החמות של אורי נחלצה אל דלת הדירה שלי בלי נבואה, ואני נזזתי את מגררה של חפציה לתוך המסדרון.
של מי הם נעלי העור המופלות עם הדפסת נמר? לא קיבלתי שום פניה קיבלה רות, עומדת בפתח דירתה, מזחיקה שקיות קניות כבדות.
אורי, בעלה, יצא מהסלון ומסחט את הצוואר בידיים רועדות, כמו תלמיד שחבר בטעות את כוסות האמא ומחפש רהיט שיסתיר את השברים.
רותי, אל תדאגי פתח, וקולו גרם לשערה של רות לרעוד. בדרך כלל אחרי משפט כזה היה מגיע דיווח על קורה שרודפת או על ביקור פתאומי של חמות. העניין הוא… מרינה חזרה הביתה.
לביקור? שאלתה רות, עוברת למטבח ומורידה חלב וירקות מהשקיות. מוזר שלא קיבלתי שיחה, ולמה שלושה זוגות נעליים נובעים כאן?
לא ממש לביקור לחש אורי בקול שמרודד, מתנדנד על הרגליים ליד המקרר. היא וְּבִיתָה ריבו בחומרה. הוא זרק אותה אל חוץ, אמר לה לאסוף קופסאות ולסגור את הדלת. ולא היה לה היכן ללכת. אמא שלנו, את יודעת, גרה בדירת חדר אחד עם אבא והחתול, אז זה היה קושי רב. היא בקשה לנו לארח, רק למספר ימים.
רות נחתה את שקית הדורה על השולחן והביטה באורי.
כמה ימים “רק כמה”? ולמה אני מגלה את זה רק כשנעלי הנמר כבר תפסו את השטיח שלי?
אל תתעצבי, היא קראה בטלפון ביום, והיית את בפגישה, לא הכנסתי לשמוע. היא עומדת על מדרחוב עם מזוודות ובדמעות. מה אם אחזיר אותה לתחנה? היא תישאר שבוע-שבועיים, תמצא דירה או תתפייס עם וביתה, ואז תצא. היא מתנהגת בשקט, לא תפריע.
באותו רגע, מתוך חדר האמבטיה נפתחה הדלת ברגל, ויצאה מרינה. היא לבשה את החלוק הלבן של רות אותו חלוק רק על מקרים מיוחדים אחרי אמבטיה חמה. על ראשה היה גליל מגבת, ובידיה לחמנייה עם פסטרמה, נגיסה ענקית מהקצה.
אה, רוטי! קראה מרינה, עם הפה מלא. שמעת, הקרם לשיער נגמר, סחטתי את הטיפה האחרונה. קני מחר, אחרת השיער מתפזר מהמתח.
רות הביטה בחלוק, בפירורים שנפלו לרצפה, ובפנים העגולות של מרינה, והבינה שה”שלווה” נגמרה.
הורידי את החלוק, אמרה רות בקול קרח.
מה, תעצור? חפצי במזוודה סדוקים, לא רוצה לשחרר השיבה מרינה וצללה על הספה, תפסה שלט טלוויזיה. אורי, תכין לי תה עם לימון, קולה לי בצוואר מהמתח.
הערב נמשך בדממה הלחוצה של רות ובמונולוג המתמשך של מרינה. היא סיפרה כמה ובית היה רשע, איך הוא לא העריך את שנותיה הטובות, וכי היא מתחילה “חיים חדשים”. “חיים חדשים” התחילו כשאכלה את כל הקציצות שהכינה רות למספר ימים, ותפסה את חדר האמבטיה לשעה וחצי, והפכה אותו למקלט קיטור.
כאשר לבסוף הלכו לישון, רות פנתה אל אורי:
אורי, זה לא מקובל. למה היא בחלוק שלי? למה היא מנהלת? שבוע הוא מקסימום. הבנת?
רותי, תסבלי. לאישה צער, דרמה אישית. היא תתאושש והכל יהיה בסדר. תהיי רחומה, היא אחותי.
