קיבלתי את רוני לאחר הגירושין שלה. עם הזמן גיליתי שאני מתבצעת במעין משרתת בבית שלי.
קיימות ידידות שמחזקות את כל תחנות החיים חתונות, גירושין, ילדים, קבורה. אנחנו מכירות יותר משלוש שלושים שנה. יחד עברנו מבחנים, חווינו את האכזבות האהבות הראשונות. אחרי שהייתה בתל אביב, היא עברה לשכונה ברמת גן, אך תמיד חזרה איתה יכולתי להיות אני עצמאית.
לכן, כשאחת הלילה חייגה לי והייתה מבולבלת לחלוטין, אמרה רק מילה אחת: «אין לי לאן ללכת» לא היססתי. אמרתי: «בואי, תמיד יש לך מקום בבית שלי».
הימים הראשונים היו כמו בצעירות שיחות ארוכות, צחוקים, זיכרונות. אחרי פטירת בעלי, הבית היה שקט מדי, והנוכחות שלה אפילו חיממה את הלב. ניסיתי לדאוג לה: בישלתי, הצעתי לה את המיטה הטובה ביותר, קניתי מגבות חדשות כדי שתהיה נוחה. היא הבטיחה להישאר שבועיים כדי להתאושש.
אך חודש עבר ואז עוד. היא לא חיפשה דירה, לא שלחה קורות חיים, לא קמה בבוקר «משתקמת את השינה של כל השנים הללו». היא הלכה בבית בחלוק, יושבת על הספה ושואלת: «קנית לי יוגורט? אני אוהבת את זה בטעם פרי» כאילו זה דבר רגיל.
בהדרגה הרגשתי שאני מתפוגגת. אחרי העבודה אני חוזרת והיא יושבת, שותה תה וקוראת את העיתון שלי. כשביקשתי לפחות להכין מרק, היא צחקה: «את את עושה את זה יותר טוב, ואני לא מתמחה בזה».
תמיד הייתי אני שמרחצת את הכלים. גם קונים את האוכל. במקרר כל מה שהיא אוהבת. באמבטיה רק מוצרי היופי שלה. בטלוויזיה הסדרות שהיא בוחרת.
יום אחד, כשזמנתי את רות לבקר איתי קפה, רוני השתעקה שה’בית’ שלה אינו מתאים לאורחים. היא אפילו הרתיעה את החתול שלנו «אלרגיה».
הייתי משכנעת את עצמי שהיא עוברת משבר אחרי הגירושין, פצועה ומבוּדָלת, ושצריך לתמוך. אבל כשהתחילה לשנות רהיטים והסבירה: «כך זה יותר נוח», הבנתי שעברתי קו אדום.
היום הקשה ביותר היה כשביקשה שאקח אחרי העבודה את הבגדים מהתאנה ואלקנה מצרכים «אין לי כוח לצאת». חזרתי עם השקיות כמעט מתפוצצות, והיא שאלה: «קנית את החומר לניקוי הנכון? אל תטעה».
מתוך הפנים שלי נשברה מחסום.
פעם ראשונה מזה זמן רב דיברתי בחוזק: «אנחנו חייבות לשוחח. זה לא יכול להימשך. זה הבית שלי. ואת חייבת לחשוב על מקום למעבר».
בהתחלה רוני נדהמה, אחרי זה נזעזה והאשימה אותי שלא מבינה ושקוללת רק את עצמי. היה לי קשה, אבל ידעתי שאם לא אציב גבולות עכשיו אפחת את עצמי.
היא עזבה כמה ימים לאחר מכן, סגרה את הדלת בחוזקה. והרגשתי אשמת כאילו בגדתי באישה שראתה בי כמו משפחה. אבל לאט הבית התחיל לנשום שוב. חזרתי להרגיש שזה הבית שלי, חיי שלי, הכללים שלי.
כמה חודשים אחרי קיבלתי הודעה קצרה: «סליחה. בתקופה ההיא הייתי איבדה את דרכי לגמרי. תודה שסייעת לי, למרות שלא הערכתי את זה בזמן». השבתי באיחול טוב והרהרתי: לפעמים הקושי הגדול הוא לומר «לא» למי שחשוב לנו. אם לא נאמר זאת במועד, אנו עלולים לאבד דבר יקר הרבה יותר את עצמנו.
