חשבתי שהחיים הנשואים שלי מתנהלים חלק, עד שהחברה שלי, מיכל, קראה לי לשאלת פקיעה.
התחתנתי עם איתן כשהייתי רק בת 17, אחרי ארבע שנות היכרות רצינית. עברו לנו יחד אינספור חוויות, וזו כבר יותר משש שנות ניהול משותף של בית ברמת גן. יש לי אמון מלא באיתי, וגם בעצמי. האח שלי הוא רך, חמוד וקשוב הוא כמעט תמיד מציע לי לעזור באכילה, בניקיון ובשטיפת הכלים. הוא לא מהגבוהים או החזקים ביותר, ולא אפשר לומר שהוא מדהים במראה, אבל הלב שלו מלא באור ובאופטימיות שמזינה אותי ומרוממת אותי ברגעים הקשים.
הבעיה היא שהחלטות עבורו הן כמו קורס יוגה ללא מדריך הוא עומד במקום ולא מחליק למהלך. הוא נמנע מכל שינוי, אפילו שינוי שיער, ומעדיף לשבת בקולטן נוח של השגרה. במשך שש השנים האלה הוא לא הפיק שום שינוי.
הוא לא מתעניין בטיפוח עצמי, וכל שינוי בחיים מעורר בו תחושת חוסר וודאות. בהשוואה, אני בת 26, רואה את החיים בצבעים, עובדת בתור מנהלת שיווק בחברת הייטק, קניתי רכב משלי קיה ספורט, ושילמנו את המשכנתא של הבית ב1.2 מיליון במלואו. אז מיכל שאלה אותי באומרו: למה את בכלל צריכה אותו?.
רגע ההבנה עבר עליי כמו פיצה בתל אביב פתאום הצלחתי לראות: למה אני צריכה אותו בכלל?
