האם תחשבי שאמשיך לרדוף אחרייך? אומרת יובל, נושאת ביד קטנה של שקיות. יש לי כאלה כמוך על פתח האף.
אז קני את השביל שלך, ותעזבי אותי.
למי את בכלל חשובה?
יש פתגם שאומר: במוח של אדם צלול רעיונות, ובמוח של שיכור מעשים.
אבל תמר, שגדלה ברחוב של שכונת עוני בתל אביב וגרה בבית עם שלט הבית של אלכוהוליסט, הייתה משנה אותו פתגם למשהו שונה לגמרי: מה שבא לראש של שיכור, הוא מה שבשרם עושה. אחרי כמה משקאות אנשים לא רק מדברים מה שמחשבות, אלא מתנהגים באופן שונה לחלוטין.
הדלקת הראש של אלכוהול מרפה את כל המגבלות, ולכן אפשר לומר שלא אחרי כוסות אדם מאבד את עצמו להפך, הוא מוצא את עצמו מחדש.
אבא של תמר, רון, אף פעם לא חיבש סוד מהמשפחה, לא הרים קול ולא התפרץ. גם הוא שתה בשקט, במתינות, ובמצב שיכור תמיד הצליח לשמור על סדר. כשאבא נרדם בערב, הוא היה יוצא לחוף בתל אביב עם קופסת בירות, ומשם חוזר למיטה אחרי שבוע של קם שתה נרדם.
הוא חוזר הביתה כמו שלא קרה דבר, והמשפחה ממשיכה בחיי היומיום השקטים שלה.
בינתיים, באותו בניין גר שכניה של תמר, יוסף, שמקבל שירותים נמרצים מהבעל שלו, דן, שפניו רואים אותו כאילו הוא חיה בר. כמה פעמים הייתה האישה, עם שני ילדיה, שוכנת אצל תמר ומפיקה את משבריה. תמר מתלוננת על כך שהשכן שלה, לעומת יוספית, משועבד לבעלו השקט והרגוע.
תמר יודעת שהאישה של יוספית הייתה בעבר עם חביב שהעזיב אותה בגלל התנהגותו תחת השפעת האלכוהול. היא תמיד אומרת: אם גבר מתמכר זה לא קבוע. היום כולם מתמכרים, מבלים, או סובלים מהתמכרויות אחרות.
בימינו אנשים מפחיתים מתחים עם משקאות, אבל אם תחת השפעה הוא מתחיל לעשות דברים משונים, צריך לנתק את הקשר ללא היסוס וללא מבטחים. תמר לא משאירה מקום לשנייה שנייה. בגלל זה סביבת תמר מתאפיינת באישה שלא יכולה לסבול אלכוהול.
העובדה שתמר בעצמה שותה משקה טוב מדי כמה שבועות בחברת חברים, נזנחת על ידי המסרים הרווחים, אפילו לא נלקחת בחשבון. אי אפשר לשתות ליד תמר זה כל הסיפור. כנראה בגלל זה הוא שלישי של תמר, אחרי שני גברים שנפרדו בגלל מעשיהם כשהיו שיכורים, הצהיר שהוא לא שותה בכלל.
זה נעים, כי תמר נחשפה מאז ילדותה למגוון רמות של שיכרות, והייתה מוכנה לכל מצב.
אבל אם למישהו יש פטיש בחזון, תמיד אפשר לבדוק באיזור המגורים המשותף, ואם משהו לא חביב לצאת ולברוח, כשאין לחץ שיכריב את הרוחות. אפשר להכיר אחד את השני, ולבחון את התנהגות הפרט במרחב הטבעי שלו.
תמר עושה את זה. היא מגלה על יובל בחור טוב, שמקפיד לא לשתות, ובמקום זאת משקיע בחיי היום-יום.
הכל מתחיל במפגש של חוגי בירה אחרי בחינות סוף סמסטר. תמר מסיימת את התואר השני שלה, יובל סיים את הראשון לפני שנה, אבל הוא קשור לחברי כיתה של תמר, ולכן הצטרף לחגיגה.
כאשר סטודנטים מתכנסים, המשקאות זורמים, חטיפים נדלים, והאווירה משחררת רעיונות מטורפים כמו שחקו במשחק פנטזיה.
אחד מחבריה של תמר מכריח אותה לשיר במיקרופון. הוא מתיישב כאילו הוא אומר: כמה פעמים הצעת לשיר בקראווק? היא תמיד מסרבת, אפילו כשקיבלו חבילה של קפה במקומות.
חביביי, דאגתי לכם, חשבתי עלכם, שומר על האוזניים שלכם כמו בחג ההלווין, היא משיבה לעצמה במחשבה.
