תדבר שטויות על האמא שלך כמה שתרצה, אבל אם תשתולל אפילו מילה אחת על אמי שלא אהבתי תצא מיד מהדירה! לא אהיה חביב איתך, יקירי!
סליחה, אם אני מפריע, קראה חנה בקול רך, כמעט מלהיב, כאילו מבקשת חיסכון בלתי סביר. היא עמדה במרפסת המטבח, ידיה המיובשות מהצבע יזפו במרקם של חוטי קווצות. הדלת של החדר שלי מתקתקת קשות. הלכתי לשתות מים בלילה וקפצתי מהקול. אפשר לשמן אותה מתי שיהיה לך זמן? אם זה לא מטרד גדול, בבקשה.
אורי לא הרים את העיניים מהטלפון. הוא שכב על הספה במרכז הסלוןמטבח, גולל ברשת עם האגודל. כששמע את בקשת החמות, השמיע גמגם חף מעט משהו שבין אמת ל-תתעלם ממני. חנה קיבלה את המסר, חזרה לחדר וסגרה את הדלת בקפדנות. רעש משונה נשמע מהצירים.
רות, שגרמה לשטוף את השיש ברגע ההוא, נרתעה. האווירה במגורים שלעולם לא הייתה נוחה הלכה והציפה, כאילו נשאב חלק מהאוויר. כל השבוע שחנה שהתה, אורי התנהג כמו אדם עם מסור קידוח רועש שמרוץ על החלון שלו. הוא לא הציע קרבות פתוחים, אלא שידר גלי תסכול דביקים ושקטים. כל פרט היה מציק לו: רשרוש העיתון של חנה בערבים, ריח הקורטקס בשערה, אפילו כמה זמן היא נשארת בחדר האמבטיה בבוקר. השתיקה שלו הייתה רועשת יותר מכל צעקה.
הוא הניח את הטלפון על הספה בקול של אבן נופלת.
החמות שלך תגרום לי לעשות מה שהיא רוצה כאן, הוא לחש, קולו מלא מרירות. הוא הביט בקיר כאילו מדבר עם מישהו בלתי נראה שיעניק לו חיזוק.
זה רק בקשה אחת, אורי, רות ניסתה לשמור על קור רוח. היא שמה את הספונגה על השיש והסתובבה אליו. הדלת מתקתקת כל כך שהיא מעירה אותנו בלילה. רציתי לשאול אותך בעצמי, אבל שכחתי.
בקשה אחת, הוא חייך במרמה, משטיח שפתיו לחיוך מרושע. כמובן שהיא רוצה שהכל יהיה כמו ספא. היא מגיעה, מתפשטת, ואז מציבה חוקים. שמן את הדלת, ואז מה? נכבה את הטלוויזיה כשאתה מתפנק? נמשיך לטפס על השטיחים?
חנה נשארה שקטה כמו עכבר. היא יצאה מהחדר רק לאכול או ללכת למרפאה. רוב הזמן היא נשארת שם כדי שלא להפריע להצעירים. היא חששה להיות עומס אפשר היה לחוש זאת בכל תנועה ובכל מילה רכות.
אנא תפסיק. היא באה לשבוע לבדיקה. זה לא לנצח, רות ניגשה לספה, מקווה להחזיר את השלווה. היא כבר מרגישה רע שהיא עומדת בדרכך.
בדרכנו? הוא חמק מהשולחן, ועיניו נצצו בזעם קפוא. היא חנופה עליי! אין לי מקום לנוח בבית שלי! תמיד מרגיש שמישהו צופה מאחורי הקיר, מצפה למשהו. תמיד ריח התרופות, תמיד הפנים המכוונות. שום דבר לא מתאים לה.
הוא קם, הלך למטבח, פתח את המקרר, הסתכל לתוכו בחוסר מטרה, וסגר את הדלת בחוזקה.
בדיוק. שבוע של הצגה הזאת. תן לדלת להמשיך להקציף. אולי אז היא תצא מהמערה לעתים קרובות יותר.
