אני לא אסחט את עצמי אל הכפר השבוי הזה כדי לקבור את אמא שלך, הוא קרא בקול חוצף. אבל כשהוא שמע על חשבון הבנק שלה, הגיע עם פרחים.
אורלי התעוררה מצלצול מתעקש של הטלפון החכם. החוץ עדיין חשוך; השעון הראה שהשעה שמונה דקות של אוגוסט יום שני בבוקר. לצידה, אחי גרו נאנח בקושי וגרר את הכרית על ראשו, מנסה להשתיק את הרעש.
הלו?… קולה של אורלי רעד, מעורפלת וחלודה.
אורלי, זאת מריה כהן, שכן של אמא שלך, נשמעה בקול מבוגר וחרדתם. מאד יקרה, הקשיבי… אמא שלך הלב קפא אתמול בלילה. קראנו אמבולנס, אבל הם לא הגיעו בזמן.
הטלפון צנח מידיה. החדר הסתחרר. אמא היא נעלמה. לפני שלושה שבועות דיברו האם של אורלי התלוננה על החום, סיפרה על עצי התפוחים והקציר.
מה קרה? גרו מיששק את העיניים.
אמא מתה, נשפה אורלי, המילים נשמעות כחלום שלא שייך לה.
בעלה הסתמך על מרפקיו והביט בה במבט של אדישות. לא כאב, לא סימפתיה רק חוסר סבלנות קלה.
זה מצער. תנחומים, הוא אמר בקצרה, ופנה חזרה אל הקיר.
אורלי קמה לאט. רגליה הרגישו כמו ג’לי, אבל היא צריכה לפעול: ההלוויה, הטפסים, האריזות הראש סחרחח. היא פתח את הארון, שלפה תיק נסיעה, והחלה לארוז: שמלה שחורה, נעליים, דרכון.
גרו קם מהמיטה, תפס בטלפון שלו ופתח בכוונה את הפיד של החדשות.
לאן את הולכת? שאל בקור, העיניים עדיין קפוצות למסך.
אל הכפר. להלוויה.
איזה כפר? המקום השבוי הזה, 300 קילומטר משם?
גרו, אמא מתה. אתה מבין?
הוא קימט פניו כאילו שמע משהו מרגיש מושך.
תראה, יש לי מצגת חשובה השבוע. ההנהלה תבוא מתל אביב. אני לא יכול לעצור את הכל ולגרור את עצמי אל הבור הזה.
אורלי קפאה, מחזיקה חולצה בידה, ופנתה באיטיות.
אני לא מבקשת שתפסיק את כל מה שאתה עושה. אבל זו הלוויה של אמא שלי.
והיא? המתים לא מתעניינים מי מגיע. אני צריך לחשוב על הקריירה שלי. יש לנו משכנתא, זוכרת?
היא המשיכה לארוז בשקט. אחרי חמישה עשר שנים של נישואין, הייתה רגילה לתקוף, לקצץ וללא התעניינות בחיי הבית. אבל משהו בפנים נשבר. החוט האחרון שמקשר אותם נחת.
כמה זמן את מתכננת לשהות? שאל גרו, בדרכו למטבח.
שלוש או ארבעה ימים. צריך לסדר את הכל, למלא את הטפסים.
רק שלא תתאגרמי יותר מדי. כבר יש לנו הוצאות רבות.
אורלי נצמדה את לסתה. על איזה הוצאות? הטלפון החדש שלו שהעלה 8,000 ש״ח? טיולי דייג אינסופיים?
שעתיים מאוחר יותר, היא עמדה בתחנת האוטובוס עם תיקתה. גרו אפילו לא הציע להסיע אותה אמר שהוא הולך בכיוון הנגדי. בלי חיבוק, בלי מילת תמיכה.
תנו לתושבים לחפור את הקבר, אמר במפגש. אני לא אסחט את עצמי אל הבור הזה.