למחרת, רות הלכה לעבודה מוקדם. היא הייתה ראשת חשבונות, והייתה תקופת דיווח, הראש שלה הסתובב ממספרים. כל היום היא חלמה על חזרה הביתה, מקלחת ושקט עם ספר.
פתיחה של הדלת הביאה אותה למציאות: במרפסת התנגנה מוזיקה פופ רועשת, הזכוכיות רוטטו. בריח נרקשת לקת חלב ומשהו שרוף.
רות הלכה למטבח. על הכיריים היה פח עם פחמים שחורים, שלכאורה היו תפוחי אדמה. מרינה איננה במטבח, אלא במסדרון. היא שוכנת על הריצפה, פרשה על שולחן קפה שלט קוסמטיקה של רות. היא צבעה את ציפורניה באדום בוהק, והציבה רגל על ספה רגלית.
מרינה! קראה רות, וכיבתה את המוזיקה. מה קורה כאן?
אוו, פחדת! קפצה מרינה, והמברשת נגעה בוולו של הספה. חחח, רוטי! למה את רואת? השארת לי כתם.
רות הסתכלה על הפסים האדומים על הספה האהובה עליה, והעיניים שלה האפילו.
לקחת לי את תיק האיפור?
צריך להיראות יפה לפגישה בערב, תראי לי איך זה עובד השיבה מרינה, מתרשמת. והאם האפונה אשנה? שכחתי.
כמעט שרפת את המטבח! והורידי רגל מהספה! יש לך את האיפור שלך, את הקרמים שלך?
הם במזוודה, השיבה מרינה בתרבות. חיפוש ממושך. יש לך גרביים? שלי רק עם פסים. ראיתי בקומודה “אומסה”, ארבעים ימים. השאלי.
לא, הגבילה רות בקור. לא אשאל. החזרי לי את האיפור למקומו ונקה את המחבת.
איזה קפדן, ציינה מרינה. תספרי לאורי כמה את קצוצה, הוא יגיד כמה את קפדן.
כאשר חזר אורי מהעבודה, מרינה קיבלה אותו בפנים עצובות.
אולי אקח לילה בתחנת הרכבת, האישה שלי מתעללת עם קצף, צועקת על הקרם, מרגישה חוץ. אמרה מרינה.
אורי, עייפה, חזק במבט:
רות, מה שוב קרה?
היא השחיקה את הספה, כמעט הצתה, לקחה דברים בלי לשאול.
בטעות! קראה מרינה. והיא צועקת כאילו על העבדה!
נעצור, בחורות, אל תסתערו. מרינה, אני אביא לך גרביים, נפתור את הכתם. רות, נקרא לחברת ניקוי. בואו נחיה בכיף.
ה”פיך” לא צלחה. הימים חלפו והדירה הפכה לכאוס. מרינה לא ניקה את הכלים, השאירה ערימות של קערות עם מאכל מיובש בכיור ואף מתחת לספה. בחדר האמבטיה תמיד תלויה תחתונים שלה, שטופה ונקלטת על מתקן ייבוש.
רות ניסתה לשוחח, להציב גבולות.
מרינה, בבית שלנו מנקים את הכלים מיד אחרי האוכל.
אחרי? אחכה.
מרינה, אל תדליקי טלויזיה בעוצמה אחרי אחת-עשר, קמים מוקדם.
באוזניות זה כואב לי, ויש לי נדודי שינה מדיכאון.
אך המפחיד היה שאורי, האיש הרך, התחיל להשתנות תחת השפעת האחות. מרינה שפכה לו על המוח, כשרות לא הייתה.
אתה, אחי, תולעת, אמרה מרינה, מערבבת תה של רות. היא מנצחת אותך. היא לוקחת משכורת, לא משחררת אותך מחברים. ובית שלנו הוא קוף, אבל הוא היה בחור, יכל להכות את השולחן. אתה… חחח.
