אתה שוב איתה, רונית, עם דמעות בעיניים, מביטה באיש שלה.
דני מתקשה לדבר, מפיל את הידית של הצפלון.
השעון! היא מציינת את השעון על פרק ידו.
כן, זאת האמת, דני מזיז את היד לכסות אותו בחיתוך לא בטוח.
ראיתי את הקופסה בפח, אומרת רונית, ולקחתי אפילו את הקבלה!
דני מוריד את המבט, בוחן את מה שעל הצלחת.
הסכמנו שלא תחזרי אליה, רונית אומרת בקול פגוע. דני, הבטחת לי! נשבעת!
טוב, רוני, משיב דני, היא ביקשה בחום! אני מבין שהבטחתי, אבל היא עדיין המנהלת שלי! איך אוכל לסרב?
בצורה מנומסת! קולה של רונית נשאר מרוסן. בכל מקרה, אתה יודע שאני נשואה, ואני אוהבת את אשתי!
ואז נאלצתי! עכשיו, עם כל הכבוד רונית נאנחת. דני, היא לא הבוס היחידה בעיר!
רוני, בואי נחשוב הגיונית, דני מנסה לאסוף מחשבות. היא מציעה לי תנאים מצוינים על רקע הישגיי הקודמים, רונית מגיחה שיניים אך נשארת שקטה. האם תנאים כאלה יימצאו בחברה אחרת? כנראה שלא!
זה לגמרי עליך, ולא עליי, מוסיפה רונית. היא פנתה אליי במקרה יוצא דופן, ובזיכרון ישן. והשעון הוא רק חלק מהמתנה!
גם בשבילך וגם בשביל אלונה! מוסיף דני, מציג שרשראות זהב עם תליון של מזלות!
איזה נדיבות בלתי ניתנת לתיאור, רונית אומרת בחן. תמכרי אותם, תחזירי בכסף! אנחנו לא נלבש את זה!
אקח את זה בחזרה לחנות, דני משחרר כתף, הקבלה של ברכה גולן שם בטבלה.
ולשעון! רונית מציינת את הפרק שלו.
אוי, טוב! דני מתבלבל, א אין קופסה ואין קבלה!
רונית מניחה את הקופסה על השולחן לפניו.
טוב, דני משיב בקור, אחזור! מרוצה?
ולא תחזרי אליה! תדעי איך להימנע מכך בעתיד!
דני משקף לשון ויוצא, נושף:
רוני, היא הבטיחה שזה הפעם האחרונה, אבל את מבינה שהפרנסה שלנו תלויה בשכר שהיא משלמת! ואם היא תדרוש
אתה תסרב! חותכת רונית. זה היה צעד נדרש, אבל עכשיו אין לנו צורך בכך!
***
אף אדם לא יודע מה מוכן לעשות כאשר הצרכים חובקים אותו בחוזק. במצבים כאלה אנשים מדברים על “להגיע לכל מחיר”, אך לרוב זה רק הונאה. תמיד יש גבול שלא חוצה אף בתשוקה קיצונית.
דני ורונית חיו בדרכם הקשוחה; ילדותם לא הייתה קלה. אף על פי שלא גדלו במוסד לילדים, הם חלמו עליו מדי פעם, והיו ממשפחה מרובת ילדים.
במקום להיות בעומס מלא, מצאו איזון: חלק מהאחריות על כתפיהם הקטנות, והעבודה שקטה.
הקיום היה פשוט לא רעב, לבוש, נעלי חורף וחום הבית והעיקר היה השקט. על כל עבירה קטנה היו מאיימים על ארוחות או לילה במחסן.
מאז ימי הילדות נאלצו לשרוד, לשקר, להגן. הפגיעות הנפשיות לא נחשבו אז, אלא רק היום מדברים עליהן.
הם היו כמו מחרוזות של ח beads, והחיים נמסרו להם, רונית ודני, לצאת מהבית ההורי בתקווה שלא לחזור.
היו להם אפשרויות לעבור לעיר גדולה, כמו חיפה או בת ים, אבל הם בחרו להתקדם כמה קילומטרים לשם, ולא לעבור לאחת הערים הגדולות.
המחשבה הייתה שלא יוכלו למצוא את המקום החדש, לשבור את הקשרים המשפחתיים לנצח. חום הבית האמיתי נעלם.
בנקודת הפקודה של דרכם, הם מצאו זה את זו. אפשר לומר שזה מקריות, או שזו הייתה משיכה גורלית.
במהלך ההיכרות, כאשר החליפו סיפורים, הפתיעו כמה דומות היו דרכיהם.
כנראה שזה בבני אדם, אומר דני ברוח מחשבה. המרחק בין בתינו הוא אלף קילומטר, מדיבורים שונים, אך הפציעה הייתה זהה!
הסבל המשותף מאחד יותר משאיפה משותפת, והחתונה הפכה לכמעט בלתי נמנע.
כאשר שניים יחד, אפשר להרים הרים. כך דני ורונית מתחילים את דרכם לאושר משותף.
היו להם עבודות שונות, למדו והשתמשו בעבודות זמניות, ובסופו של דבר מצאו עבודה קבועה. רצו כל מה שחסרו בילדות: אוכל טעים, בגדים חדשים, נעליים נוחות, וגם חפצים אישיים, ולבסוף דירה משלהם.
הבעיה הגדולה הייתה לחסוך למקדמה הראשונית. תמיד נחשפה להם פרסומת, מוצר שאין בחיים ללאו.
התנהלות כזאת הפכה לתכונה זוגית, ללא מריבות, כי שניהם דומים במחשבה.
