קניתי חווה כדי ליהנות בפרישה, אבל בני רצה להפגיש קהל שלם ואמר לי: אם אתה לא אוהב את זה, חזור לעיר.
הסוס היה מפסיק את הצואה בפינת הסלון כשבאותו בוקר קרא לי הבן שלישי. צילמתי את הכול מהטלפון בחדר השינה שלי במלון פור סיזונס בתל אביב, כשבזמן שחרתי שמפניה, מרק, סוסי האקזוטי ברק הזיז את מזוודה של תמר מהלואוויטון בזנבו. התזמון היה מושלם, ממש אלוהי, אפילו.
אבל קפדתי את עצמי.
אתחיל מהזיכרון של היום שבו התחיל כל האסון המופלא הזה.
לפני שלושה ימים, חיי את החלום.
בגיל שבעים ושבע, אחרי שלוש ארבעים ושנה של נישואין עם רות, וכארבעים וחמש שנים של עבודה כמנהל חשבונות בכרמל ושותפים בירושלים, לבסוף מצאתי שלווה. רות, אשתי, הלכה לפני שנתיים. סרטן לקח אותה לאט, ואז לפתע, ובכך נעלמה גם הסיבה האחרונה שלי לשאת את הרעש של העיר, את הדרישות הבלתי פוסקות, את הציפיות המדכאות.
החווה בגליל נמתחת על שמונים דונם של יצירת האל. ההרים צובעים את האופק סגול בשקיעה. הבוקר מתחיל עם קפה חזק על המרפסת המקיפה, כשמרחפים ערפילי העמק מתחת, והשלושה סוסים שלי ברק, נועה, וזוהר מרעבדים במרעה. השתיקה כאן איננה ריקה, היא מלאה משמעות. ציפורי בוקר, רוח בין עצי האורן, קול רחוק של בקר משטחים שכנים.
זה מה שרותי ואדום חלמו עליו, חסכו לו, תכננו לו.
כשנעבור לגמלאות, יונתן, היה אומר, מסדר חוברות של חוות על השולחן במטבח, יהיו לנו סוסים ותרנגולות ולא יהיה לנו דאגה בעולם.
הוא אף פעם לא הגיע לפרישה.
הקריאה ששברה את השלווה באה ביום שלישי בבוקר. הייתי מנקה את האור של נועה, מזמר שיר ישן של פליטווד מק, כשצלצול הטלפון. פניו של יונתן מופיע על המסך, תמונה מקצועית של סוכן נדל״ן בתל אביב. חיוך מזויף ושיניים לבנות.
היי, אמא, השבתי, מניח את הטלפון על ערימת חציר.
אמא, חדשות מצוינות.
הוא אפילו לא שאל איך אני.
שירה ואני באים לבקר בחווה.
הבטן שלי התכווצה, אבל שמרתי על קולה רגוע.
אה? מתי חשבתם?״
בסוף השבוע. ותקשיבי, המשפחה של שירה מתה לראות את המקום שלך. אחיותיה, בעליהן, ידידיה מהחוף. עשר אנשים סה״כ. יש לך את כל החדרים הריקים, נכון?
המרגלית נפלתי מהיד.
עשר אנשים? יונתן, אני לא חושב
אמא.
קולו הפך לטון מתנשא שלשום הוא למד מאז מכירתו הראשונה של מיליון ש”ח.
אתה מתהלך באותו מקום ענק לבד. זה לא בריא. חוץ מזה, אנחנו משפחה. זה למה החווה קיימת, נכון? המשפחה הייתה רוצה את זה. אבא היה רוצה את זה.
ההזייה הייתה חלקה, משוחזרת. איך הוא העז להשתמש בזיכרון של רות כדי לחדור אליי.
חדרי האורחים לא מוכנים ל
אז תתאמי אותם. יאללה, אמא, מה עוד יש לך לעשות שם? להאכיל תרנגולות? נו, נגיע ביום שישי ערב. שירה כבר פרסמה על זה באינסטגרם. העוקבים שלה מתרגשים לראות חיי רפת אותנטיים.
הוא צחק כאילו אמר משהו חכם.
אם אתה לא יכול להתמודד, אולי כדאי לך לשקול לחזור לאורב.
אישה בגילך לבד בחווה, זה לא ממש פרקטי, נכון? אם אתה לא אוהב את זה, תארוז ותחזור לתל אביב. אנחנו נטפל בחווה בשבילך.
