בחלום, שבו צללים של קרח ופרחים נוצצים מתערבבים עם ריחות של קפה חם, מצאתי את עצמי בחדר הרחב של אולם האירועים של מלון בראור בתל אביב. הייתה לי חגיגה יום הולדתו ה35 של בני, יואב כהן, והזמנה הייתה על גבי נייר כבד עם כתיב זהוב שנגע בלשון הרע כמו נצנוץ של חוברת קמפיין מודרני.
רק כשנכנסתי דרך דלתות מרהיבות, חשתתי את בד השמלה הכחולה שלי, שכונתה בעבורה “שמלה של הזדמנויות”, מתנודדת עם כל שלב של ההליכה. סביבי נצצו שמלות שמחירן עובר את המשכנתא החצישנתית שלי, חולצות שחורות מותאמות במדויק, תכשיטים שמבריקים כמו קופסאות קריסטל. צחוק רודף באוויר, כוסות שמפניה מתנגשות, קוורטט של נגן קוורטט מתנגנת בשקט שלא מצלצל על שמי.
חיפשתי את פניו של יואב, והנה הוא עומד ליד הבר, בחליפה שחורה שמזכירה את הסגנון של אביו, ג’אוזי, שהיה משורר עירוני. כשעינינו נגעו, הרגשתי ניד נצנוץ של הכרה, לא מילה של חום, אלא רגש שבין השם למבט, לפני שהוא חזר לתוך מעגל האנשים סביבו.
הצעד שלי היה איטי, כאילו משקפת של מים משקפת אותי משנית, והשרת הציע לי כוס שמפניה. לקחתי אותה, כי קיבלתי חוברת למגע. אנשים חצו אותי בריחות עליונים של בושם יקר, קולותיהם נראו כמו רמקולים של בטחון שאין להם שכר דירה.
מאיפה אתה צופה את זה עכשיו? באיזו שעה? אם הסיפור מדבר אליך, אל תחכה, תלחץ לייק והירשם. אני מבטיחה שהבאים ישנו את הכל. תן לי להמשיך.
מצאתי מושב באחת השולחנות העגולים שבסוף האולם, לא מושב מסודר, רק מקום שבו אפשר לתצפת בלי להפריע. יואב עדיין לא עבר אליי, חשבתי שהוא עסוק, שזה הלילה שלו, שלפחות הוא צריך להסתובב בין האורחים. אבל בלב של אם שמכירה דברים שהיא לא רוצה להודות, הרגשתי אמת אחת:
בני נמנע ממני.
טזעת, היד שלה מתפתלת בחיבוק חזק סביב זרועו של יואב, לבושה בירוק ממותק, שערה החום מתעקל בגלים שמחלקים משעה של תסריט מקצועי. היא לוחשת משהו באוזן של יואב, והוא צוחק, מושיט אותה קרוב יותר. הם נראים כמו זוג ממגזין, מושלם, מלוטש, עולם שונה לחלוטין מהאישה היישרית על שולחן 17.
הארוחה הוגשה. כמעט לא טעמתי. מנות קורות והולכות, כל אחת יותר מפורטת מהקודמת. סביבי שיח על בתים נופשיים, תיקי מניות, אנשים שמעולם לא שמעו לי. חייכתי מנומס כאשר מישהו עוקץ במבט, אך רוב האנשים התעלמו ממני.
ואז היא באה העוגה.
עוגה ענקית, ארבע שכבות של שוקולד כהה ועלי זהב, קוצפת ספארקלרים שמפריצים אור. כולם מרימים ידיים כאשר היא נגררת פנימה. האור נסגר, הטלפונים נמתחים כדי לתפוס את הרגע, ויואב, הילד היפה שגדל אחרי מות אביו, מתקרב למיקרופון.
“אני רוצה להודות לכולכם על היותכם כאן הערב,” התחיל, קולו חלק ומותאם בדיוק.
הקהל השתתק.
“זה היה שנה מדהימה, ולא היה לי אפשרות לעשות זאת ללא תמיכת אנשים מאוד חשובים.”
הוא ניסה אל טזעת, שפניה נראו כמו קרן שמש.
“הכלה המדהימה שלי, שמביאה לכל יום אור מיוחד.”
מחיאות כפיים, צעקות.
“ואודאי, ויקטור וליפי לוי, שהקירבו אותי למשפחתם והראו לי מה זה הצלחה אמיתית.”
וויאן הרים כוס מהשולחן הקרוב למרכז, נראה כמו האב שמקם חומה של ממלכה.
המתנתי. בטוח שיואב יזכיר אותי. בטוח, אחרי הכל, הוא יכיר באישה שהקריבה כל כך הרבה רק כדי לעמוד שם בחדר.
“יודעים,” המשיך יואב, קולו מתחלף למשהו כמעט משחקי, “הרבה אנשים שואלים אותי על המסיבה הזאת. איך הצלחנו, מאיפה הגיע המימון.”
הוא נעצר, והאוויר השתנה לכאורה.
“רק רציתי להיות ברור לגבי דבר אחד.”
ידיי נצמדו לקצה השולחן.