באט, אורלי ישבה ליד החלון. השדות רוצו בחוץ, קציר זהב תחת שמש אוגוסט. אמָה אהבה את העונה הזאת. היא קראה לאוגוסט חודש נדיב, כשהאדמה מחזירה את מה שעבדה עליו.
אישה שמנה עם פנים חמות ישבה לידה ושאלה בחיוך:
טסים לחופשה?
להלוויה. אמא מתה.
אלוהים ינחת את נשמתה קבורת הורה זה הדבר הקשה ביותר.
אורלי הנהנה, לא הרגישה דיבור. מילותיו של גרו חזרו לה בראש: לא אסחט את עצמי. איך מישהו יכול להיות אדיש כל כך? אמא של אורלי תמיד טיפלה בו שלחה ריבות ביתיות, רקמה גרביים, דאגה לו כששבר ברך.
הכפר קיבל אותה עם שקט וניחוח של דשא קצוץ. הבית בקצה העיירה לבן, עם חלונות כחולים. אמה חידשה את הלבנה כל שנה: בית צריך להיות יפה, כמו חופשה.
מריה כהן קיבלה אותה בכניסה.
אורלי יקרה רות לא התלוננה בכלל, היא הייתה עובדת בגינה, נראתה שמחה
איפה היא?
בבית. הכינו אותה עם השכנים. בשמלה הכחולה האהובה עליה. הקופה נוצרה על ידי יוסף, נגר מקומי.
אורלי נכנסה לחדר המגורים. הקופה עמדה על שולחן מכוסה בבד לבן. אמה נראתה רגיעה, כאילו ישנה. פניה חלקות יותר, צעירות. אורלי נפלה על ברכיה ודמעותיו זרמו לראשונה באותו היום.
הלוויה קבועה למחרת. היא התקשרה לבני המשפחה בן דוד, אחיין. כולם הבטיחו להגיע.
בערב, אלי בר-לב, ראש המועצה בכפר, בא לבקר. שיערו אפור, זקן, מכיר את כולם.
אורלי, תנחומי העמוקים. רות הייתה נשמה נדירה. כולם כאן מכבדים אותה.
תודה.
אני כאן בעניינים רשמיים. אמא שלך באה אליי לפני שנה ביקשה לאמת עותק של פנקס החיסכון שלה. הפיקדון נרשם על שמך.
אורלי קיבלה את המסמך בהפתעה. אמה מעולם לא הזכירה זאת. היא חייתה בצניעות, חיסכה כל שקל.
זה סכום יפה כ-38,000 שקל, המשיך ראש המועצה. חסכה שנים, עם ריבית זה הגיע לכמות הזאת.
לב של אורלי כווץ. שלושים ושמונה אלף, זה יכול לשנות את חייהן. לשלם חלק מהמשכנתא, לקנות רכב, לשפץ את הדירה
והיא גם השאירה לך את הבית. הצוואה אצל הנוטריון במרכז האזורי. היא חשבה על הכל, אישה חכמה.
לאחר שעזב אלי, אורלי ישבה במרפסת. השמש נשרפה ברקעים ורודים. פרות המים חזרו משדותיהן. אמה אהבה את הערבים האלה כוס תה, לצפות בשקיעה.
הטלפון שלה נרדם. גרו לא חייג. לא שיחה ביום שלם. אורלי חייגה לו.
כן? קולו היה מגושם.
הלוויה מחר, בשעה שתיים.
מה? אמרתי אני לא בא.
זה לא בגלל זה שאני מתקשרת. אמא השאירה פיקדון. על שמי. שלושים ושמונה אלף.
שתיקה. ואז שיעול קל.
שלושים ושמונה? אתה רציני?
כן. וגם השאירה לי את הבית.
זה זה מצוין! קולם החמיא במפתיע. אולי אני באמת אבוא? אעזור בטפסים?
אין צורך. אני אדאג בעצמי.
אורלי, תביני, אני הבעל שלך. צריך להיות כאן בשבילך.
