היי יקרה, שמעי לי את הסיפור הזה, כמו שמדברת חביבה מהשכונה, בקול חם ובקצב של שיחת וידאו.
“התגנבו לי הבגדים, רוכב בר, תעזרו!” צעקה האישה הערבית על שפת האגם.
הטריקול עצר מול שער הבית, המנוע ממשיך לשרוק, ושכני הבית החלו להביט מסתרי החלונות.
מרים כהן ירדה לאט, בגאווה של מי שכבר חפרה קבר לאביה, לאמה, לבעלה, לשניים ילדים, ולמלחמת החיים שלמה והיא נותרה בחיים. לבשה שמלה פשוטה, צמרת לבנה, פפריה לבנה על קצוות השיער האפור, וכובע קש כדי להגן מהשמש של חיפה. אבל לא הבגד, אלא מה שהיא החזיקה במתנה, עשו את יוסף ולונה קפאו.
ביד אחת היא החזיקה תיק חום כהה, עם חותמת של הלשכה לעזרה משפטית וחתימת רשם המקרקעין בולטת.
במקביל, ברקע, החלו להופיע דמויות: אליהו, בן דוד של יוסף, לבוש חליפה לבנה וג’ינזים פשוטים, אך עומד זקוף כאילו יודע בדיוק מה הוא עושה; מאחורי שלו הגיע עורך דין עם משקפיים ופרווה של מסמכים, ראש השכונה (רב השכונה), ושניים שוטרים במדים אחד עם לוח רישום, והשני עם מבט חמור.
יוסף נטל את סרגל המדידה, ולונה נחתה את קטלוג הרהיטים החדש.
אימא? גרגר, מנסה לחייך. איזה הפתעה! חזרתם כל כך מהר עוד לא התחיל השיפוץ
לונה קיבלה קפיצה, רגליה הרגישו כאילו נמסו. מרים עברה דרך השער הפתוח בלי לשאול רשות.
היא הסתכלה על הבית שהייתה חלק בבנייה של בעלה, בלב של כל לבניית הקירות כשהילדים עדיין קטנים. עיניה נרככו לרגע, ואז חזרו לשקט ולחוזק.
חזרתי, כן אמרה בקול שלא היה רגיל להם לשמוע. אבל לא בשביל השיפוץ. חזרתי כדי לסדר את העניינים.
שניים ימים לפני כן, כשהשאירו אותה אצל אליהו בבורעם, חשבו שהזקנה תישאר עצובה ומשתמטת, תסכים לכל פינה שיש לה להציע. בלילה הראשון היא הייתה קפואה.
מרים ישבה במיטה הפשוטה של אליהו, לצד בעלה, מר אורן, שמביט ברצפה, לסתיו של כעס מודחק.
אחי, מרים לחש, בחסידית, מכה את המטה ברצפה. עבדתי כל חיי כדי שהבית יהיה שלנו. עכשיו שני נשרי מרחפים על האם
תירגע, אורן בקשה, מניחה יד על ידו. אם ניגש למטה עכשיו, הם יזכו.
אליהו שמע מהמסדרון, לא יכול היה לשאת. נכנס לחדר, ישב על הקצה, ובחום אמר:
דודה, תספרי לי במדויק ביקש. איזה מסמך חתם? איזה דוח רפואי היה זה?
מרי הקיפה מצחה.
אמרו שהזהו דו”ח רפואי כדי שנקבל קצבאות לגמלאות. רק חתם, בלי לקרוא.
היא השאיפה לבטן של לונה: ראיתי נחש, אליהו. ראיתי. רק שלא ידעתי כמה ארוך הזנב.
אליהו סגר שפתיו.
מחר נלך למשרד רישום במרכז. אני לא עשיר, אבל אינני טיפש. אם שינו את הלשון של הבית, נגלה זאת.
היום הבא, לקחו את הסירה הראשונה אל ת”א, אחרי זה אוטובוס למרכז. במשרד, הגב’ בקופה קראה את שמו המלא של מרים, הקלידה כמה פרטים, פתחה קבצים ובחנה.
הנה, זה אמרה, מציינת: תעודת העברת בעלות, בית מספר 27, שכונת נווה צדק, ת”א. העברה ממרי מר כהן ומר אורן ליוסף לוי. נרשמה לפני יומיים.
העברה? חזר אליהו, קפח. מתנה?
מתנה בחיים אישרה העובדת. חתימתך כאן, וגם אישור רפואי שמציין שאתה כשיר נפשית.
מרי הרגישה רגליים רועדות.
אף פעם לא קראתי דבר לחשה. פשוט ביקשו לחתום.
אליהו שאל מי הרופא שחתם.
ד”ר רז, אמרה, והציגה את שמו. הוא היה המתקתק של תיקים מזויפים.
אליהו נפל למחשבה.
דודה, נפלת קורבן למזימה. אבל החוק לא עיוור. אם לא ידעת מה אתה חותמת, אם הייתה רעה כוונה, אפשר לבטל את זה.
מרי קשתה עיניים.
באמת? שאלה.
