתפור, הרגליים לא הרגישו את הפדלים, החוט קלע כמה פעמים. אחרי חצי שעה הקצב התייצב, החוט נחלץ, המחט הלכה בקו ישר.
בשעה הצהריים ראשה קיבל סיבוב מהעייפות. זינאדה שפתה לה תה מכוסה במגש ישן, והניחה על שפת השולחן.
איך? שאלה.
עייפה, ענתה תמר בכנות. אבל זה מרגיש טוב לראות תוצאה.
זה מה שחשוב, חייכה זינאדה. רק אל תתבלבלי, עבודה קשה, גב, עיניים, רגליים. והכסף מעט. אם אתה אוהבת, תחזיקי.
בסוף היום, זינאדה הניחה בתמר כמה שקלים. עבור ההתמחות, היא אמרה. תמר חייכה, חשבה אם זה החיים שלה.
בבית, החלה למיין את הכסף על השולחן. היה זה בערך עשרית משכר היום במשרד. היא הסתכלה על הקבצים וחשבה איך הייתה מוציאה את זה על קפה ונסיעה במוניות.
ביום שני, היא הלכה למשרד עם החלטה. חצתה את הטופס, לקחה לביקור מחלקת משאבי אנוש. העובדת במצלמה הרימה מבט.
בטוחה? שאלה. יש לך תפקיד טוב, ותק.
בטוחה, השיבה תמר בקול רגוע שלא הכירה לעצמה.
החדשות התפשטו במשרד במהירות. קולגות התקרבו ושאלו לאן היא נוסעת.
למרתף קטן של תיקון בגדים, אמרה לאחת מהן.
היא חייכה, נראתה כאילו היא מצחיקה. אחרי כמה רגעים הבינה שהשינוי הוא יותר מצחוק, הוא נשימה.
בערב, היא סיפרה לאיתן:
אתה מפוטר? שאל איתן, מוריד את האזניות. ומה עם המשכנתא?
לא מפסיקה לעבוד, היא השיבה. רק במקום אחר. הכסף יהיה פחות, נצטרך לחסוך: פחות משלוחים, פחות קניות מיותרות. אבל אסדר להגיע הביתה מוקדם, אוכל לבשל, נלך לטייל יחד.
אני עם החברים, גרגר, ומה אם לא תצליח?
היא חשבה שנייה.
אז אחפש עבודה אחרת. אבל רציתי לנסות.
איתן השתהה, חייך, ואז אמר בחשאי:
אם תפסיק לצרוח בערב על העבודה, זה כבר צעד קדימה.
הזמן של פיטורים ארך. היא העבירה משימות, כתבה מדריכים, ענתה על שאלות. קולגות שלחו לה פרחים, כרטיסיות, איחלו הצלחה. כמה אנשים הסתכלו בסקרנות על האישה שהחליטה לפתע לחיות אחרת.
ביום האחרון, היא יצאה מהמשרד, הסתכלה על חזית הזכוכית. בפנים נשארו האור, המזגן, הפגישות האינסופיות. שם היה היציבות, הביטוח, הפרסים. שם גם העייפות שהפכה לחלק מהגוף.
היא נכנסה למרתף שני ימים מאוחר יותר, כבר לא בהתמחות, אלא במשרה קבועה. זינאדה מסרה לה סינר, הראתה איפה נמצאים המפיות, החוטים, החוטים המדודים.
אל תפחדי את הלקוחות, אמרה. כולם שונים. יש קונס, יש תודה. הכי חשוב לא לקחת את זה ללב.
השבועות הראשונים היו קשים. הבוקר הרגיש כאילו הגב והכתפיים מתכווצים, האצבעות נשרו מסיכות. תמר טפה מספרי הזמנות, כמה פעמים שגה באורך הקפל וזינאדה נאלצה לתקן.
את חכמה, נזגה. עבדת בתאגיד, כאן זה פשוט. סיימי מדידות, אל תתפזרי.
יום אחד, נכנסה למרתף אישה בת 70 במעיל יקר.
מה עשיתם עם החליפה שלי? קראה, מסירה תיק על השולחן. ביקשתי לקצר שני סנטימטרים, אבל חצתם יותר. עכשיו המקף בולט.
תמר הכירה את ההזמנה, היא עצמה סימנה את האורך, כנראה קראה לא נכון.
בואו נבדוק, היא ניסתה לשמור על רוגע.
האישה הראתה שהחליפה קצרה יותר ממה שרהיא תיקנה את הקו, החזירה את החליפה למקור, ובחיוך מתוחכם קיבלה את ההזדמנות לשלב מחדש את אהבתה לתפירה עם חיי היומיום, מבינה סוף סוף שהשילוב המושלם הוא לא בתפקיד מסוים אלא באומץ לבחור בדרך שלה.
