היום כתבתי ביומן אחרי אירוע שהותיר במחשבותיי צלקת עמוקה.
אל תביטי בי כך! איני רוצה את הילד הזה אם הוא לא רוצה להיות איתי. קחי אותו משם! קראתי בקול רועד כשאישה זרה חטפה את עגלה של תינוק מהידיי. לא הבנתי מה קורה סביבי.
בזוגיות עם יוסף לוי, חיינו תמיד ברוגע. כמעט ולא ויכחנו, והייתי משקיעה כל כוחיי להיות אם טובה ובת זוג מסורה. נישאנו בעודנו סטודנטים באוניברסיטת תל אביב, ולאחר מכן הרגשתי הריון והולדו לנו שתי בתים נועה ואליה. כשהן גדלו, פתחנו יחד חנות קטנה למתנות בעיירה של חיפה. השתתפתי בעבודה רק כשאפשר, כי רוב זמני היה מוקדש לבתינו ולניהול הבית, ובמיוחד לבישול.
יוסף תמיד ציפה שאפזר בשבתות מתכונים חדשים כדי לשמח אותו, והוא היה הטועם הראשי. גם הילדים חיכו בחשק לראות מה נבשל היום. בין כל העומס של העבודה, הבית, הילדים והעסק, כמעט ולא שמתי לב למה יוסף עושה. אף פעם לא חשבתי שיכול להיגרם לבגידה, אבל השנה האחרונה הייתה קושי מסיבי עבורנו. העסק חווה ירידה, ולכן חסכנו ככל שהיו ביכולתנו. יוסף נאלץ לנסוע לכל רחבי הארץ לחתום על חוזים חדשים, והבתים של נועה ואליה עברו לכיתות א והיו תחת אחריותי בבית.
יום אחד, כשחזרנו מהעבודה ברכב משותף, נחתה בפנינו אישה יפהפייה. ירדנו מהרכב, והיא ניגשה אלי והחילה בתשומת לב על העגלה.
אל תביטי בי כך! איני רוצה את הילד הזה אם הוא לא רוצה להיות איתי. קחי אותו משם! קראה בקול צורם, מציינת את יוסף באצבע.
נעמתי במבוכה ולא הבנתי מה קורה.
הבטחת שתעזבי אותה ותהיי איתי! אם לא תצייתי, איני רוצה את הילד הזה! חייך קולה ברשפתי, נחתה על הרגליים והלכה.
הייתי שתקופה של כמה דקות, עד שהבנתי שהעגלה במחשבי היא של תינוק בן שבועות, עטוף במגבת רכה. לא שאלתי את יוסף; מבטו המופתע השאיר לי רמז ברור הוא ידע מי הייתה אותה אישה, וכנראה היה על סף פרץ. בכבוד שקט חזרנו לבית, ושם מצאנו תינוק קטן, יראה רק שבועיים, במגבת.
קח את הילדים מבית הספר וקנה את כל מה שהזכרתי לקטן! נענה יוסף בקול שקט, כאילו קיבל החלטה מוחלטת.
מאז עברו שמונה עשר שנים. רבות מחברותיי ביקרו אותי באשמות, לא הבינו מדוע חינכתי ילד שאינו שלי כשיש לי כבר שניים. לא שאלתי את יוסף על האישה ההיא; חינכתי אותו כאילו הוא בני, והבנות, נועה ואליה, שמחו שיש להן אח קטן. לא הסתרנו את האמת ממנו, ובפעם שבה הוא הגיע לגיל הבגרות, סיפרנו לו את כל הסיפור. הוא קיבל זאת בשלווה, ולא שאל אף פעם מי היא אמו האמיתית.
היום, בחוג היובל של בתו של יוסף, חוגגים יום הולדת 18 של הבן שלנו, דוד. הבנות נישאו, יש להן בעלים, והן חיות במקומות שונים. כשישבנו סביב השולחן, נשמע צלצול בדלת. לא ציפינו לאורחים נוספים, והלב שלי היה מודאג. הלכתי למדרכה ופתאום ראיתי אישה דומה לאותה שנפלה עלי לפני כך שנים, בחולצה קלה, צעירה במראה.
אני רוצה לשוחח עם בנו! קראה בקול.
אין לך כאן בן! קראתי יחד עם דוד בקול אחד, אך הוא סגר את הדלת והזמין אותה להצטרף לשולחן.
דמעות זלגו מעיני, אך באותה נשימה הרגשתי שלווה. הייתה לי זכות לגדל שלושה ילדים שאוהבים אותי, גם אם אחד מהם אינו ביולוגי. הקשר עם יוסף נשאר מורכב, הוא מנסה לתקן כל מה שאפשר, והלב שלי מלא תודה על המשפחה המיוחדת שצמחה לנו.