כן, אפשר השיב אליהו. לא יהיה פשוט, אבל אפשר. אני אסביר לך עם עורך דין של הלשכה לעזרה משפטית. תספרי את כל מה שקרה, איך נגררו למשרד, מה נמסרו, איך נזרקו את הבית. ואז נבקש לבטל את העברת הבעלות עקב חוסר הסכמה והונאה.
מרי נשפה: אה, כן רציתי רק לחיות בשלום בשנותיי האחרונות. עכשיו נאלצת להילחם?
אליהו אחז בידה.
לפעמים אנחנו נלחמים לא בשביל לזכות במשהו, אלא כדי ללמד לא עוד למי שמחשיב אותנו כצעצוע. אם תעבירה את זה, כמה מרים נוספות ייפולו.
היא נזכרת בדודויות של שכן שהיו מרוצים לחתום על שטר בטוח שלקח מהן את המעט שיש להן. נזכרת במקרי רדיו, בבנים שמכרו את הבית כדי לעזור בחובות ונדמו לעולם.
מרי קמה זקופה.
אז נלחם הכריזה. אבל בדרך הנכונה.
בפחות מ24 שעות, עורך דין של הלשכה הגיע עם התיק.
את בת 82, אבל משיבה היטב, זיכרון מצוין הרשים. נצטרך דו”ח רפואי חדש מרופא אמין, כדי להוכיח שאתה בשפעת, ואז נגיש בקשה לביטול ההעברה ונתביעה פלילית על הונאה והזייפת מסמכים.
אליהו הציג הקלטה של יוסף, שלפני כמה שבועות אמר לחברו בטלפון: כשאקבל את ההעברה על שמי, אשלח את האמא למחוז ונסיים.
העו”ד קפץ בראשו: זה מראה את הכוונה. הם לא דיברו על הגנה על נכס או תכנון ירושה. זה היה רצון מודע.
העו”ד שאל אם מרים בטוחה שרוצה להמשיך. הוא הזהיר ששפט הפלילי עלול להביא למאסר, ושאם תתפנה אחרי זה, זה יהיה קשה יותר.
מרי חשבה על הניקוד של יוסף עם אישה אחרת במנילה, על הילדה שהייתה כמעט לא קיימת. והזכירה את לונה שהייתה בפתח המשרד ואמרה: אינא, אולי תעבור לבורעם, אנחנו דואגים לבית. המילה דואגים ריסנה רעל.
לא רוצה רעה של הילדים שלי אמרה, בקול רועם. אבל הם בחרו את הדרך הזאת. מי שזורע יקצור. אני אלך עד הסוף, אם לא בשבילי, אז בשביל כל האבות המבוגרים שיבואו אחרי.
העו”ד קיבל את זה.
בפעם הבאה, היא הייתה מול ביתה, תיק חום ביד אחת, מכתב הזמנה רשמי בשני.
מה זה, אמא? שאלה לונה, מנסה להסתיר רעד. את את באת רק לביקור, נכון? זה הבית שלך את יודעת זאת?
מרי קראה לה במבט חם:
הבית שלי? חזרה, בחיוך מרוסן. חמוד, זה לא את שהזמנת לפני יומיים ש״נלך לבורעם למנוחה״?
יוסף ניסה לתקן:
דאגנו, אמא אתה עייפה, שכחת רצינו רק לעזור
אליהו קפץ לפני כולם:
למי אתם מקלים? שאל. לכם או לשוקול?
יוסף נבהל, חזר את פניו.
זה רוכסן של מדבר נזף. הבית שלי עכשיו על הקטל, אני יכול לעשות מה שאני רוצה.
מרי הרימה את התיק:
זה היה תיקן, בקור רוח. עכשיו זה לא.
העו”ד, שלא היה שקט, ניגש:
מר יוסף, גב’ לונה פנה בנימוס אך בנחישות. אני ד”ר רנאטו, עורך דין של הלשכה הציבורית בת”א. המסמך הזה פתח את התיק והוציא דפים עם חותמות הוא הודעה רשמית על הליך ביטול ההעברה שהוכנתה על ידי אמא שלכם בלי ידיעתה.
הוא פירק: חוסר הסכמה, הונאה, זיוף מסמכים, שימוש בדו”ח רפואה מזויף. לפי צו זמני, העברת הבעלות מושעית הבית נשאר של מרים עד פסיקה סופית.
יוסף נבהל עד דימום.
זה נורא! צעק. הבית שלי, יש לי את המסמך!
העו”ד שלח לו את המעטפה הצהובה:
אתה מתבקש להציג את המסמכים בבית המשפט אמר, מצביע על המעטפה. אם לא תופיע, המצב רק יחמיר.
לונה נפתחה:
את באת לעשות לנו נזק, אינא? נזקה. טיפלנו בך כל הזמן! וזה איך אתה משלם לנו?
מרי נשקה עמוק:
טיפלת? חזרה. גורמת לי לחתום על ניירות חבויים? לשגר אותי מחדרי כאילו אני אורחת לא רצויה? אם זה דאגה, אני מעדיפה חוסר דאגה.