בזה הוא חייך ולקח את האוזניות, חזר אל הספה והיסתר בטלפון. זו הייתה איהבנה מובהקת, לא ויכוח. רות נותרה עומדת במרכז המטבח, לבד. מהקיר נשמע שוב רעש של דלת פתוחה חנה הולכת לשירותים. הרעש גרם לה תחושה גרועה יותר מכל עלבון.
הערב הפך למרק פחמן כהה. ארוחת ערב נצרבה כמעט בשתיקה, רק צלצול מזוין של מזלגות על צלחות. חנה אכלה קוסקוס עם קוטלה ועוף בקצב מהיר, אמרה תודה ועפה חזרה לחדרה. קרע הדלת הפעם נשמע כקול קיום של מקצב קבורה. רות ואורי נשארו לבד לשולחן. הוא נגס בקצב מוגזם, מציג שכלום לא מציק לו. היא רק נוגעת בנתחי הקוטלה המתקררים.
אורי, צריך לדבר, התחילה רות, מניחה מזלגת. קולה היה שקט, כמעט מתפלל. היא חיפשה פנייה אחרונה לתבוני.
על מה? הוא לא הרים את העיניים. חשוב לי שהיום היה ברור. העמדה שלי לא השתנתה.
העמדה שלך? היא חייכה במרירות. העמדה שלך היא להטריד קשישה בשתיקה ובתוקפנות פסיבית מישהי שבאה לבית זר מתוך צורך? זה לא עמדת, אורי. זה זעירות.
הוא הפיל את המזלגת על הצלחת, רעם חזק ולא נעים.
זעירות? זעירות זה להביא אותה לשבוע שלם ולתצוגה שלא קורה! היא מסתובבת עם הפנים כאילו אנחנו חייבים לה בחיים. תמיד מתפנה, תמיד לא מרוצה. היום זה הדלת, מחר היא תחליט שאני מנשום בקול גבוה מדי. שום דבר לא יפסיק!
היא לא אמרה שום מילה אליך! היא פוחדת לצאת מהחדר!
בדיוק! היא עושה הכל בשתיקה! זה גרוע! היא מסתכלת עליי כמו על אשפה שמפריע לחיים שלה! זה תנועתה החזקה אני מריח אותה מכיכר קילומטר. תמיד סובלת, תמיד קוראת לבן אדם אחר כמו האמא שלי, זה זהה. והעץ והפרי האמת, לא מתחרים.
הוא לא סיים. רות קמה לאט מהשולחן. משהו בעינה השתנה פתאום, והקול שלו נחלש באמצע המשפט. האור בעיניים שלה נעלם, והפכה קרה, חדה ומסוכנת.
מה אמרת? היא לחשה, מבטה חודר אליו.
אורי, עדיין מתרומם, חשש שהשיג את ההגנה, חייך בחורף קר. בדיוק מה שאמרתי. את הופכת לעצמך. אותו חוסר שביעות רצון, מחופש הוא נקטע. היא צעדה סביב השולחן, עמדה מולו קרוב, מבטאת את צלקת הלחיים הקטנה על מצחנה.
תדבר את אמך כמו שתרצה, אבל אם תאמר עוד מילה שהיא לא אהבתי תצא מהדירה ברגע. אני לא עומד על נימוסים איתך, יקירי. היא התקרבה עוד יותר, עיניה חודרות.
את גרה כאן, בדירה שלי. אתה אוכל מהאוכל שאני מבשלת, אתה ישן במיטה שרכשתי, אתה נהנה מהאירוח שלי. עד עכשיו חשבתי שאתה בעלי, עכשיו אתה רק שוכר. שוכר ששכח את מקומו. אז תזכור מילה אחת שלילית, מבט שלילי כלפי אמי, והחפצים שלך יהיו במדרגות. מבין?
