צא מהבית שלי!קראתי אל חמותי כשפעם נוספת היא פתחה במילים קשות.
הדבר שמפחיד אותי יותר מכל בחיי הוא זעם החמות, אותה שכבר נישאתי אליה פעם אחת. באותו זמן הייתי מאושרת בעלי הראשון הגיע ממוסד פיקוח על קצרים, ללא הורים. הלכנו לחופה כשעוד הייתי סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, אך אחרי שנה אחת החל הוא לשתות, נכנס לחובות והתחייבויותיו השפיעו גם עליי. נאלצתי לנטוש את הלימודים, לעבוד ולשלם את החובות.
הנישואין הפכו לי למחרוזת של בעיות. כשהתגרשתי, נוירתי בנשימה עמוקה. סוף סוף, לא יהיו עוד קונפליקטים.
שנתיים עברו; הקמתי מחדש את עצמי, קמתי משברים צעד אחר צעד. ואז פגשתי את יובל, רוֹב חופשי שלא היה נשוי ולא חווה קשר רציני. הדברים זרמו במהירות: הוא ניגן לי הצעה, ואני אמרתי כן. הלכנו לבקר את אמו.
ברגע שנכנסנו לדלת הבית, ראיתי את פני אימו של יובל מצוירות בכעס. היא נענפה אליי במבואה של שלום, ואז נזזה לחדר אחר. תחילה לא הבנתי מה קורה; אולי לבושי היה לא מתאים, אך הייתי לבושה בעדינות. בחדר האוכל היא הציצה אליי והסתירה מילים. המבט הזה גרם לי לרעוש, והיא חדה את קולה:
אה, את כאן, בלי השכלה?! בחיוך מתוח ומתנשא פנתה אליי. המתתי רגע, שתיתי את התה ועניתי ברוגע: ההשכלה שלי חלקית, לא הצלחתי לסיים את הלימודים, אבל בכוונתי להשלימם.
היא גררה בקול: מתכננת לחזור ללימודים? ומה כשאת תהיי אשה? מתי תגדלי ילדים, תבשלי לבן זוגך ותנקי את הבית? את נראית כמו נסיכה. היא צחקה, לקחה לגימה נוספת של תה והניחה את הכוס על השולחן. בואי נודה, בני לא צריך בחורה בתו.
את נראית בממוצע, הן במראה והן בגוף, ואין לך שכל. במילים אלו הרגשתי עלבון חד. קפצתי מהשולחן, ברחץ את עיניי במים, והפרדתי דמעות ללא סיבה. אישה זרה מכה אותי במילים, ובעלה שותק. עזבנו את הבית במהירות.
מאז, חמותי נלחצה אלינו עם ביקורים חוזרים, תמיד מחפשת דרך לפגוע במילים. פניתי אפילו לפסיכולוג, והוא גילה לי שהיא מניפולטורית טיפוסית, ואני קורבן כי אפשרתי לה לפגוע בי. כשחזרה למלתה, דרשתי ממנה צא מהבית שלנו!
לא ראינו אחת את השנייה יותר, והדבר לא מפריע לי. יובל, שהשתתף בתהליך רק בתור צופה, אינו מתערב עוד.
כל זה התרחש בחלום סוריאליסטי, בו הקירות רטובים משקפיים והדלתות נפתחות אל נופי ירושלים של קיץ ולחם שחור של לחם פיתה. היה שם ריח של שוק הכרמל, צלילים של רחוב בן-גוריון, והזמן זרם כמו ים המלח מתחלף ועצור בו זמנית.