“ויקטור כיסה את כל ההוצאות הלילה המקום, האוכל, הלהקה, הכל. אמא לא שילמה שום דבר.” הוא צחק, קליל וחסר דאגה.
“היא אפילו לא שילמה על העוגה.”
החדר מתפוצץ מצחוק קל, נעים, כאילו היה זה בדיחה. אבל זו לא הייתה בדיחה. חשתי 200 זוגות עיניים נופלות אלי לרגע ואז מתרחקות. מבוכה או צחוק, לא ידעתי.
פניי נשרפו, גרוני ננעל, אבל לא בכיתי. לא צעקתי. רק חייכתי, הנחתי את המפית, הרמתי את התיקון הקטן שלי, קמתי. כיסא שלי גרד קרן קלה על הרצפה, אף אחד לא שם לב. יואב המשיך בטיפוח כוסו בתהודה אחרת. טזעת מצחקקת לצידו, ידה על חזהו.
יצאתי מהאולם עם ראש גבוה ולב שבור.
האוויר הקר של הלילה נגע בי ברגע שהצעדתי אל החוץ. הגעתי לרכב לפני שהדמעות זרמו. ישבתי בכתר הנהג, ידיי רוטטות, מביטה בשטיח ההגה כשכל מה שהחזקתי חודשים חיי שחרר.
הוא השפיל אותי בפני כולם. לפני כל אחד. והוא אפילו לא שם לב.
אבל במקום שבו הדמעות והשתיקה של החנייה, משהו השתנה בתוכי. בהירות שלא חוויתי שנים ישבה על חזהי כמו שריון.
לא איבדתי את בני באותו לילה. איבדתי אותו הרבה לפני, וזה משמעותו שהייתי חופשית סוףסוף להפסיק לטעון אחרת.
לא תמיד היה לי כסף. היה זמן שבו ספרתי אגורות כדי לקנות חלב.
לפני שלושים ושבע שנה, הפכתי אלמנה בגיל שלושים עם בן של שלוש שנים ועשרים ושבע שקלים בחשבון הבנק. רועי, בעלי, מת בתאונת דרכים ביום שלישי בבוקר. ברגע, נשק אותי לדרכו, ברגע הבא, זיהיתי את גופו במשרד הפשיטה.
פוליסת הביטוח שנחשבה הייתה פקודה שלא נמשכה. הוא פספס תשלום בחודש קשה, תכנן לשלם מאוחר יותר. מאוחר לא הגיע.
זוכרת איך עמדתי בדירתנו הקטנה בירושלים, מביטה ביואב ישן בעריסה, מבינה בחשש מוחלט שכל דבר כעת תלוי על כתפיי. השכירות הייתה בעוד שמונה ימים. החשבון החשמלי היה מאוחר. היה לי תינוק שצריך אוכל, חיתולים, ועתיד שאין לי מושג איך לספק.
אז עשיתי את מה שאדם עושה כשאין לו ברירה אחרת.
עבדתי.
מצאתי עבודה בניקיון בתים דרך סוכנות ששולמת במזומן בסוף היום. חמש בתים ביום שלישי ויום חמישי, שש ביום שבת. ניקיתי שירותים, שטפתי רצפות, והברקתי רהיטים בבתים של אנשים שלא יזכרו את שמי. ברכיים כאבו, ידיי נקרעו מהכימיקלים, אך חזרתי הביתה עם מספיק כסף למזון.
יואב גר אצל גברת כהן השכנה, סבתא שדואגת אליו בעשרים שקלים ליום. לא היה אידיאלי, אבל בטוח והיה טוב. לפעמים לקחתי אותו והיה מריח קרם ידיים של לבנדר, והרגשתי גם תודה וגם כאב על כך שמישהו אחר נמצא במקום שבו אני לא יכולה להיות.
בלילה, אחרי שיואב נרדם, למדתי לבשל. לא רק ארוחות בסיסיות בישול אמיתי, שמגרור אנשים לעיניים כשהם טועמים. השאלתי ספרי ספרייה על טכניקות צרפתיות, פסטות איטלקיות, נוחות דרומית. צפיתי בתוכניות בישול בטלוויזיה הישנה וקיבלתי רשימות. ניסיתי כל מה שהיה לי זמינות, הופכתי נתחי בשר זולים למאכל רך, הפכתי ירקות לשירים עם התבלינים הנכונים.
זה התחיל כהישרדות. אם אוכל לבשל טוב, אוכל לאכול בזול. אבל אז גברת כהן שאלה אם אוכל להכין ארוחה לכנס כנסייתה. שכן שכן, שכן שכן. שכן שכן שכן שכן שכן. שכן שכן שכן שכן שכן.
המילה התפשטה כמו ריח של לחם חם בשכונות מצומצמות.
ולרי כהן תכננה אירועים כשיא. בשנת שלושים ושלוש, רק במטבח הקטן של הדירה, אך היה שם שם.
ביום שש הוא היה בן שש, מספיק גדול לשבת בכיסא המטבח ועושה שיעורי בית בעוד שהכנתי אוכל לאירועים של סוף שבוע. הוא למד למדוד מרכיבים לפני שלמד חילוק ארוך. ידע הבדל בין מקצף למרוצה לפני שהוא יכל להיסע ללא גלגלי עזר.
