יום שלישי, 12 ביוני 2025
היום חזר לי למוח כמו סרט, והרגשתי צורך לכתוב את מחשבותיי במזומן.
רונית, חולניתי, נאנחה בקול גבוה כשסיפרתי לה שהרי זו מסורת במשפחתנו לקרוא לבן אחרי סבו. זה גרם לה לתקוף אותי במילים קשות, והייתי בטוח שהיא מתפרצת רק כדי לשמור על עצמאותה.
הקשר בינינו תמיד היה חם ולא מתוח; גם כשמתקרבות הקונפליקטים, מרגיעים אותם במהירות ולא נשארים קיבול של מרירות. כששמעתי שהיא בהריון, שמחתי עד תום הלב חיכיתי ליום שבו יפגש אלי נולי קטן, ונקבל מצדו של יעקב, בננו, שמח וקרוב ללב.
הידיעה שזה יהיה בן גרמה ליעקב לשפוך שמחה על פניו; הוא חולם כל השנים על בן, וכשהבשר על המין של הילד הגיע, הוא קפץ מיד והכריז שיקרא לו על שם אביו יצחק. כך הולכת המסורת אצלנו: בנים נושאים שמות של הסבים. רונית, עם הידיעה שהשם כבר נבחר, הציתה ריב פתאומי והצהירה שהיא תתן שם לילד בעצמה ולא תתחשב בדעתנו.
רציתי לשבת איתה ולדבר ברוגע, לשקול יחד את משקל המסורת, אבל היא נחרצה שההחלטה כבר ברורה. יעקב ניסה לעמוד לצידי, אך רונית לא קיבלה דבר, והצהירה שהוריה ייקחו אותה מהקיריון ושהיא תגור עם הילד אצלם.
יעקב מתייחס אליה ברגישות, משקיע אהבה וטיפול, אך נראה שהיא לא מעריכה זאת. היא מתנהלת באופן אנוכי, ולא מסכימה לשתוק אפילו למען בן זוגה. ניסיתי להסביר לה את ערכי המשפחה, אך היא חצתה את דבריי מיד.
להפתעתי, גיליתי שהם כבר בחרו בשם לילד, וההודעה שבה סגרו את כל ההחלטות המשפחתיות נגעה אלי בחוסר כבוד כאילו דעתנו לא משנה. הרגשתי שהקול שלי נדחה, כשילד זה הוא נכד שלי, המשך קו המשפחה שלנו.
כאשר נושא השם חזר שוב ושוב, רונית השיבה בחוסר נימוס שזו ענייני, והרגשתי נדהם. השקעת כל הלב והאנרגיה בילדים של יעקב נראתה פתאום מיותרת. אינני מבין איך להמשיך בחיי, איך לתקשר עם רונית ועם בני, והאם יש לי מקום בתמונה המשפחתית הזו.
במחשבותיי, אני מנסה למצוא איזון האם אשקול לשנות את המסורת או אשאר נאמן לה? אולי הזמן יגלה תשובה.
10,000 הוצאתי היום לקניית מתנה קטנה ליום הולדתו של נולי הקטן, בתקווה שהמתנה תזכיר לכולם שהקשר שלנו חזק יותר משם.
מקווה שמשהו ישנה את האווירה ויביא אותנו להבנה משותפת.
דנה.
