יומן, 10 בינואר 2025
היום, אחרי שהדואר הפסיק לעלות לקומה ולשאיר את העיתון והדואר בחזית הבניין, נאלצתי להתרגל. בתחילה נרגזתי, אבל אחרי כמה שבועות הפקתי את עצמי. הבוקר מתחיל כשאני יורדת במדרגות, תופסת את המעקה הקריר, ומביטה בתיבה הירוקה הישנה עם הדלת הקטנה שהסתובבה למעלה.
תיבה זו, משנות השמונים, צבועה בשכבת צבע מתקלפת, עם המספר הפגום “12”. היא משמיעה רעש מצפצף כשפותחים אותה, ואני תמיד תוהה מתי היא תיפול לגמרי, ואז איפה אקבל את מכתביה של רחל.
המכתבים מגיעים בחוסר קביעות לפעמים אחרי שבוע, לפעמים אחרי חודש. קופסה צרה, כתב נטוי, ריח של בושם זול. אחרי שמקבלת, מוסיפה את הקפה על הגז, יושבת ליד השולחן, ופותחת את המכתב בזהירות, כדי שלא לקרוע את הדפים.
רחל גרה בעיר אחרת, בערך אלף קילומטרים מצידי היא עובדת במחלקת נוירולוגיה בחיפה, ואני במרפאת הקהילה בירושלים. לפני שנים חולקנו חדר במעון של בית החולים, יחד חקרנו אנטומיה, אכלנו קופסת ריקוטה משותפת. אחר כך רחל נישאה והקימה משפחה, ואני החזקתי בתפקיד רופאה, נישאתי מאוחר, וקיבלתי בת, ובסופו של דבר נולד נכד.
המכתבים של רחל מדווחים על חקלאות, על שכנה ששובשת את העגבניות שלה, על בן שהיא מרגישה תיסוג ממנו, על לחץ דם קופץ כמו גדי והתרופות החדשות שהרופא רשם. בין השורות תמיד מרגיש לי קול של רחל הצעירה חכמה, עקשנית, עם נגיעה של רעם.
בכל ערב, כששקט במגורים, אני כותבת תשובה. הבת גרה במרחק, הנכד מגיע בסופי שבוע, ואני רק שומעת את טיק הטק של השעון והרעש של המעלית בחזית. אני מספרת על המרפאה, על השכנים של הקרבה שמשגרים על חניה, על נכדי שהפך למהנדס תוכנה שלא מצליח להסביר כלום.
רצף המכתבים הפך לי לטקס: לוקחת דף נקי, מסדרת אותו, מדמיינת את היום והשבוע, מחליטה מה לשתף ברחל ומה לשמור לעצמי. המכתב הוא סיכום ערב קטן, כתיבה איטית, סופרת כל מילה כאילו שומעת את קול רחל קוראת.
היום נכד, דני, הגיע עם קופסה בידו.
סבתי, אמר, מוציא טלפון חכם מהקופסה, הגיע זמן לשים קץ לטקס המכתבים. זה המאה אחת ועשרים.
ואני עוד חיה במאה העשרים? חייכתי, אך קיבלתי את הטלפון. הוא היה דק, כבד, זכוכית. הרגשתי שמא אשיל אותו והשלשום ייעלם.
דני הראה לי איך המסך נדלק, איך המצביע מציג ריבועים זוהרים. הוא הסביר על אפליקציית מסרים, על שליחת הודעות, קולות ותמונות מיידית.
והדואר? שאלתי, מחייכת, אך עניין נגע בעיניי.
הדואר טוב כשמקבלים ברכה מסביון, אבל כאן אפשר לשוחח עם רחל בכל יום.
הייתי מוכרת עם רחל, קראתי לה לעיתים קטעי המכתבים בקול רם. הוא צחק ואמר: “חברה מדהימה”. הוא החליט גם הוא לעזור לרחל.
רק רחל… היססתי, אינה משתמשת בטלפון חכם, היא עדיין עם טלפון ישן.
יש לה נכדת? שאל דני.
יש לה נכדת, ויקה, סטודנטית.
