יום ג׳, 16במרץ 2025
היום אני מרגישה שהלב נקרע משילוב של תסכול ועצבות. אחרי הרבה שנים של מתיחה על חוט השערה, החלטתי שלא אתן עוד שקל אחד לילדים של אחרים.
במלאת שלושים לשנתי נישאתי לדוד, והייתי נחשבת אז ל”בעלת לב של בתולה”. המשפחה שלי הייתה צפופה רק בן אחד, יובל, שזכה לבנות משפחה משלו והפך אותנו לסבים וגיבורים של נינוחות בבית.
גדלתי בתקופה שבה הקומוניזם היה עדיין מרקיע נפש, והתבגרתי באווירת ציפייה תמידית שיבואו ילדים. אז, כשנהיה לנו יובל, הבנתי שהזמן לשפוך כספים על פינוק איןקץ נגמר. חינוך וציוד לבית דורשים תקציב של אלפי שקלים, ועם כל ילד נוסף המצב מתדרדר. לכן, החלטנו ילד אחד זה די.
אבל יובל והאישה שלו, נטע, לא שיתפו את ההחלטה. זמן קצר אחרי החתונה היא הרתה, והגענו אל בריתנו עם תינוקת בשם תמר. הצעירים חסרים דירה, ולכן לקחו משכנתא. אנחנו קיבלנו על עצמנו לשלם את ההחזרים החודשיים, והרגשתי שזהו משקף של אהבה. עד שהבשרנו ששתי חודשי הריון נוספים חיכו להמשך של נטע שני ילדים נוספים. שאלתי אותה איך תצליחו לשלם את המשכנתא ולפרנס את כל המשפחה, והיא חייכה והבטיחה שהכול יהיה בסדר.
היום, אחרי כמה חודשים של הצלחה זמנית, נטע איבדה את עבודתה ויובל פוטר מהחברה. הם עזבו את דירתם והחלו לגור אצלנו במודיעין, הדירה שכיניתי “המקלט”. דוד ניהל את העניין והבטיח לשלם את המשכנתא שלהם במשך שנה שלמה. הרגשתי שזו משימה של מצוות לעזור לדור הבא.
אבל השבוע גיליתי שהחוב עדיין קיים, ובחצי השנה האחרונה הם נותרו פיגור של שישה חודשים. איפה נעלם הכסף? דוד כואב, אומר שאין לו עוד כוח להמשיך, ואני מרגישה שהקפאתי במקום שלא מבין איך לשוב לשגרה.
הקושי היום הוא שהשקענו זמן, כסף וביטחון, והם השאירו אותנו רק עם כאב ראש ותחושת ניצול. מה נעשה עכשיו? חוסר הוודאות רוקד במוחי כמו צל על קיר, ואני לא יודעת אם אשאר עם הרגשה של חרטה או שאמצא דרך לתקן את המצב.
רק הזמן יראה אם נוכל לשוב לבנות את החיים שלנו בלי משא כבד על הכתפיים, ולתת לעצמנו מקום לנשום.
רות.