אורי נותר ללא מילה, מוחו קפא. האישה שהבקשת שלום לפני כמה דקות הפכה לזרה ללא רחמים, קבעה בתנאים קרים את תנאי קיום קיומו. הוא קפץ חזרה למושב, תחושה של חוסר ערך ושפלה נמסרה לו. הוא ניסה לחפש מבט בעיניה לא כעס, לא פגיעה, לא שנאה. רק ריקנות קפאית של מישהו שמח לבטל אותך ולדאוג רק לעצמו. הוא נסחף ברגע אל הקיר, ניגן למרחב.
רוט נסתה אל השולחן, לקחה את הצלחות והביאה אל הכיור. תנועותיה היו מדויקות, חסכוניות, כמו משימה מבוצעת שנים. היא פתחה ברז, המים החמים רשרשו על הכלים המלוכלכים, היא שפתה ספוג, קיבלה כף סבון והחלה לשטוף. הרשרוש של הספוג על הקרמיקה והקול של המים הפכו לרעשים של מדבר. זאת הייתה הצהרה השיחה הסתיימה, החיים, החיים שלה, יימשכו על תנאיה.
אורי נשאר קפוא, מביטה בגבה של רעייתו. הוא הרגיש קריסה של זהותו גבר, ראש המשפחה נטחנה ברצפת המטבח. הוא תמיד החשיב את הדירה שלו. כן, היא נרכשה מהסבתא של רוט, אך הוא גר כאן, ישן במיטה, הוא בעלה. נתגלה שהאשליה של בעלת הבית הייתה רק תעתוע. הוא לא בעל, הוא אורח.
רוט הספיקה לשטוף את הכלים, החלה לייבש אותם, חצתה לעבר החדר בלי מבט. כמה רגעים אחרי חזרה עם שמיכה וכרית, והניחה אותם על הספה. לא מתוך זדון, אלא כשמטפחת לכלב, מציינת מקום לישון. היא חזרה לחדר ונסגרה. נעץ המנעול נשמע כמו יריית רובה בשקט של הדירה.
הלילה ארוך. אורי לא ישן. הוא נרדם על הספה, הרגיש כאילו היא כולה הפכה לזרה. הוא חזר על מילותיה, מבטה, מעשיה, והכעס העמוק נצבר בתוכו.
בבוקר לא היה הקלה. רוט יצאה מהחדר לבושה, מוכנה לצאת. היא הלכה למטבח, הפכה כיריים, לקחה יוגורט וגבינה לבנה מהמקרר. היא נעה בחלל בטחון. אורי קם מהספה, כאב ותחושות מקוממות, הלך למטבח על גבי כוס קפה.
רוט מזיגה מים רותחים לשתי כוסות, אחת תה קמומיל, השנייה סוכר. היא לקחת את הקפות, וללא מילה, נועדה לחדר של חנה. הדלת נסגרה ללא תקתוק, כאילו היא רוצה לשמור על השקט. אורי נשאר עומד לשולחן ריק אין קפה עבורו. הוא הרגיש כמו רהיט, חלק מהקישוט.
עשר דקות לאחר מכן רוט יצאה עם חנה. חנה נראתה חיוורת, כאילו לא ישנה כל הלילה. היא לא יצרה קשר עם אורי, עיניה חוו על הרצפה.
אמא, אנחנו מוכנים למרפאה, קראה רוט בקול רגוע, בלי צבע. הם הלבשו במעברה, רוט עזרה לחנה לקשר את המעיל ולסדר את הצעיף. זה היה מכה נוספת ללב של אורי הוכחה של מי שחשוב באמת.
הדלת החיצונית ננעלה מאחוריהם, אורי נשאר לבד בדירה שקטה עד מאוד. הוא הלך אל המטבח, הסתכל על דלת חדר החמות, המקום שבו התחילה כל הטירוף. משהו אפל ואלים קמץ בתוכו, מבטיח שהדבר עוד לא נגמר.
הם חזרו לקראת צהריים, עייפים ושותקים. המפתח הסתובב במנעול, אורי נמתח על הספה. היום כולו היה של חורבן, כל רהיט צוחק עליו, מזכיר את מצבו המוטרד. הוא לא הדליק טלוויזיה, לא השמיע מוזיקה, רק ישב, מתמלא בזעם עד שחרור.
