בבית של בני, בחג החנוכה, התיישבנו סביב השולחן. הוא הביט בי ואמר בקול קר, השנה החנוכה רק למשפחה הקרובה, בלי אותך זה יהיה יותר טוב. לפני שהצלצול של הפלאפון שלי הקול של מספר לא מוכר חפר את השקט החם.
עליך לחזור הביתה מיד, נגמר הקול בקול חד.
הקול הזה קלע לי את הלב, ובלי להמתין נזדקפתי מהשולחן, מניעת המנהגים נעלמה. כשהגעתי לביתי, האמת נראתה כה מזעזעת שהיא כמעט ניתנה לי לשאת.
לפני לילה לפני החג, הטלפון צלצל בקול חודר, בנקודת הקצה של היום השקט. בני, אברהם, דיבר קולי קר ונתרכך: אמא, החלטתי שהחנוכה יהיה רק עם המשפחה הקרובה, בלי אותך. המילים נפלו עליי כקול של אבן כבדה בבטן. נשארתי קפואה בכסא עור ישן, האש בקמה פוסעת בחום מאחורי הגב, והפנסים הצבעוניים של החנוכה שצעדו בחלון הפכו לפתע למוקד קפיצה של בודדותי.
אבל בני, תמיד מה קרה? עשיתי משהו לא נכון? שאלתי. הוא ענה בקור קר, שום דבר לא קרה. רק רציתי חג שקט ופשוט. מירב מסכימה לחלוטין.
מריב, הכלה חמה שתמיד שמרה לי את עצם העוף של יוח”ש כל שנה, קראה לפני כמה שבועות על מתכון המילוי הסודי של יוח”ש.
הקול של שרשרת הדמעות נחת עלי כשפניתי לחלון וצפיתי בשלג הכבד שנרדם בחוץ. שעון הקיר הגדול צלצל שמונה, והקרח החל לקפוץ בקצה השולחן. השכנים מעבר לשביל האור היה מואר באור צהוב חמים, משפחות נוספות חוגגות סביב השולחן, עצי חנוכה מוארים בחלונות גדולים, מתנות עטופות בקפידה ממתינות מתחת לענפים.
בחשכה, פניתי למראה וגעתי במגע בלתי מתוכנן בכל האינטראקציות שלי עם אברהם בחודשים האחרונים. האם הייתי יותר מדי נוקבת לגבי שמירת המסורת? האם השמירה על זכרו של יוח”ש הפכה לעולמי?
הזכרון של שלג קטן שנדפק בחלון ונתן לי נשימה של חום בזמן שהייתי ילדה, כשהוא הלחץ את האף אל החלון וסופר שלג, גרם לי לחשוב שהבן הזה הפך לשור על פני עיניים.
תוך כדי, נזכרתי בתמונות ישנות של אלבום של יוח”ש. פתחתי את העמוד הראשון: אברהם בן חמש, מחייך עם חור בחזי השיניים, מחזיק מטוס עץ תחת עץ החנוכה הענק שלנו. העמוד הבא: יוח”ש במטבח, קמח מלבלב על שערו האפור, מתגלגל בקמח לבצק עוגיות סוכר. בתמונה שלישית שלושה של שלושה: יוח”ש מחזיק את אברהם על חזהו, ואני מקיפה אותם בכתפיים, מחייכים לכל הראי. באותו רגע הרגשתי שהכל בלתי ניתן לשבירה.
הזכרון של בוקר חנוכה לפני חמש עשרה שנה, אברהם רץ במדרגות בפיג’מת סופרמן, יוחש מכין רולס קינמון, ואני צוחקת כאילו זה היה רק משחק. מתי האור החלום הלך? מתי הילד היקר הפך לזר.
הקפתי עמודים, כל תמונה הייתה חנית קטנה בברחבי. בתמונה האחרונה של יוחש לפני חמש שנים, סרטן חיסל אותו, אך הוא עדיין עיטף כל מתנה בעצמו. אברהם חזר לבית רק לעיתים, ממציא תירוצים על עומס עבודה.
תקווה, עלייך לשמור על המשפחה, לחש יוחש באחד השבועות האחרונים, עיניים מטושטשות ממורפין. הבטיחי שלא תתני למרחק להתרחק בינך ובין אברהם. נשבעתי לו היה זה הבטחה?