הוא ניתק לפני שהצלחתי להגיב.
עמדתי באחם, טלפון ביד, והמשקל המלא של דבריו נחת עליי כמו שיקול קבורה.
אחראית על החווה בשבילך.
הזדון, הזכות, האכזריות הקז’ואל של זה.
בדיוק אז ברק ניבץ מחדרו, שובר את השקט שלי. הסתכלתי עליו, על חמש חמש עשר רגליים של חן שחור, ומשהו נצנץ במוחי. חיוך התפשט על פני, כנראה הראשון האמיתי מאז שיחת יונתן.
אתה יודע מה, ברק? אמרתי, פותח את דלת האורז. הוא צודק. הם רוצים חיי רפת אמיתיים. נעניק להם חיי רפת אמיתיים.
במהלחה של אחר הצהריים בסטודיו של רות, עשיתי שיחות. ראשית לתום ולמיכאל, עובדי החווה, שגרו בקוטג ליד הנחל. הם היו איתי בחווה חמש עשרה שנה, הגיעו איתה כשקניתי, והבינו בדיוק מה הפך את בני לאדם שהוא היום.
גברת כהן, אמר תום כשסיפרתי לו את התוכנית, פניו הקמטו לחיוך, זה יהיה לנו תענוג מוחלט.
לאחר מכן חייגתי לרות, החברה הטובה שלי מאז הקולג’, שמתגוררת בתל אביב.
אשתמש במזוודה, יקירי, אמרה מייד. פור סיזונס מציע ספא מיוחד השבוע. נצפה בתוכנית כולה משם.
יומיים הבאים היו סערה של הכנות יפות.
הסרתי את כל המצעים האיכותיים מחדרי האורחים, החלפתי את הבד המצופה במצעים מצמר גס מהחסן של האחוזה. המגבות הטובות הועברו לאחסון. מצאתי כמה מגבות ברמת גרגר בחנות קמפינג בעיר.
טמפרטורת האורחים קבעתי חום של 23 מעלות בלילה, 26 ביום. בעיות במערכת החימום, אטפתי. בתים ישנים, אתם יודעים.
אבל פסגת האציליות דרשה תזמון מיוחד.
בליל חמישי, כשהתקנתי את המצלמות המסתתרות מדהים מה שניתן להזמין באמאזון עם משלוח של שני ימי עמדתי בסלון ומשקף את הסצנה. השטיחים בצבע שמנת שבזולתי עליהם. הרהיטים המשוחזרים. החלונות הגדולים המשקיפים על ההרים.
זה יהיה מושלם, לחשתי לתמונה של רות על המדף. תמיד אמרת לי שיונתן צריך ללמוד תוצאות. זהו הקורס שלו לתואר שני.
לפני שהירדתי לדנבר בבוקר שישי, תום ומיכאל עזרו לי בנקודות האחרונות. הכנסנו את ברק, נועה, וזוהר לבית. הם היו מתואמים מפתיע, כנראה מרגישים את המוטיב של הרעש במרחב. פח של שיבולת קוואז במטבח, כמה ערמות של חציר בסלון, והמתקנים האוטומטיים של המים שמספקים להם לחות. השאר סוסים יישארו סוסים.
הנתב האינטרנט נכנס למגירת הכסא.
הבריכה האינפיניטי היפה שלי המשקיפה על העמק קיבלה אקו-מערכת של אצות ובלילה חצרים שהייתי מגדל בדלי כל השבוע. חנות חיות מקומית הייתה שמחה לתרום כמה עשרות קרפי צפרדעים וקרקר קרקעים.
בזמן שנסעתי משם עם השחר, הטלפון הראה לי כבר את הזרמים של המצלמות, הרגשתי קלילות שלא חוויתי שנים. מאחורי ברק חקר את הספה. לפני, תל אביב, רות, ומקומות ישיבה למרתון של החיים.
חיי רפת אותנטיים, באמת.
החלק הכי טוב? זה רק ההתחלה.
יונתן חשב שהוא יכול לאיים עליי, להכריח אותי לנטוש את החלום, להקריב לי את המקלט. הוא שכח דבר אחד: לא נצחתי ארבעים שנה במחשבות, ריבתי איתו רוב הזמן, ובניתי את החיים האלה מעצמי, לא משועשעת.
לפני שתמשיך, אל תשכח להירשם לערוץ ולכתוב בתגובות איפה אתה מאזין. אני אוהב לדעת כמה רחוק הסיפור הזה נוסע.
