היום בערב, אחרי שהשליםתי את הדוח האחרון והסגרתי את המחשב, הרגשתי צורך לכתוב ביומן ולפרוק את המחשבות שהצטברו בי מאז שבועות האחרונים.
קראתי בקול רם את ההודעה של אמאאנה, קולה של אנה התפשט במרפסת הקטנה של הדירה והרעיד את האוויר:
תמרי, בואי לכאן, אני אפזר לך גרביים לתרמיל!
הקול שלה היה חודרני עד כדי כך שהקפצתי מהכיסא במטבח, כמעט נתקעתי בלהגיב.
התמרי בת ששעשרה, נכדתי המוזרה, נכנסה בחריצות אל חציית הדלת, גבוהת, משוטטת, ידיים ארוכות כאילו אינן יודעות מה לעשות איתן.
אמא, מבטיחים שיהיה חם, טענה היא.
מבטיחים! נאנחה אנה, כאילו המטאורולוגים קיבלו עליה פגיעה אישית. ואם תקרור יפגע? ואם ירדו גשמים? את לא יודעת לדאוג לעצמך, תחליי חולה שוב…
שפיתתי את הקפה, מר, מריר, אבל לפחות משהו שמחזיק את הפה מהשפה. שלוש השנים האחרונות אני צופה בתסריט הזה ולא הצלחתי להתרגל. תמרי לא ידעה להפעיל מכונת כביסה. לא בגלל חוסר שכל, אלא כי אמא אף פעם לא נתנה לה לגעת במכשירי החשמל. «תשבור», «תשפוך על השכנים», «הן מורכבות מדי». היא אף לא הוציאה אשפה אנה פחדה שתחלק על המדרגות או שתתפוס אותה כלב רחוב מהחצר. ניקיון בתאוריה היה אסור לה «את מנקה רק חלב שמתחמצן».
אנה, היא כבר בת ששעשרה, יכולה לשים גרביים בתרמיל לבד, ניסיתי לשים קץ לשיחה.
אנה זרקה מבט שגרם למיזוג בחלון להפסיק לעבוד.
יולי, אין לך ילדים, לא תביני, חזרה ובקול כבד של חוסר סבלנות.
הטענות חזרו על עצמן כמו קונצרט ישן שלא משתנה.
תמרי עמדה בפתח, מביטה ברצפה, פניו נראו כמו של כלב במקלט צייתן, חסר תקווה. זה היה מה שהכי הרג אותי.
באותו ערב התקשרתי לאנה:
אילנה, אפשר לתמרי לילה אצלי? רוצה לצפות שוב ב״הארי פוטר״, לבד זה משעמם.
אנה נאנחה, ובקולה נשמעו גלגלי שיניים מסתובבים בראש: «מה אם היא תתקפוץ על הדרך», «מה אם המרפסת פתוחה», «מה אם».
טוב, אמרה לבסוף, אבל תחזירי אותה הביתה אחרי זה.
מרחק של ארבעים מטרים בין הדלתות שלנו, חזרתי בחיוך.
חצי שעה אחרי, תמרי ישבה במרפסת של האחוזה, פונה רגליה אל החיבוק של השמלה הקטנה. המרפסת הייתה קטנה אך חמה הבאת שם שמיכה, כריות ושרשרת נרות. הסרט לא הפעלנו, אבל זה היה מספיק עבורי.
תמרי, תשימי את הקטורעל על האש, רק שהגפרורים בתרמיל פגומים! ביקשתי, ויום שלם עבר לפני שהבינה שצריך להדליק את האש.
את יודעת להשתמש בגפרורים? שאלתי במתח.
היא החזיקה את מבטה כאילו היא מקבלת פקודה:
אמא לא מרשה לי לגעת בהם, ויש לנו מצתים.
האמא כאן לא נמצאת, הגיע הזמן ללמוד!
הפעם הראשונה היא שברה את הפותחת בחצי, החזיקה חזק מדי, משכה בעוצמה מופרזת הפעם הצליחה לראות את האש הקטנה מתלקחת, ופניה נפתחו בהשתאות כמו שמישהו ראה נס.
זה זה בסדר, היא נחתכה במילים, מחפשת את הדרך לתאר את הרגשות.
הלב שלי נקרע מהצפייה. ההגנה המוגזמת של אנה שכתבה לי בתור כלוב של פחד.
בועד שבוע, אנה קראה אליי בתשוקה:
תארו לכם, בית הספר מוסיע את הכיתה למחנה של שלושה ימים!