חלק מהזיכרונות הראשונים שלנו אינם בפארק, אלא באותו מטבח הצמוד, הוא שואל שאלות בזמן שאני מגלגלת בצק או חותכת ירקות.
“למה את עובדת כל כך הרבה, אמא?”
“ככי בונה משהו בשבילנו, ילד. משהו שיבטיח שלא תצטרך לדאוג כמו שאני צריכה.”
הוא קיבל תשובה כמו ילדים, באמונם שקרן ובפחד.
עד שהגיע גיל עשר, “ולרי אירועים” גדלה מעבר למה שאני יכלתי לנהל לבד. שכירת שני עובדים במשרה חלקית, נשים כמוני שצריכות שעות גמישות ומשכורת נאותה. עברנו למטבח מסחרי קטן שכירותו הייתה חודשי. קיבלתי משאית קייטרינג משומשת שהתקלקלה פעמיים בשנת הראשונה, אבל הובילה אותנו למקום שבו היינו צריכים ללכת.
העבודות הפכו לגדולות: ארוחות עסקיות, חתונות, מסיבות פרישה, גלאות גיוס כספים. למדתי לנהל חוזים, לנהל משא ומתן, ולתכנן לוחות זמנים שגרמו לי לעבוד ששעשרה שעות ביום.
יואב בילד את השנים המתבגרות במזדקנים ובמטבחי בתי מלון, עוזר לי לפרק ולסגור ציוד, צופה איך אני הופך מקומות ריקים לחגיגות. הוא מתלונן לפעמים, כמו מתבגרים עושים. חבריו בקולנוע או במרכז הקניות, והוא תקוע במזג את הסכו”ם לתוך מפיות או נושא כלי חימום מהמשאית.
“אני יודע שזה לא כיף,” אמרתי לו כשהיה בת ארבע עשרה ובעל מצב רוח כעתי, “אבל זה מה שנדרש. העסק ישלם על הלימודים שלך. הוא ייתן לך אפשרויות שמעולם לא היו לי.”
הוא הרגיע אז, כמו תמיד, כשזיכרון עלינו.
“אני מבין,” אמר יואב, “אמא, סליחה.”
“אין צורך בסליחה. רק תזכור שלעולם לא תשתנה. אהבה היא לא רק מילים. אהבה היא היכולת להופיע.”
העסק גדל מהר יותר ממה שהייתי יכולה לדמיין. כשיואב היה בן ששעשרה, “ולרי אירועים” הפכה לאחת חברות הקייטרינג המבוקשות באזור המרכז. היו לנו צוות של שנים עשר, שלוש משאיות, ומטבח מסחרי גדול מספיק למאות אורחים. הטלפון שלי מצלצל ברציפות עם בקשות למכרזים, והייתי נאלצת לדחות עבודות כי היינו מוזמנים חודשים מראש.
ההצלחה הייתה מוזרה. שנים של חיפוש אחר פרנסה מדידו את ערכי באורח חיי, אם יש לי כסף לשלם את החשבונות במועד. עכשיו קיבלתי הפקדות שהייתי מתרחקת מהשחרור. קניתי בית קטן בשכונה מכובדת. החלפתי משאית משומשת ברכב אמין. פתחתי חשבון פנסיה לראשונה בחיי.
אבל למרות הכסף, חייתי כאילו עדיין סופרת אגורות. הרגלי ישנות מתים קשה כשמתמודדים עם עוני אמיתי. קניתי בגדים בחנויות האאוטלט, בישלתי בבית במקום לאכול בחוץ, שמרתי על טמפרטורת הבית ב20 מעלות בחורף כי עדיין זוכרת מה זה לבחור בין חימום למזון.
כל שקל שלא הושקע בידי נפל לשניים: לעסק שתמיד צריך ציוד, הכשרת צוות, שיווק ולחשבון חיסכון פרטי שפתחנו כשיואב הפך לשבעעשרה. קראתי לזה “קרן ר”. ר עבור רון, ר עבור העתיד, ר עבור כל החלומות שלי לבני.
החשבון החל ב18,000 שקלים, כסף שהועבר מהרבעון הראשון שהתקבל רווח אמיתי. אז הוספתי אליו חודשי, לפעמים שבועי כשהאירוע היה מצוין. אלף פה, שלושה אלפים שם. האיזון גדל בעדינות, ברגעים שקטים, סוד שהחזקתי גם מיואב כי רציתי הפתעה ביום.
אולי לחתונה שלו, חשבתי. אוכל לתת לו המחאה ולהגיד לו להתחיל את נישואיו בלי חובות, לקחת אותו לחופשה במקומות רחוקים. או אולי הוא ירצה לפתוח עסק משלו, ואני אוכל לממן אותו במלואו, לתת לו את ההזדמנות שהייתואז, כששמתי את המכתב על שולחן המטבח, חייכתי לעצמי, ידעי שהחירות הזו, שמבוססת על אהבה עצמית ולא על חובות, תלווה אותי ולבני לעד.