היריבים בחצר התחילו ללחוש: רואים? ראיתי שה״בדיקת בריאות״ הייתה מוזרה. הם חשבו שהם טובים, אבל הם רק ילדים של פשע.
יוסף ניסה להאשים את אליהו:
זה בא מהאליהו! הוא תמיד קנא בי כי אני גר בעיר והוא
אליהו חייך בחצי חן:
קנאה של מי שמרמה את אמא שלו? חייך. אלוהים יגן.
ראש השכונה (רב השכונה) ניגש:
די אמר. כולם ראו אותך הולך בחוץ בכעס. אל תנסה להפוך את המצב, יוסף. כולם יודעים מה קורה.
אחד השוטרים ניגן בקול רגוע:
אף אחד לא נועל היום, אדוני. אנחנו כאן רק כדי למנוע אלימות ולאפשר למרים להיכנס לביתה בביטחון. אם תנסו לאיים עליה שוב, זה ייחשב הפרת צו מניעה.
לונה בקשה:
איזה צו? קיבלה.
צו מניעת פגיעה חזר. משפחת מרי ביקשה הגנה מיוחדת מבית משפט המשפחה. עד שהחקירה תסתיים, כל ניסיון להדיח אותה ייחשב כעבירה.
מרי נודדה לעבר יוסף, השאיר
את היד על כתפו.
יוסף, אתה יודע כמה לילות קמתי ערה מחכה לך כשאתה היה נער? כמה פעמים אני ואביך אכלנו אורז עם מלח רק כדי לחסוך כסף ולשלם על הלימודים שלך? אני לא באה להאשים אותך. באתי בלב שלם. רק מבקשת כבוד בגיל זקנה. זה הכל.
יוסף נלחץ, קולו ירד:
היינו במצוקה, אמא לחש. אתה לא מבין המחייה קשה, השכר ניסה לתקן. זה היה הדרך היחידה לנשום.
והאם עליי למות בעמידה? חזרה מרים, בקול רגוע. לחתום על פקודת פינוי בלי לדעת? אם היית מדבר איתי, מסביר, מבקש עזרה היה שונה. אבל בחרתם קיצור דרך של שקר. עכשיו תצטרכו לשלם את המחיר.
לונה ניסתה לשכנע:
טעינו, אינא בכי. אבל אין צורך ללכת לבית המשפט אתם יודעים כמה זה נמשך כמה זה יקר בואו נדבר…
מרי קראה לה במבט רך:
ניסיתי לפתור את זה כאן כל חיי. כשאבא שתה יותר מדי, פתרתי בבית. כשאתה הכית אותי, סבלתי בשקט כדי למנוע שערורייה. הוצאה היא שהילד ראה אותי כקניין שלו. עכשיו לא. עכשיו אני רוצה הכול על נייר, כדי שתבינו.
היא הפנתה אל שני השוטרים שהיו במרכב של הטריקול: הם החלו לפרוק קופסה גדולה.
לונה פתחה עיניים:
מה זה?
מרי חייכה במתינות:
זה תחילת החיים החדשים של הבית אמרה. וסיום המסיבה שלכם.
מתוך הקופסה יצאו מזרונים פשוטים, כיסאות פלסטיק, שלט עטוף בנייר. אליהו חבש את השלשלת וראה את המילים: בית סיוע למבוגרים מנוחות מרים ואורן.
קהל השכנים נזעק: בית סיוע? מה זה?
יוסף פנה אדום:
היא השתגעה?! זועק. למלא את הבית במבוגרים? מה עם פרטיותנו?
מרי חייכה, נחרצת:
מי שמוותר על מוסר, מוותר על חיים. אם אין לי עוד מקום, אהפוך את הבית למקלט למי שזקוק.
לונה כמעט נפל מהכיסא:
תתני את הבית לזר?
זר הוא מי שמוציא את האמא שלו מהבית קראה מרי. מבוגר נטוש אינו זר, הוא השתקפות.
העו”ד הסביר:
מרי חתמה על תנאי משאלת עתיד של הנכס אמר. לאחר ביטול ההעברה, הבית יוקצה לקרן שקוראת על שמה ושם מר אורי, בניהול קהילה ובשיתוף עם בית הכנסת והרב של השכונה. אף אחד לא יוכל למכור, לשעבד או להעביר את הבית, אפילו היא עצמה, אחרי שהרישום הסופי יושלם. כך הבית יקבל תכלית חברתית קבועה.
יוסף שאל:
ומה איתי?
מרי נשפה:
תשאר עם מצפונך חייכה. ועם ההזדמנות לבחור מה תעשה.
היא קיבלה הפסקה, ואז הציעה:
עד שהליך יסתיים, לא יורידו אותך בכוח מהבית הבטיחה. אפשר להישאר, אבל כעובדים במקלט: תכינו אוכל, תנקו, תחליפו מצעים, תקשיבו לתלונות,כך, עם לב פתוח וידיים מוכנות, הקימה מרים בית שבו כל קומה נושאת את צליל האמת והצדק.