פעמון המיקרוגל הדגיש את השקט. קיבלתי שיחה ממספר בלתי ידוע. עליך לחזור הביתה מיד. קולי נחת על המילים כאילו חודר במים קרים. שאלתי: מי אתה? הוא חזר: האמין לי ואל תדאג, לך עכשיו. השיחה נקטעה.
הודעת הטלפון נלכה לי, האדמה הרגישה כבדה מתחת לרגליי, אך המחשבה רק קיבלה משקל של משימה דחופה.
בבוקר שלפני החנוכה, השוקור הקול של הטלפון חתר לעולם השקט שלי. יוחש, בעל המתנה הסודית, היה בקול כבד, קורע שלמות. החזון של החג מתקרב אלינו, והיום שלפניו מלא בפחדים של קיבוץ.
היום שלפני החנוכה, צלצול חד של טלפון עבר בחלון האור. בנקודה של חום, אברהם קרא, קולו קפדני: אמא, החלטתי שהחנוכה יהיה רק עם המשפחה הקרובה, בלי אותך. המילים נחתו עלי כמו פטיש על נעל.
החדר של ילדותי נפרק לנקודות של כעס וחומרה. האש בחלון נידתה בחום, והפנסים של החנוכה החלו לזרוח בחוץ, מגדירים את השמים באור זהוב.
כשקפצתי לעזוב, השולחן רועד תחת משקול המשימה. ברגע שהגעתי לביתי, הפחד היה פיזי, כמו משקולת על הלב.
לאחר שדיברתי עם יוחש בצילום מיוחד, הוא חזר לשיחה של מספר לא מכיר: עליך לחזור הביתה עכשיו. הקול היה חד, נחרץ. שאלתי: מי אתה? הוא חזר: תאמין לי ותלך עכשיו. השיחה נקטעה.
במהלך חנוכה בביתו של אברהם, הגעתי לשולחן המשפחה, והקרן של המסע של האור נחשפה בעור על פניו של ירך. כוס יין עלתה, אז הטלפון שלי צלצלה, מספר לא מוכר.
חזור למקום מגוריך מיד, נקטע הקול.
הקריאה הזו גרמה לי לקום מיד, מרמת האדמת המיוחדת של המנהגים לתוך האדמה של פשר.
הקפתי את האור של הדלת של האור, והחג נמשך. הילדים של שכנים חיברו שלג, ובתוך הבית השקט של המשפחה של מרים (מרבית) נשמע צחקה.
בינתיים, בטלה של חוסר המידע על מסלולו של קרש, החליטתי לחפש במדריך הטלפוני. פתוח אלף של כותב, מצאתי את ספרי התמונות של יוחש. ידיי רעדו כשפתחתי את האלבום. עמוד ראשון: אברהם בן חמש, מחייך, מחזיק מטוס עץ. עמוד שני: יוחש במטבח, קמח על שערו, חייך. עמוד שלישי: שלושה של שלושה יוחש מחזיק את הילד, אני מקיפה אותם, כולנו צוחקים. תמונות אלה גרמו לי לחשוב על הימים שלקחנו יחד.
מחשבותיי חזרו לחנוכה לפני חמש עשרה שנה, כשהוא הלך במדרגות בפיג’מת סופרמן, יוחש מכין רולס קינמון, והייתי מציגה שמחה מפומרת. מתי האור נרגע? מתי הילד הפך לשור?
הקפתי עמודים נוספים. בתמונות של השנים האחרונות, יוחש, ידיו כבר מפגינות, עדין מקיף מתנות בעצמו. אברהם מצא דרכך פחות ופתאום היו תירוצים מיותרי עבודה. הוא אמר לי: אל תדאגי, הכל בטח.
לאחר השיחה עם מספר לא ידוע, הלחץ נמשך, והטלפון רינג עלי שוב. חזור למקום מגוריך מיד, קול חד חודר. בקול חמור, שאלתי: מי אתה? הוא חזר: תאמין לי ועזוב עכשיו. השיחה נקטעה.
כעת, כשחג החנוכה מתקרב, אני מרגישה שהשקט נחת על גבול של אימה. המשפחה הייתה מתכנסת, הילדים רצים סביב, והקול של האור של החנוכה מתפזר באוויר.
