סבא, אח! מושיט את ידו הצעירה אל סבא, יעקב, בחור ארוך, מצופה במעיל רחב מדי, והשקעה של היד השנייה במורד השפתיים.
יעקב תורק מבט חטוף אל נכדו, מצמיד סביב צוארו צעיף משובץ פסים אדומים ושחורים, ארוך, מצמר, עם קצוות פרוותיים.
הקצוות האלה תופסים לרוב את פניו של שי כשהסבא נוטה וידבר אליו.
עכשיו חוטי הצמר קופצים בעור הפנים האדום מהקור.
שי מצמצם פניו, משפשף את הלחיים באצבעות, ומביט בעיניים מבקשות ביעקב.
מה זה? מצביע סבא בקול חזק, כאילו הוא נוהג להשריק קולות מהגזע. מה אתה אומר? תגיד «אכל!» תאמר איך צריך, הבנתי? הוא קובע מבטו האדום עם קווקו של ורידים אל פני נכדו.
עיניהם כמעט משקפות אחת את השנייה, כאילו הוחלפו במראה.
ליעקב, שהעיניים רואות הרבה יותר ממה שהן רוצות, הן אינן מזילות דמעות, אלא חמות בכעס מחוסן, בעוד שעיניו של שי רואות רק בית וגן, לפעמים לוקחים אותו לבאר, לחברים של הסבא.
עיניו של שי בוכים לעיתים קרובות, אך בשקט, כדי שלא להקפיץ את הסבא.
אח לוחש הילד.
אכל! קוֹרֵא סבא בקול רועם.
אח, אח
הם ימשיכו להביט זה בזה והשלג ימשיך לרדת, מצפה אותם במזרק לבן, אם לא הייתה מתקרבת אליהם דירה, דנה רוזנברג, טבחית במזנון הכול על הצלחת, המואר באורות גירלנד משני צדי השולחן.
יעקב! קוראת דנה, מתעטפת בדלקת. מה זה הצבע הזה של הצעיף? אדום! מה זה, סנטה קלאוס?
אני. והצעיף הזה שייך לי כבר זמן רב, למה אתה מתעקש? משיב יעקב, מתיישר ומחבק את חזהו של דנה.
אהה, תפסיק להיות קפדני, בוא נמשיך. למה אתה שוב הבאת את הנער? האם האמא שלו, ליאורה, לא באה לבקר? מציינת דנה אל תוך חיוכו של שי.
ליאורה יצאה למשימה בקליטת חוץ, מסביר יעקב.
איזה משימה? הא! יעקב, היא נחשבת עליך כמו חבילה! האם אביך לא יפנה? מתקרבת דנה ומסירה שלג מהכובע של שי בעזרת ידיה האחוזות בכפפות תפורות.
נזכרתי בלילה הראשון, משיב יעקב בקול קפוץ. לא באתי מזה זמן רב. הוא צריך לעסוק באנשים עם צרכים מיוחדים. הוא הוליד ילד אחר, תקין. הבנת, שי? מזיז את פניו כלפי הנער.
שי מטה את כתפיו. לא הבנתי. אולי זה יותר טוב כך.
מה נחשוב על זה? שואלת דנה, משחררת ריח של מרק, קציצות וקינוח מתוק.
שי מרגיש ברק במעיים.
שמעת, אם הוא לא אוכל, הוא אומר אח, אח. תן לו לומר אכל ואז אני קונה לו לחם. זה הדבר האחרון שאני אומר! מצביע יעקב על גבותיו, מזיז את המבט אל האופק של הרחוב.
דנה מתבוננת ברגע באיזו, משאירה יד על גבו של יעקב עד שהרבה קפץ, כמעט נפל.
תן לי ליטול את זה, אומרת היא. אני לא אתן לילד רעב. הוא לא נכה, הוא רק מאחר, וזה יעבור. תגיע, שי?
שי מציץ אליה בעיניים, מרגיש כאב מהבטן שלו.
בוא נלך למזנון, היום יום חופשי, ואני אחזיק אותך. יהיה מקום לכולם! מזמזמת דנה, מושיטה יד כמו קצין בצבא.