אורי התפרץ.
רות, למה לא הכנת ארוחת ערב? מרינה קיבלה יום שלם בבית, היא רעבה, והפריט במקרר הוא מרק אתמול.
מרינה היא בחורה בוגרת, יכולה לבשל לעצמה, ובכן, לא?
היא אורחת! והיא במתח!
אורחים לא גרו חודשים ולא מצביעים לבעלת הבית מה לעשות.
שלושה שבועות עברו. רות הרגישה כמו לימון סחוט. לא רצתה לחזור הביתה, קיבלה משמרת ארוכה, הלכה לפארק רק כדי לדחות את המפגש עם “החמות” המוזרה.
הפתיחה הייתה ביום שישי. רות קיבלה חופשה בעקבות שעות נוספות, והחליטה לנקות את הדירה בזמן שמרינה לא הייתה היא אמרה שהיא הולכת לראיון עבודה (אולי במרכז הקניות של רמת גן).
רות חזרה לשעה בצהריים. הדלת הייתה פתוחה. משונה. היא נכנסה לשער כניסה וראתה נעליים גברים גדולות, משומשות, במידה 45.
מתוך חדר השינה נשמע צחוק חסר וקול מוזיקה.
רות הלכה ברגליים רכות אל חדר השינה ופתחה את הדלת.
על המיטה, מעל השמיכה, שוכנת מרינה בחצאית תחרה (של רות, שהשיקה אורי לרגל השנה) וגבר זר עם קעקוע בכתף. סביבם בקבוקים של בירה וקופסת פיצה על משקפת הלילה, עם תמונה של חתונתם של רות ואורי.
אה חח, אמר הגבר, מכסה את עצמו במפזר. בעלת הבית באה.
מרינה, ללא מבוכה, חייכה.
רות? למה כה מוקדם? אנחנו רק צופים סרט. תכיר, זה תומר.
רות הרגישה בתוך עצמה משהו נשבר. כמו נורה שנשרפה. הכעס שנצבר שלושה שבועות הפך לשקט קרחוני.
לכו, אמרה בשקט.
מה? שאל תומר.
לכו משם. שניים דקות לבדוק ולצאת. אחרת אפנה למשטרה.
רות, למה את מתפרצת? קראה מרינה, מתמתחת מהמיטה. רק מנוחה, תומר עזר לי עם קו”ח…
אמרתי, לכו! קולה של רות הפך לצעקה שהזעזעה אפילו את תומר המוקרן. הבאת גבר זר למיטה שלי? לבשת תחתוני שלי? אוכלת פיצה על המיטה שלי?
מה זה חצא? השיבה מרינה, מתלבשת במכנסיים. תשטיפי, לא תתפרצי. בוא תומר, האווירה פה חמה מידי.
כאשר דלת תומר נסגרה, מרינה נחה בחדר הישיבה, כאילו כלום לא קרה.
את השחזרת לי את ההנאה קראה מרינה לאור. בחור נורמלי היה…
רות נעה לשער הכניסה, לקחה שקיות אשפה גדולות וחזרה לחדר שבו מרינה תפסה את הספה.
קומי.
למה?
אני אאסוף את חפצייך. את עוברת. עכשיו.
אין לך זכות! זה גם דירת האח שלנו! הוא הזמין אותי! לא אלך עד שאורי יחזור!
רות לא חתרה במריבה. פתחה את הארון במסדרון, שבו מרינה פרשה בגדים, הזיזה בגדים של הבעלים, והחלה לאסוף הכל לתיקי מין שלושה שקיות שחורות. חצא, גינס, שמלה נמר, גרביים מלוכלכים, כל מה שנפל מתחת לכיסא.
היי! מה את עושה? זה קשמיר! תזכרי! קראה מרינה, רודפת אחרי רות ומנסה לשחרר את החפצים.