רוט וחנה נכנסו עם ריח של מרפאה סטרילי. רוט שמעה את הקול של המנעול, חזרה אל המטבח לשים תיקים, חנה הורידה את המעיל באיטיות. היא נרתעה מבטו של אורי, והפכה מבטא של פחד.
אמא, בואי נאכל צהריים אחמם מהר, קראה רוט אליה במטבח, כאילו אורי לא קיים.
הארוחה, כמו ארוחת הלילה הקודמת, נמשכה בשקט חנוני. רוט הציבה קערות מרק על השולחן: לעצמה, לחנה, ולאורח. זה לא היה מחווה של פיוס, אלא פעולה מכנית, כמו האכלה של חיה. אורי אכל בשקט, מרגיש שהאוכל נתקע בצווארו. הוא צפה בחנה, שיאכלה ראשונה, מביטה למטה, מנסה להיות בלתי נראית. זה גרם לו לכעס עמוק יותר.
כאשר המרק נגמר, חנה הלכה לכיריים, הכינה תה, הוסיפה חבילה של עלי צמחים, והציגה את הכוס לפני אורי.
זה… בשביל הרגיעה, אורי, לחשה, לא מצליחה להרים מבט. שתה… זה אולי עוזר לך.
זה היה הקו האחרון. החמלה שלה, ניסיון לטפל, נראו כאילו הוא העלה על פניו תסמינים של הומור שחור. הוא הרים את ראשו, חייך בעוינות.
קשה? קשה לי? הוא לחק בקול קר, זה קשה לי לנשום באותו אוויר איתך, זקנה. באת כאן למות? לבדוק כמה זמן עוד תמשיכי לזהום את האוויר שלנו?
רוט הקפיאה, חפצה בכוס.
תה מרגיע? הוא דחה בכעס. תכיני לעצמך כפול. כדי שלא תקרקעי את העצמות ואל תבקשי ממני לשמן את הצירים. את לא אורחת כאן, את עובש. עומס. שהבת שלך גררה אותך לבית שלי כדי שאני אפנה לך מקום!
הוא קם, נגע בטבלה, ופנה ישירות אל החמה המפוחדת.
את לא הייתה כלום כל חייך, ותמותי בלי משמעות. תיהיי רק בעיתייה, ובסוף זה טוב לכל. במיוחד לבת שלך, שמאלצת אותך למרפאות במקום לחיות חיים רגילים.
השתיקה נפלה במטבח. הוא ציפה לצעקות, לבכי, למבזק דרמטי. לא קרה כלום. רוט שמעה את הקול שלה בקור, כמו חיה לפני שמרככים אותה. היא משכה את היד, חזרה למטבח, ויצאה אל הפתח, פתח את המפתח, דחפה אותו בחוזקה.
היא חזרה אל פתח המטבח, הסתכלה על אורי.
תצא, היא אמרה בקול שקט, ללא מרחב לדיון.
אורי נדהם.
מה?
יצאתי. עכשיו. מה שאתה לובש.
פרצוף שלו נרגע. הוא לא האמין, זה לא היה איום.
את רצינית? תזריק אותי החוצה?
זה נזכרתי, השיבה ברוגע. מילה אחת על אימי, והכל נגמר. הדלת פתוחה.
היא עמדת בחוץ, מבט רציני, פניהם ריקות. הוא הסתכל סביב המטבח הצלחת, חנה הקפאה, רוט במעין שומרת. לא ראה באופק תקווה, רק ריקנות. הוא הבין שהפסיד. הוא קם לאט, עבר את השולחן, יצא אל הדלת. הוא עבר אותה, חשה את המבט הקר של רוט עליו. הוא חצה את הפתח.
אחזור, ותצטערו על זה! הוא צעק.
בלי מילה נוספת, רוט סגרה את הדלת מאחוריו. נעצרת נעילה אחת. היא חזרה אל המקרר, לקחהבבוקר הבא, הריח של קפה טרי שממלא את הדירה היה היחיד שמזכיר לה שהחיים ממשיכים, גם בלי האורח שהלך.