היא חייכה מרוששת. כשהיא מתאבל הוא פנה גבו. כששמע כסף הוא נזכר בחייו.
בואי אם תרצי, היא לחשה. אם לא תישאר איפה שאתה.
גרו לא הגיע. רק קרובי משפחה ושכנים נכחו. רות נקברה בכבוד נאומים שקטים, זיכרונות חמים, דמעות אמיתיות מאת אנשים שהכירו אותה כאישה טובה, עובדת וקרובה לבתיה ולארץ.
ארבעה ימים לאחר מכן, חזרה אורלי לעיר. המפתח קיבל קושי בלפתוח גרו שכח לשמן אותו שוב. נעלייו המלוכלכות עומדות במעדר, המעיל מושלך על הכריכה. ספה נראתה כשטופת סערה פחיות בירה על השולחן, כריות על הרצפה, פאטי של ג’וֹבנים על חוף האשפה. המטבח היה גרוע עוד יותר: ערימת כלים מלוכלכים, גונבי מזון קשים. רק ארבעה ימים והדירה נראתה כמו של מישהו שלא דואג.
בחדר השינה, גרו שכב בחולצת טי משובשת, מביט בטאבלט. כשהשמיעה את צעדיה, הרים את העיניים אך לא קם.
אז, חזרת? רעב לי.
אורלי עמדה בדלת, מביטה בו פניו ללא זקן, שיער שמן, תנוחה עצלנית יותר מאשר מותש. חמש עשרה שנה עם האיש הזה איך הגיעו עד הנה?
ניקית את הכלים פעם אחת בזמן שהייתי בחוץ?
אין זמן. עבודה.
היום יום ראשון.
מה? גם אני זקוקה למנוחה.
היא הלכה למטבח בדממה והחלה לנקות. ידיה פעלו אוטומטית, אבל מחשבתה היתה רחוקה על אמא שהצילה כל שקל כדי שתהיה לה בת בחיים טובים יותר. על האיש שלא אפילו יזום את האשפה בזמן שהיא קיבלה קבורה. על חיים שהיו אמורים להתקדם, והפכו למעמסה.
בערב, משהו בלתי צפוי קרה. גרו חזר עם זר פרח אדום ענק ושקית מאפייה עוגיות האקלים האהובות עליה.
אהובה, חשבתי התנהגתי באופן נוראי. אימך מתה, ואני לא תמכתי, לא באתי זה היה שגוי.
הוא הניח את הפרחים באגרט, סידר את העוגיות על צלחת, הכין תה. פניו מתוחות, כמו מנסה לכפות חרטה.
סליחה, אורלי. הייתי צריך להיות שם. זוכרת איך ניפגשנו? ביריד, כשהיית מכירת מלפפונים וקישואים. אמא שלך חייכה אליי כאילו אני חלק מהמשפחה.
אורלי הנהנה. כן, היא נזכרת. אז גרו היה שונה חי, שמח, דואג. לאן נעלם?
חשבתי, הוא המשיך, על הכסף צריך לטפל בזה נכון. אוכל לקחת יום חופש, ללכת איתך לבנק, לנוטריון. יש כל כך הרבה רוצחים היום רק רוצה להגן עליך.
תודה, אבל אני יכולה לבד.
אבל אנחנו משפחה! צריכים להחליט יחד איך להשקיע. אני מכיר מישהו שמומחה, יעזור.
גרו, זה הירושה של אמא שלי. אני אחראית על ההחלטות.
הוא ניזף, אבל חזר במצב מתחשב.
כמובן, אבל את מבינה במשפחה, הכל משותף. אנחנו יחד, משלמים משכנתא יחד
זאת שהוצאת על שמך, הוא נזכר ברקע.
זה פורמליות! הדירה שלנו, את רשומה כאן
רישום זה לא משמע בעלות. והירושה היא נכס אישי.
גרו קם פתאום, המסכה של הבעל החמקמק נמסרה.