רות הייתה חזקה יותר. האדרנלין נתן לה כוח. בחמש דקות ארזה את כל הציוד של מרינה בשלוש שקיות ענקיות. המזוודה של מרינה הייתה פתוחה בפינה שם נזרקו קוסמטיקה, נעליים וטעינה.
את חולה! פסיכופת! אני אתקשר לאורי! צעקה מרינה, תפסה טלפון.
רות שלפה את השקיות והמזוודה ויצאה למדרגות.
ואת גם צאי, הצביעה אל הפתח.
לא אלך!
טוב, אז אני אזמין נמרצות. אומרת שמישהו זר במגורים שלנו מתכוון שלא לעזוב. איפה הרישום? אצל אמא בבאר-שבע? תצאו משם.
מרינה, ראתה את הנחישות בעיני החותנת, הבינה שהצחוק נגמר. היא קפצה למדרכה, תפסה את המזוודה שלה.
תחזירי לי! תבואי לבקש סליחה! אורי יפטר אותך, מזדיינת!
רות סגרה את הדלת לפני פניה, סובבה את המנעול פעמיים, ותלה שרשרת על הפתח. הלב פוצץ כקצב סופר. היא נשענה על הדלת והשתקעה על הרצפה. במדרגה נשמעו צעקות מרינה, היא דחפה את הדלת ברגליים וצעקה לשכונה שכל נגנבו אותה ושהיא נשלחה לחורף (למרות שהקיץ היה חם).
רות חייגה לאורי.
אורי, אמרה בקול שלא רפד, האחות שלך יושבת במדרגה עם חפצייה.
מה? רות, מה עשית? למה?
היא הביאה גבר למיטתנו. הם שכיבו במיטה שלנו. היא במקומי.
קול השקט תלתל בקו.
למיטה שלנו? שאל אורי.
כן. ואם תגן עליה עכשיו, תצא איתה לאמא. אני אחליף מנעולים היום.
אני… עכשיו בא.
אחרי שעה, השקט שלט בדירה. מרינה, אחרי שהפנתה את קולה, לקחה את המזוודה וירדה למדרכה, מחכה לאחיה שם.
אורי הגיע חיוור. הוא לא עלה למעלה מיד, אלא העלה את האחות ומזוודה בטקסי מונית והוביל אותה אל אמא. ואז עלה לבית.
רות ישבה במטבח ושתה תה. ידיה רועדות. היא כבר זרקה מצעים למכונת הכביסה, בחרה על חימום. החלוק הלבן של מרינה שלחה לפח. קנתה מנעול חדש למקרה חירום. החולצה מנמר של מרינה, מצאה בארון בזמן הניקוי, שלחה למטמונים.
היא הלכה? שאלה רות ללא מבט לאורי.
כן, לאמא. אמא כבר צעקה, אמרה שאנחנו חיות.
אנחנו? הרימה רות גבה.
את. אבל אמרתי לה שלא תתערב.
אורי אחז בידה של רות.
רות, סליחה. הייתי טועה. חשבתי שהיא תישאר רק שבוע, לא שמתי לב למה קורה. הגבר במיטה… לא האמנתי.
והעובדה שהיא שלושה שבועות הרעישה אותי, לא הייתה? לקחתי את הגרביים, הכתם על הספה? ראית?
כן, אבל פחדתי לפגוע באמא. היא תמיד אומרת: “המשפחה קדושה, צריך לעזור”. חיכיתי שזה יחלוף.
לא יחלוף, אורי. טפילים לא נעלמים לבד. צריך להסירם.
הטלפון של אורי צלצל. שם כתוב “אמא”. הוא הביט, הביט ברות, ותלש את השיחה. ואז כיבש את הטלפון.
נשב שקט? הציע. בלי טלוויזיה, בלי שיחה על באתה.
כן, הסכימה רות.
השלווה נמשכה בקצרה. למחרתוהשקט שבא לבסוף הפך את הדירה למקלט של שלווה, שבו רות ואורי חייכו יחד, יד ביד, ללא עוד צליל של נעלי נמר.
