31 ביוני 2025, יום שלישי
היום הסתכלתי על הבית שבקיבוץ שובה על חוף הגליל, שהקמתי לפני שיצאתי לגמלאות מוקדמת. נמאס לי מהרעש של תל אביב, רציתי שקט, אדמה, ירקות ופירות שגדלים ללא לוחצים. קניתי כמה דונמים של כרם ושתולתי עצי תמר, תות שדה וגרגרי קמח.
בפריחת האביב הצטתי עם פרחים צבעוניים והצבתי פסלים קטנים של גמדים, סנאים ומנורות מרהיבות. השכנים הביטו בי בחוץ, ולא נמאסו לשאול למה אני מבודד. באחד הימים תמר, שכנה מהצד השני של הגדר, ניגשה אליי בזמן שהכנתי שתילים של קיווי. היא קראה לי שלא שתלתי פטוניה כפי שהיא רצתה, והציעה בחצי חיוך שאשתף אותה. למה אשאיר לעינייה של מישהי שאני לא מכיר? פטוניות הן רגישות, ויש לי רק עשר שתילים. העברתי את השיחה באדישות.
שלושה שבועות אחרי זה שמתי לב לאלונה, שכנה אחרת, מדברת באזזוף מאחורי הגדר עם קונה מהרחוב, במבט שמרמז על ריחות של חטיפים. הרגשתי שמדברים עליי.
באחד הקיץ החמים, כשהלכתי למאכלים במרכול, קראה אליי אישה שגר ברחוב הסמוך, “היי, ראיתי את פרי העץ שלכם מבשיל, יש לי לעולם אין פרי מבשיל!” הפנתי מבט מופתע; איך מישהו יכול לבוא ולבקש פירות מבלי להכיר?
באותו דוכן, קניתי כמה סוכריות בעבור 25 שקלים. מאחורי השורה, תמר שאלה אם אני מזמין את הסוכריות לתה בביתי. למה היא מתעניינת? אני לא מזמין אותה, אין לנו קשר.
לפני שבוע, ראיתי את אילה, שכנה עם מרגלה קטנה, חופר בגינה ושואלת אותי מתי וקן קניתי את הצמחים. חשתי צורך לענות בחסד, אך ללא רצון.
במועדון הקיבוץ, מעולם לא נגררו שאלות חודרניות כמו כאן. אף אחד לא דורש הצעה לביקור או לחלוק כלים. אחד השכנים, משה, סיפר לי בחשאי שהקיבוץ רואה אותי כ”איש שונה”.
אני קניתי בית כאן בשביל פרטיות, לא בשביל שיחות ריביות ולא בשביל רשת משמעה של הנשים הקיבוציות. אם זה מה שהן חושבות, אשאר חבוי בגינה שלי, מרוחק מהצעקות והשאלות.
הלקח של היום: אם רוצים שקט, יש לבנות קירות שגם בגינה וגם בלב.