אבל טיעון הוא טיעון, והיא נאלצת להחזיק במיקרופון. היא מצליחה לשיר קטע קצר, עד שהאדם שהזמין אותה לקטע חוצה את המיקרופון ממנה.
מחויבים, הוא מתלונן, אתם ביקשתם, אז תתפזרו.
בין הקטעים של הקפה וההפסקות, קבוצה של תלמידים מציעה משימות לכתוב שיעורים. כותבת ראש, קתיה, מתעקשת להישאר בחדר עם המחברות.
מישהו מצייצר, מישהו רוקד במקום, ולא ברור מתי המשימה השתבשה תמר לא זוכרת.
הפסד הבא הוא יובל, שלא שתה שום משקה, אך בתרגיל מסוים מרינה, חברה של קהילה של יעקב, מבקשת ממנו לנשק את מרים.
תמר צופה מהצד, כשיובל, עדיין צלול כקרח, צוחק, מתקרב למרים האדומה ומתנשק איתה בנשיקה ארוכה. הוא משך את המרים עד שהיא מגיבה. תמר מסתכלת על חברי הכיתה המזיעים, ואז מרגישה כאילו קפיץ קפיץ בתוך החזה.
רגע עליה לבקבוק קולה מתוקה, מתקרר שמרקם שלו מתפשט על השניים. תמר משמיעה קול גס, וקוראת לעצמה לנסוע למרחק מהחדר.
היא נושמת אוויר קר וקור, מרגישה שהיא עומדת לבכות כמו ילד פצוע.
ואז, קול צעקה של יובל נשמע בדיוק כשמונית חולפת ליד החניה.
תמר! תמר, חכי! הוא קורא, בזמן שמונית נופלת בפתאומיות.
היא מתיישבת על המושב האחורי, אומרת את הכתובת של בית ההורים, ומקווה שהיא תזכור את התיק שלה. היא מוצאת שם את המפתחות, את הכרטיסים, ולא נאלצת להסתכל במראה של הכאב.
אמא של תמר מבחינה שהיא נראית בבלות. היא לא שואלת, רק מכינה לה כוס תה חם, ושוכבת לצידה בזמן שהיא שותה ומזמינה נזילה בעדינות.
אמא אומרת: הכול יסתדר. האמתי, האמת תשתנה. היא מדברת כך שמזכירה לחם שצריך להקציף.
אמא, אני חוזרת הביתה. אסוף את החפצים שלו מחר ואעבור. אפשר?
למה את שואלת? הבית שלך, אף אחד לא גורש.
החדר פתוח, הרהיטים במקום, האבא לא מתערב עוד.
אם אמא הייתה דוחפת את תמר ברגל ותאמר לך לחיים הבוגרים, תחיי לבד ואל תחזרי, היא הייתה חוזרת לניקול וצריכה לשכוח את הכל. אבל עכשיו, עם תמיכה של ההורים, היא מרגישה בטוחה שלא תוותר על ערכיה.
איפה הרחת כל הלילה? שואל יובל כשהיא פותחת את הדלת במפתח.
זה כבר לא עניינך משיבה בחוזקה.
היא נכנסת לחדר, מתחילה לארוז את חפציה במזוודה ריבועית, משאירה מקום לשניים, ואז מזמינה מונית, משאירה את הקשר הזה מאחורי הגב, כמו חלום נורא.
היי, את מתכננת לעזוב אותי? שואל יובל, נרגש.
למה? נישקתי את החברה שלי מהקורס, ולא חזרה נגיעה. למה אתה חושב שאני בוגדת?
זה רק נשיקה, ולא משימה שנתתי למישהו אחר.
אם שימשתי משימה של לשבת על הברכיים של מישהו, או לרקוד בתלבושת מינימלית, אז זה היה נורמלי?
אל תשווי את הדברים. אף פעם לא קיבלו לי משימות כאלה. ומה שקיבלתי עשיתי.
היא רועמת ואומרת: תפסיק להגזים, תחשוב שאתה קונה לי את הרכבת.
אתה חושב שארדוף אחרייך? יש לי כאלה על פתח האף.
קני את הדרך שלך ותעזבי אותי.
למי את בכלל חשובה?
מתברר שהיא כן חשובה. אחרי חצי שנה היא מצאה קשר חדש, והפעם הוא מתאים באמת. היא מזלגת רק בפעם הרביעית.
יובל עדיין פוגש אותה ברחוב לפעמים, מנסה לשכנע שהיא המציאה את הכל, שמדוע היא הרסה את הקשר, ושהיא תסבול בגלל זה, אבל הוא לבו טוב מוכן תמיד לסלוח ולקבל אותה בחזרה.
אז מי באמת סובל? יובל? או היא תמר שעשתה את הצעד הנכון ויצאה ממערכת יחסים שלא התאימה לה.