ומה עכשיו? שיבחתי, משגרת את הטלפון למצב רמקול, מבלי להפסיק להקליד את הדוח.
זה סתיו! קר, יש רוחות, האוכל הוא אקראי, היא יכולה לחלות!
אנה, היא בת ששעשרה, חיסון חזק, יש לה מעיל, ראש מה את מותרת ליה.
מצחיק מאוד, היא קראה בקול נבון. לא אתן לה ללכת.
שאלת את תמרי?
למה? אני אם, יודעת מה הכי טוב.
סגרתי את המחשב, חשתי שהעבודה מתמזגת עם סערת המחשבות הפנימיות.
את בטוחה שהיא לא צריכה להיות עם חבריה? שהיא לא צריכה לצאת לאוהלים ולשיר עם הגיטרה?
אוהלים? קולה של אנה רעד, פחד אמיתי. שם יהיו אש?
תמרי לא הלכה למחנה. באותו בוקר ראיתי אותה בחדר, מגוללת את הפיד של החברים בכיתה חיילים ברכבות, פרצופים מצחיקים, חיבוקים. פניה היו ריקות, כאילו היא צופה במופע מבלי להרגיש חלק ממנו.
במרץ, תמרי חגגה את יולדתה הביןעשרים, והבאתי לה תרמיל קטן, כתום בוהק, מתוחכם, שונה ממטריות האפורות של אנה.
היא חייכה עצוב, והעיניים שלה נראו כמו ים של תחושות שלא הכרתי לא כעס, לא עצב, אלא עייפות עמוקה של מישהו שמפסיק להילחם.
בחודש מאי שכרתי בית כפרי, עץ קטן עם מעקה מוזר וגידול של תמרים. אינטרנט קיבל אותות, וזה היה מספיק לעבודה.
רוצה להביא איתך את תמרי? שאלתי את אנה.
היא כמעט שלפה מחבת.
כל הקיץ? לכפר? אין שם רופא?
יש מרפאת עירייה, חצי שעה ברכב, לא בטבע.
ואם קרש? אם רגיש מגע של קרן?
היא לא תאכל פטריות, חיבקתי, ואני אהיה שם לעקוב.
המשא ומתן נמשך שבוע שלם. טיעונים של אוויר צח, שקט, הפסקה מרעש העיר. אנה העלתה חסרונות אין בית מרקחת, מים מבריכת הבאר, כלבים בכפר. תמרי נשארה שקטה, כבר לא הייתה מעורבת בהחלטות על חייה.
בסדר, נכנעה אנה בסוף, אבל תתקשרי כל יום, תצלמי מה היא אוכל, ואם חום יעלה תחזרי מיד!
הרשימה הפכה לשלושה דפים, וכתיבתי אותם ברשימות, אחר כך זרקתי אותם לאשפה.
הבית קיבל אותנו בריח של עשב יבש ועץ ישן. תמרי עמדה בחצר, הרימה ראש לראי שמים כחול אין קצה, ללא גורדי שחקים.
כאן כל כך ריק, לחשה.
חופשי, תיקנתי, תקחי את הקטורעל? הגז?
תמרי הלכה לבן, ברקעה.
השבוע הראשון לימדתי אותה לטעון את מכונת הכביסה הישנה, שהייתה רועמת כמו מטוס מושלך. היא טעתה, שרפה חביתה, השאירה מים רצים, כבסה חולצה לבנה עם גרביים אדומות. בכל טעות על הפנים שלה ניכר היה שינוי לא ייאוש, אלא התלהבות, רצון לנסות שוב.
הכנתי אורז בעצמי! קראה תמרי באחת הבקרים, נכנסת לחדר עם סיר בידה.
האורז היה דביק, אך היא קרנה כאילו זכתה בפרס נובל.
מזל טוב, עניתי ברצינות, עכשיו את יכולה להחיות את העולם אחרי אפוקליפסה.
היא צחקה בקול רם, ראשה נוטה לאחור, צחוק שלא שמעתיו מאז שנים.
בכפר גרו כעשרים תושבים רובם קשישים, כמה משפחות עם ילדים שמבקרים בקיץ. השכנה זינה קיבלה את תמרי בחיבוק ולימדה אותה להוציא חלב מהעז. השכן פאשק, בגיל דומה, הלך איתה לדייג. ראיתי איך היא מתחילה לדבר עם האנשים, לא מסתתרת מאחורי אמא, לא שותקת לשאלות פשוטות. היא פתחה את הכתפיים, פנתה מבט ישיר, חייכה על בדיחות.