אין לנו זמן, הגיע זמן לחזור הביתה! משיב יעקב.
הוא לא רוצה לבזבז זמן בשכנים, העדיף להגיע לבית, לעלות עם שי לקומה השמינית, ובנסיעה במעלית הוא לוחץ על כפתורים, מצביע בידו אל נכדו.
שי מתכופף, מתפזר, והדיבור שלו נמשך בטון של שורש.
כך הם ממשיכים. דנה מצפה להם בעיניים עצובות.
היא רוצה לדאוג, לא למי? לא ליעקב, אלא לשי, הילד המפוחד.
החורף נמשך, ליאורה חוזרת ממשימותיה, והסבא ממשיך לקחת את שי לגן, מציל אותו ממקומות קרים, מסובב את המעיל. הם הולכים ברציפות, מציגים את הצעיף האדום כמו פנס באור חורפי בעיר ישנה.
יום אחד, בתקופה קודרת במיוחד, דנה לא מחזיקה מעמד ומזמינה אותם למזנונה.
אני אומרת שלא נלך! חזור הביתה, שי! מצעקת דנה, מושיטה יד אל יעקב.
הוא מבין שהגעו לגבול, אחרי זה חורף ואפלה.
שי מחפש את אמא, מריח את המעיל במזגן, מפחד מהסבא.
לפעמים שי מתחרט בחלום, סבא מניח לו את ידו, והוא מתרחק.
אהבה טיפשה שלך! מלקק יעקב. האמא שלה נמצאת במלון, משקה יין, ואתה כאן?
הוא מבין, ומחליט לבקר אצל דנה בעבודה.
בואו נלך! יש לי שקשוקה!
הקפיצה של דנה לבמת הקול של הקפה המלאת, מצרפת אנשים, ילדים, גברים, והקופה מלאה במזון זול, טעים, כמו בבית.
היא מגישה מרק, בשר, גרגרי חיטה, סלט, ולעיתים גם פלאפל.
איך הולך לכם, חברים? שואלת דנה, כששמעו תודה.
כך קורה, היא מבשלת כמו משפחה גדולה עם ילדים שמחים ובעל עובד קשה.
היא תמיד רצתה שלושה ילדים, ללא קשר למין, רק חום ותשוקה של חלב.
למה היא לבד? היא לא מספרת לאף אחד, חייה קלים, כמו של אישה בארץ.
הקהל במזנון מביט באנשים, בחיילים, ופונה אל דנה בברכה.
כאן, תכניסו את שי, רעב! פותחת דנה את דלת חדר האחסון, מלאת שמיכות ושולחן קטן.
יעקב מתעטף, מרגיש קור, רוצה לשבת עם כוס תה, לחם ולחמניות.
ליופייה של ליאורה אחרי לידה, שואלת:
נפלנו? היא מגרה. לא רצנתי?
לא רציתי לצאת. אולי עדיף שלא נולד. ליאורה מתלוננת.
הכול יסתדר, יעקב! קורא גבר צעיר ליד המיטה, מתבונן בו.
הוא משלים:
תוריד את השפם, תתן לי חיבוק!
שנים חולפות, יעקב ושי הופכים למבקרים קבועים של הכול על הצלחת. דנה תמיד צופה בחלון, אם היא עומדת במשמרת או לא, היא מגיעה, מזינה.
בואו, דנה, נשתף על החוף! אומר יעקב. בין שנינו רק חברות וכבוד, נכון?
בטח! צוחקת דנה. צריך להאכיל אותך, כדי שתהיה טוב.
יעקב מתפעל, ובפעם הבאה מביא לדנה פרחים כריזנטים.
פרחים! מתפלא שי. הם כבר פרחו!
הקול של יעקב מתמלא בשירה עמוקה, דנה מוסיפה קולה, והחדר מתמלא במנגינה.
שי חוזר לחיבוק, לוחש:
אני אוהב אותך, הבנתי?
הבנתי, משיב יעקב, מתרגש עד דמעות.
דנה מזכירה להם לחייך, למרות כל הקשיים.
הסבא ושי ממשיכים לבקר מדי יום, והקשר ביניהם מתגבר, עד שהסוף מתקרב.