אבל בנקודה אחת, יונתן עומד ללמוד מהאבא שלו תמיד ניסה ללמד אותו, אבל הוא אף פעם לא הקשיב.
אל תפסול אישה שאין לה מה לאבד והחווה מלאה באפשרויות.
רות פרצה את הפקק של שמפניה בדיוק כשרכב היוקרה של יונתן נכנס לכביש למגרש. היינו במלון פור סיזונס בתל אביב, מחשבים פתוחים למספר מצלמות, מגשי שירות חדרים פזורים סביב כמו שהיינו מנהלים מבצע צבאי טעים, ובאמת, היינו.
תראי את נעלי שירה, אמרה רות, מצביעת על המסך. האם אלו נעלי כריסטיאן לובוטין?
אושרתי, רואה את כלות היורשת מתנודדת על האספלט בחמש אינץ’ עקבים.
800 ש”ח עומדים לפגוש בוץ הרפת אמיתי.
הקונבוי מאחורי רכב יונתן היה אפילו יותר ממה שדמיינתי. שני רכבי שכירות ושבר Mercedes. כל הרכבים העירוניים עומדים לחוות את הסיוט שלהם.
דרך המצלמות, ספרתי ראשי. אחיות שירה, מיידן ואסיה. בעליהן, ברט וקורן. בני דוד משיקאגו, מריה וסופיה, וחבריהם, שבסופו של דבר לא טיפלתי לשם. אם של שירה, שצצה מהMercedes לבושה במכנסי פשתן לבן.
ג׳יל, את גאון מושלם, לחשה רות, לוחצת על זרועי כשאנחנו צופים בהם מתקרבים לדלת.
יונתן ניסה לפתוח את המפתח הרזרבי שהזכרתי לו, תחת הצפרדע קרמיקה שאדום עשה בשיעור קרמיקה. לרגע הרגשתי פין של משהו. נוסטלגיה? צער?
אבל אז שמעתי קולה של שירה דרך המצלמה החיצונית.
אלוהים, זה מריח כמו [___] כאן. איך אמא שלך מתמודדת עם זה?
הפין נעלם.
יונתן פתח את דלת הכניסה והקסם התחיל.
הצעדים של שירה היו יכולים לשבור קריסטל בשלוש מחוזות. ברק הציב את עצמו במדויק בפתח הכניסה, זנבו מנופף בגאווה כשהפיץ חפירת חפרורים על השטיח הפרסי שלי. אבל זה הייתה נועה שהייתה בחדר המגורים כאילו היא הבעלים של המקום, מלעיסה בעדינות על צעיף של Hermès שנפל מהמאטלת של שירה, וזה באמת מכר את הסצנה.
מה זה ברגע…??
הקוהרנס של יונתן נמסר באופן מיידי.
ברק בחר לנפוץ את הטריטוריום שלו, מזיז את הפרדסים של קרקעים, ומזיז את הציפורן של תמר על השולחן.
הקול של זוהר ניגן ברמקול בקול חזק, פוצץ את הכוס של ברט, ולבסוף נפתח פטיש של האחוזה.
הדבר המעניין ביותר היה כאשר זוהר, ברק ונועה יוצרו סיבוב מסביב לבית, כאילו הם חוגגים חגים של רפת אמיתית.
אולי הם אמורים להיות כאן, הציעה מדיסון ברוח חלשה, מצמידה את עצמה לקיר כאשר ברק חקר את התיק של המעצבה של שירה עם האף שלו.
סוסים לא שייכים לבתים! קצת רעדה פטרישה.
אמא, יש סוסים בבית!
מה? צעקתי, מחזיק את החזה אף על פי שאין לו שום אפשרות לראות אותי. רות הייתה חייבת לכסות את פיה כדי שלא תצחק. זה בלתי אפשרי. הם בטח ברחו מהמרעה.
המזון של ברק יגיע לשולחן.
הקול של יונתן נגש למערכת, הוא ניסה לעקוף את הפקודת סיום, ובסופו של דבר קיבל את ההחלטה לשוב לתל אביב.
זה היה רק התחלה של סוף הקצוות האולטימטיביים.
הקול של האוטומטיים של המים נחלף, ההשקעה של יונתן נתקעה במקומה.
הקמתם את זה.
לסיום, בקשת תתבונן על האודיו של הקולות של הציפורים ושל הקרקעים, ותראה איך הוא מתנהל.
הסוף.