במרכז הקיץ אפשרתי לה ללכת לחנות לבד קילומטר וחצי על אדמה, דרך שדה חמניות.
אם אני תאבד? שאלה, וקולה היה סקרן, לא מפוחד.
הכביש יחיד, אי אפשר להיתקע אפילו אם תרצי.
חזרה אחרי שעה עם לחם, חלב וחיוך רחב.
הגעתי, אמרה.
איזה הישג, חייכתי, ואז חבקתי אותה חזק.
שלושה חודשים עברו בטייה. תמרי למדה לחמם חמש מנות, לכבס, לגהץ, לנהל תקציב שבועי. הלכה לנהר עם הילדים המקומיים, עזרה לזינה לשתול, קראה ספרים על המרפסת עד לחשכת. ראיתי בתמונה חדשה של נערה, לא את הילדה הריקה.
החזרה לבית הייתה קשה. אנה פתחה את הדלת והקפיצה, מביטה בתמרי כאילו חזרה מכוכב אחר.
תמרי? קראה בחוסר אמון. את שרופה.
ולמדתי לבשל מרק, הוסיפה, רוצה לטעום?
אנה פקקה עיניים.
מרק?! את? יולי, מה עשית עם הילדה הזאת?
השבועות הבאים הפכו למלחמה. תמרי רצתה לעבוד, שלחה קורות חיים, הלכה לראיונות, חזרה לשיחות עם מגייסים. אנה קפצה בין המיטה לטלפון, תופסת את הלב באחד.
אין צורך בעבודה! אני מרוויחה די!
אני צריכה, אמא, חישתה בתמרי, קולה רגוע אך איתן. אני רוצה להיות בוגרת.
את עדיין ילדה!
כבר שמונה עשר.
תמרי מצאה עבודה כמזנונת בקפיטריה קטנה ליד הכפר. לא היה זה משהו גדול, אבל היה זה הצעד הראשון לחיים עצמאיים.
היא החלה לשים כסף בצד מהשכר הראשון. שלושה חודשים אחרי, ישבה במטבח של יולי, דפדפה מודעות לדירות.
זו נראית טוב, הפנתה אצבע על מודעה של דירת חדר בודד, קרובה למקום העבודה, מחירה סביר.
האם האמא תתנגד? שאלתי.
יודעת.
היא תקלע לי, חייך יולי.
גם אני יודעת, ענה תמרי, מבט של החלטיות שנולא קודם. אבל כבר לא יכולה, תמרי. היא עדיין בודקת אם כיבית את האור במקלחת. אני בת שמונה עשרה, ואני רוצה לחיות בחופשיות.
הצבנו לעצמנו לבקר בדירה. אנה צעקה במשך זמן רב, יולי האזינה בלי להפריע.
את קבעת את זה! את! כל הקיץ חיבשת את ראשה, לימדת אותה דברים קודרים! הרסת את המשפחה שלנו!
אנה, המתנתי לרגע, לימדתי אותה לחיות. מה שהיית אמורה לעשות, אבל חששת.
חששתי! הגנתי עליה!
את המשגיחה! אמרתי, ללא כעס, רק עובדה. פחדת כל כך עד שסגרת את תמרי במקלט של הדירה.
אנה ישבה על כיסא, פניה הלכו לכבות.
היא בת שלי, לחשה.
היא אישה בוגרת, רוצה לראות מה קורה מעבר לפחדים שלך.
תמרי עברה לדירה קטנה בתחילת דצמבר. הדירה הייתה קטנה, תקרות נמוכות ושטיח משוטט, אך היא רצה בתוכה, מסדרת רהיטים כאילו נכנסת לארמון.
תראי, פתחה את המקרר, קניתי לעצמי מצרכים! ותלתלים תלויים! אולי קצת משולב, אבל אשנה.
יולי עמדת ליד הפתח, מחייכת. הילדה המפוזרת, עדיין חסרת ניסיון, עכשיו נושמת בחופשיות.
תודה, אמרה תמרי בערב, בזמן שהיינו שותות תה במטבח החדש. על הגפרורים, על הכפר, על הכל.
שום דבר מיוחד לא עשיתי, השבתי.
שחררת אותי. חייכה, ולחצתי את אצבעותיה בחום.