ביום שחר, לפני החג, החול המהבהב בחוץ, והצד של המסך של הטלפון שלי רטט בידי. רוצה לחזור הביתה? קולי חזר בבהירות.
הקול של אברהם ירד בטלפון, אמא, אני מצטער על השיחה. טעיתי, הייתי לחוץ בעבודה. מירמתי לך כמה המסורת חשובה. נרצה שתבואי לחג שלנו.
הקול שלו נשמע פתאום מאולץ, כאילו הוא קורא ממסמך כתוב מראש. אמא, מה קרה? למה אתה מתנהג כך פתאום? שאלתי. הוא אמר: אמא, זה היה רק לחץ.
באותו רגע, נפתח הדלת של החדר, ויראה לי מריד.
הקפתי את המהדורה של השמרות, והצפנה, ולא חיכיתי שהמסך יפתח.
הקול של יוחש נרחש בחלל הכתל: אדם, אל תתן להם לגעת בעולמך.
היום של חנוכה נפתח, ואני עומדת מול פתאום של האור. הילד של רוּשׁ (דני) מתקרב אליי עם קופסת מתנות, שירה (שירה) מחזיקה ערכת צבעים חדשה. כל המשפחה מתבוננת בעיניי, מחפשת משמעות.
אבל הצפירה של הטלפון חזרה. חזור למקום מגוריך מיד, קולו החודר של המספר הלא ידוע. קולו היה חד, קולו היה רועש.
הקפתי את החזקה, נגשתי למרכז השולחן, קיבלתי את העוגה עם ריח של מצה וקינמון, והקול של הילדים הרקיע.
היום של חנוכה, המשפחה חיה יחד, אך השאלות נשארו ללא מענה. האם הרמתי רגל על חום המשפחה כדי למנוע פלישת חיי? האם המועד הנקודתי שלי היה רק תירוץ לחלק מהשקרים?
עם חום הלב, הבנתי שהקול של המספר הלא ידוע נושא מסר חירום: אולי משהו קרה בבית שלי. חיפשתי את המפתחות, רכבתי לבית, והביטתי בקור.
תוך כדי שמתי לב ששער הבית פתוח, חלון שבור והקרח נסחף. קראה על המספר לא ידוע, עליך לחזור מיד, וחשבתי על המורד שלא יכל להיכנס לבית.
במקרה של פתיחה, קיבלתי את הודעת החירום. צעקתי בקול עמוק, האם מישהו כאן?!. קולו של הרעיד של הפלאפון נפל עלי: אל תדאגי, אנחנו נשלח משטרה.
האחריות של המשטרה הייתה להתקרב, והן הגיעו עם פנסים. באותו רגע, הופיע אלברט ריבר, ידידו של אברהם, עם תיק מלא בניירות, תעודות והתחייבויות של יוחש. המצב נחשף הרכוש של יוחש, תעודות מניות של בואינג שערכו כ8000000 , והצוואה של יוחש.
אלברט נפל על הרצפה, ידו רועדת, אבא שלי קיבל את המכתב, הוא היה צריך את הכסף כדי לשלם חובות בחשבון.
אברהם עמד שם, מבטו חפצני, הוא ניסה לשאוב כסף מהצוואה שלי.
הקול של אלברט התפוצץ: הוא היה במצב חמור, חייב קצבאות בחוץ, היה עלול להפסיד הכל.
הפנים של המשטרה הייתה ברורה: האשמה, בגידה, חטא.
היום של חנוכה הפך למעצר עם קריאות של המשטרה. הקול שלי היה חזק: זה היה חנוכה של האמת, ולא של רמאות.
אחרי שהולךתי עם תעודות המניות, מצאתי את יוחש במרפאת האסור, השארתי אותו במקומו. החלטתי שכעת המורשת של יוחש תושמר למטרות חינוכיות וצבאיות, כפי שהייתי רוצה.
בבוקר שלאחר המעשה, האור של החנוכה נחלש קצת, אבל השקט פונה אל ראש המשפחה. הקפה מתקרר בקפיטרה של אמא, והפלאפון מגרע, שׁירלי, תודה על העזרה את האמת.
כך, אחרי הלילה של רמייה, הקשר המשפחתי מתבטא באושר של חנוכה, במורשת של יוחש, ובקנה של אמת שמאירה את דרכנו כל השנה.