כאשר רונית גילתה שהיא בהריון, חיו הן על רגל אחת.
חביבתי, בקרוב נהיה שלושה, והדירות הקטנות לא יספיקו
מבינה, משיבה רונית, אוספים למקדמה!
היו להם קושי לחסוך, אבל מצאו בית משומש במצב מאולף.
נתקן, אומר דני, זה לא נבנה בירושלים ביום אחד! החשוב שהבית שלנו!
נכון, משיבה רונית, בחודש האחרון להיריון, ונשלם עוד עשרים שנה!
נשלם! משיב דני בחיוך.
המתמטיקה מדויקת, והכסף צריך להימדד. אחרי לידת אלונה, הם ישבצו והחלקו חישובים.
אם יימנעו הוצאות מיותרות, יוכלו לשלם משכנתא ויהיו חיי נוחות.
היו הרבה הנחות, אינפלציה, ותיאומים, אבל הם האמינו שיצליחו.
אולם גורל קבע אתגרים נוספים.
רונית עובדת קופאית ברשת מכולת, ודני מנהל משרד בחברת טכנולוגיה. הם שואפים לתפקידים בכירים יותר.
העלאה בשכר תעזור להקל על המשפחה, והם מתכננים לחסוך יותר ולקצור חיים מתוקים.
הבריאות של אלונה נפגעת כשקיבלה חום במרפאת הילדים, והדבר דורש טיפול ארוך ויקר.
קיבלנו תנאי משכנתא למתנה, מסביר דני, אבל רק לשנה אחת.
מה נעשה? שואלת רונית בדמעות.
לא יודע עדיין, משיב דני במבוכה. ההנהלה השתנתה, המנכ”ל נמכר והיום יש מנהלת חדשה.
אפנה אליה, אבקש העלאה, אחזיר את אלונה! מציע דני.
רונית מתירה: היא אישה, תבין. אם צריך, אני גם אלך!
שלושה ימים אחרי, דני חוזר הביתה במצב של ערפל, והבוקר הבא הוא שבת.
רונית שואלת מה קרה.
אינני יודע מה לומר, אומר דני, המנהלת החדשה, ברכה לוי, היא אלמנה, והיא מעוניינת בתמיכה רפואית. היא מוכנה להעלות לי שכר וגם לשלם על הטיפולים!
היא משוגעת? תוקעת רונית. אתה נשוי!
פעם ולא פעם! משיב דני. היא אמרה שזה יותר נוח, אין לי בעיה בריאותית, וההצעה היא בלי קשר רומנטי, רק שירות בכסף!
רונית מתלבטת, משקולת המשקל של בריאות הבת על כף המשקל של “הצעת העסק”.
מה את חושבת? שואלת רונית ברוך.
כפי שתאמרי, כך יהיה, משיב דני.
רונית מבינה שדני נותן לה את הבחירה, והוא מוכן למלא את המשימה. הוא דיבר על זה עם בקבוק וויסקי עד אור הבוקר.
הוא מחליט למען אלונה, הוא יסכים. אם היה מדבר לעצמו, הוא לא היה אומר לרונית.
הוא פותח פרופיל של ברכה ברשתות החברתיות:
חמישה עשר שנים יותר מבוגר ממני, מציין דני. אין לה ילדים, לא נשואה, וזו פשוט אישה של עסקים, עם ארנק במקום לב.
דני, תגיד לה רונית מתלבטת, החובה לתת תשובה קבועה קשה מיד.
אמרתי לה שזה רק למען אלונה, וזה ייגמר ברגע שהיא תחלים, משיב דני, מתבייש.
הטיפול של אלונה נמשך ארבע שנים, ובאותה תקופה דני מתקדם בעבודה: הוא הופך למנהל מחלקה, ולאחר מכן למזכיר ראשי של הסניף.
המתנות של ברכה תשלום עבור הטיפולים כוללות כסף מזומן, וגם קבלות עם כתובת חנות כדי לאפשר החזרה.
כאשר אלונה מתרפאה והמשכנתא נסגרת, רונית מסרבת עוד:
זהו, אהוב, אין צורך יותר לשאת את המנהלת! אפשר לעבוד כרגיל!
אללה, תודה! משיב דני, ומחליט לסיים את המצב.
חודש לאחר מכן, רונית מבחינה בחולצה חדשה של דני, שלא מהחנות הרגילה, אלא מבוטיק יוקרתי. אחר כך צומה, ארנק עור, וכסף שמוצג בכיס.
מתנות! מתלהבת רונית, אחרי שמוצאת קופסה וקבלה בפח.
דני ממשיך למלא את תפקידו לצד המנהלת.
מה אתה מבין! צועק דני. אין לנו צורך בחיי עוני! אנו חוסכים, קונים רק במבצעים, אבל אני רוצה לחיות בכבוד! אני רוצה רכב, חופשה, בגדים, נעליים, שמלות, מעילים, ועוד עתיד תקין לאלונה!
דני משמיע את כל הרצונות והפחדים שלו, רונית מאולצת להתמודד עם המילים.
מאוד מרגש! אומרת רונית, מבינה שהצדק שלה נמסר במילים מתוקות. אבל זה לא יקרה שוב! תודה שהצלת את אלונה, אבל אני לא יכולה לשאת את זה יותר! לך!
דני לא מבין למה רונית השליך אותו החוצה.
איזה הבדל? מתווכח, כאשר זה למען הילדה זה אפשרי, אחרת זאת חיי!
הקונפליקט נותר פתאומי, והסיפור ממשיך באותו רגע של פער בין הצורך המשפחתי לבין המוסר האישי.