את אומרת שלא תחלקי?
לא אפגין שום דבר מהיר. אמא מתה לפני שבוע. אני צריך זמן.
זמן? קולי שלו נחרץ. כשצריך רכב, את לא אמרת זמן! אמרת שאין לנו כסף!
כי באמת אין. חיסכנו בקושי.
אבל עכשיו יש לנו! שלושים ושמונה אלף! אפשר לקנות רכב, לנסוע לאירופה לא למורד של הספא המשעמם שהבאת אותי לשם!
הספא ההוא היה היחיד שיכלנו להרשות. חיסכתי שישה חודשים.
די! הוא חיבק את השולחן. האגרט רוטט. אני בעלך! לי זכות לחצי!
לא, אין לך. החוק אומר שהירושה היא נכס נפרד.
מאיפה אתה יודע?
קראתי על זה באוטובוס. ולמדתי שיכולתי לבקש גירושין בלי הסכמתך.
גרו קפא. ואז נחת על כיסא.
את רוצה גירושין?
שוקלת. גרו, תתבונן במציאות. לא באת להלוויה כי לא איכפת לך. עכשיו פתאום אכפת רק בגלל הכסף.
מתחרט! זה רק העבודה, הלחץ
אל תשקר. לא איכפת לך שהאמא שלי מתה, איכפת לך רק לחשבון הבנק.
איך תעז להטיל עלי זה?
עבדתי איתך חמש עשרה שנה!
עבדת? מתי הייתה הפעם האחרונה שהכנת ארוחת ערב? עשית כביסה? שאלת איך אני? אני עובד כמה שצריך, אבל אני מנהל את הבית לבד!
זה תפקיד של נשים!
והתפקיד של גבר הוא מה? להיות גס, לדרוש, לא לעשות כלום? איפה היית כשצריךתי תמיכה?
גרו זרק את האגרט על הקיר. הוורדים נשרו, השבור נפל לרצפה.
את חוסר תודעה! משכתי אותך מכפר ועשיתי לך חיים טובים!
מכפר? אני סיימתי תואר, קיבלתי עבודה, מרוויחה את הכסף שלי! אתה רק הגיע אחרי כמה שנים ולקח קרדיט!
הוויכוח הגיע לשיא. הוא ניגן, זרק ידיים, רוקם, ניבט. אורלי הביטה בו לראשונה ב15 השנים האחרונות וראתה לא בעל, זרה. אלימות, חמדנות. איך היא אפשרה לו כל כך הרבה זמן? הוא רק עייף, הוא מתכוון להשתפר, הזמן יעזור
את יודעת מה?, אמרה באיטיות, קימה. צא.
מה? זה הדירה שלי!
זה דירת משכנתא, ואני משלמת חצי. אם תרצה, אתקשר למגן דוד אדום וידווח על השבירה.
היא לקחה את המפתחות מהמתלה והעבירה לו.
אארגן את החפצים שלך ואשים אותם במעלית. קח אותם וצא.
לא תעשי את זה!
באותו רגע, הדלת בצד השני נפתחה. נינה וולפית, השכנה, יצאה בעקבות הרעש.
הכל בסדר, נינה, אמרה אורלי בנשימה רגועה. גרו רק עוזב.
הוא הביט בפניה, מבטו מתנהג, והיא הנהנה.
אם תצטרכי משהו אשאל את יוסף, הוא יעזור.
גרו הבין שהפסיד. עם עד, הוא לא נועז יותר. תפס את המעיל שלו ורץ החוצה.
את תתחרט על זה! קרא מהמדרגות.
אורלי סגרה את הדלת, נחתה על המשקע. ידיה רעדו, אבל במקומה היה רק הקלה משונה. כאילו אחרי שנים של כלוב, פתאום חופש.
למחרת ארזה את חפציו של גרו לקופסאות, השאירה במעלית,אורלי פתחה דף חדש בחייה, מלא תקווה ונחישות.