מצוין, אמר בחיוניות. נכתוב לה מכתב, נבקש מויקה לעזור, ואני אדאג לשאר.
דני חיבר את הטלפון לשקע, הקל כמה נתונים, והמסך נדלק בבהירות, קו טעינה רץ. הרגשתי משולבת בין טיפשות להתרגשות.
בערב, כשישבתי כרגיל ליד השולחן, הטלפון נצנץ בשקט, מציג זמן ומזג אוויר. הוצאתי את המכתב, כתבה לכתובת רחל, ובסוף הוספתי: “רחל, דני קנה לי טלפון חדש, הוא אומר אפשר לשלוח הודעות דרך זה. אם ויקה תעזור, אולי גם אנחנו נלמד. אני כבר מזקנה”.
חתמתי, שלחתי את המכתב לתיבת הדואר הגדולה בחזית לא לתיבה הירוקה שלנו, אלא לתיבה המשותפת עם חריץ למכתבים.
כחול שבועיים אחרי, קיבלתי תשובה: “את מאוחרת, אבל אני עוד יותר מאוחרת. ויקה צוחקת, אומרת שהכל אפשרי. באה לבקר בקיץ, הראתה לי בטלפון איך זה עובד. אז תכתבי, חביתי”.
צחקתי בקול, הרגשתי את אותה התשוקה של רחל שלפני זמן למדה לרכב על אופנוע של בעלה לשעבר.
חודש לאחר מכן, דני שב לבקר, נשב לידי והראה לי איך ללחוץ איפה.
זה צ’אט, אמר, נתחיל איתי, נתרגל.
הקל כמה משפטים, הטלפון צפצף, המסך נוהר. קיבלתי התראה, חייכתי ולא פחדתי.
התשובה של רחל הגיע בתחילת סתיו: “היי, זה אני. ויקה הגדירה. שלום מהביצה שלנו”.
קראתי את המילים, הרגשתי אותה קרובה יותר, לא רק במכתב אלא גם במרחק של קילומטרים אחד מהשני.
התחלתי לשאול על השכנות, על הלחץ, על תרופות חדשות וההודעות נזרמו כמו זרם של מים בין שני כוסות.
לפעמים, רחל שלחה סמל צהוב עם פנים מחייכות. דני הסביר שזה סמיילי “מחייך”. החלטתי לא להשתמש בהם, חשבתי שזה כשפה זרה, אך לפעמים, כשרחל שלחה בדיחה חדה, ידיי נגעו באותו סמייל קטן.
היום, כשבוקר מגיע, אני בודקת את הטלפון כמו שהייתי בודקת את תיבת הדואר. במהלך היום, בין פגישות במרפאת הקהילה, מציץ לתוך המסך כדי לקרוא את ההודעה של רחל. בערב, אנחנו מחליפות כמה מילים קצרות, לעיתים אפילו חצי משפט.
בזכות הטלפון, הכתיבה מהירה, לעיתים חדה, ולפעמים פוגעת. אך גם התמיכה מגיעה מהירה יותר.
פעם אחת, רחל כתבה: “תדמייני, השכן שלנו בחקלאות מנסה להתקרב אליי. הוא זקן, אבל עדיין רציני. הביא לי תפוחים אתמול, אמר לבוא לשתות תה. אמרתי שהלחץ שלי גבוה, לא יכולה להתלהב”.
גיבתי בחיוך: “שמרי על הגב, אל תתני לו לשבת על צווארך”.
היא חייכה וכתבה: “תודה על החשיבה הגבוהה על גברים בני 70. אני אדאג לעצמי”.
הדבר גרם לי לחשוב, אבל לא כתבתי מיד, פשוט נשארתי עם תחושה חמה בלב.
יום אחר, רחל שלחה: “אתה מצחיקה אותי, כאילו שמחה לראות שאף אחד מכם לא מצליח להוריד אותי”.
תשובתי: “זה לא שמחה, זה דאגה”.
היא השיבה: “קיבלתי”.
לא עבר זמן רב, והטלפון רהט. הודעה קלה: “בוקר טוב, איך מעמדך? האם סרוז’ה עדיין מציק?”.
הצחוק שלי נרקם עם תחושת דאגה עמוקה.
בצהריים, דני שלח לי: “סבתא, איך הולך עם הטלפון? לא הפסקת להשתמש?”.
עניתי בקצרה: “הכל טוב בעבודה, אשמור עליך”.
עדיין לא קיבלתי תגובה מרחל.
ביום שלישי, לא הצלחתי יותר והתקשרתי לרחל בטלפון הקבוע. חיכיתי, חוגתי, ללא תשובה.
בבוקר הבא, קיבלתי הודעת קולית מויקה, נכדת רחל: “שלום, כאן ויקה. סבתא במצב חירום, היא באשפוז. היא רצתה להעביר לך שהכל בסדר ושהיא לא כועסת”.
קול ויקה רעד, השיחה נקטעה.
אתמול, לקחתי את המכתב הישן מהתיבה, החזקתי אותו ברצינות, כתבתי: “רחל יקרה, מצטערת שלא קיבלתי תשובה, פחדתי, חששתי שאולי נשתנה”.
שלחתי אותו בתיבת הדואר.
לאחר כמה שעות, שלחתי הודעה לוויקה: “האם היא מתאוששת?”
היא השיבה: “היא מרגישה טוב יותר, עדיין בתרדמת”.
היום, רחל חזרה למערכת ההודעות. כתבה: “היי, חיה, קיבלתי את המכתב, תודה. לחץ הדם שלי טוב, מתמודדת עם תרופות חדשות”.
כתבו לי על השכן עם הכובע הצמרי, שקנה לי תפוחים.
מחשבותיי נזכרו באותו חדר משותף במעון, על הקופסה של ריקוטה. איך עברו השבעים שנים, אבל אנחנו עדיין יושבות, אחת בקומה אחת, אחרת במרפאה, משולבות בטלפון ובמכתב.
הסתכלתי על המקלדת, על דף נייר לבן, על השעון במטבח שמראה על השעה העשר לפנות בוקר. אני מרגישה שהקשר שלנו קיבל שני משאבות אחת איטית וחמה, אחרת מהירה וקורנת.
הקיץ הפך לחורף, רחל יצאה מבית החולים, עדיין מרגישה חולשה, לפעמים נעלמת למספר ימים. אני כבר לא מתפרעת משקט של כמה דקות, זוכרת את ההסכמה שלנו: מכתבים כשצריך, הודעות כשאפשר, ולא להפריע בלילה.
היום קיבלתי תמונה של השכן עם תיק תפוחים, וכתבה: “הוא גיבור הסיפור שלנו”.
גיבתי: “הכל טוב, רק אל תיתן לו לאכול יותר מדי”.
היא חייכה וכתבה: “זוכרת איך חולקנו קופסת ריקוטה וחשבנו מי יקח כמה חתיכות”.
חייכתי לעצמי, והבנתי שהחיים שלנו נמשכים, עם טלפונים, מכתבים, שמחה ופחד.
הימים עוברים, ואני ממשיכה לשמור על השגרה מרפאה, דירה, תיבת דואר, טלפון. ההודעות של רחל מביאות לי חום, והדואר מביא לי נגיעה של עבר.
הקשר שלנו, כמו מדרגות הישנה של הבניין, עדיין מוביל אותנו קדימה, אפילו אם לפעמים נפל.
היום, לפני שאני מסיימת, כתבתי רחל: “קיבלתי את המכתב שלך, תודה על כל המילים. אני עדיין כאן, מחכה לשמוע אותך”.
היא השיבה במרוצים: “להמשיך”.
החיבור שלנו, בין נייר למספר, בין עבר לעתיד, נשאר חזק, עד כמה שהדורים של החיים משתנים.
הדף לבן ממתין לכתיבה, הטלפון ממתין לשמע.
אני נושמת עמוק, מרגישה שהחברות שלנו, כמו המשקה המתוק של רימון, מתוקה ועמוקה, ותמיד תישאר.
