לפני שהחלום יפרק את השניים
יובל אהב את שלומית עד כדי כך שהאוויר סביבו נלקח בריח של תבלינים ושקיעות חמות. אך אחרי שש שנים של נישואים, ללא ילדים, נשארו רק קירות ריקים וציורים שלא מצאו קהל. שלומית הייתה צעירה שבע שנים ממנו, ונישאה אליו מיד כשסיימה תשע עשרה אביבים, ולכן יובל חשב שהזמן עוד עומד לזרום לפניו הילד יגיע כשיעלה השמש במלאותה.
כל מרץ ויובל השקיע בנייה ושיפוץ: אחרי שצבע את הדירה בתל אביב, התפנה לבנות בית קיץ בנס ציונה, ואז חמאם וכבר צמח שושן. הוא קנה עריסות של עצים ופרחים אקזוטיים, נשתל עשר זני תות שונים, והקפיד במיוחד על כרוביות הדובדבן על העוגה של שלומית, שהייתה מתה על הפרחים האלו.
שלומית חזרה עליו פעמים:
אם אתה רוצה אושר נצחי, תגדל כרוביות, כך חכמת הקודש אומרת.
ולכן יובל חפץ תמיד בזן חדש, וקנה כל מה שהיד הייתה מסוגלת להרים, כדי לא לאבד את האושר. באוקטובר הכרוביות הפכו למלכות הסתיו לבנות, סגולות, לבנות מחושבות, שכמו זרקור של קולות זוהרים הקיפו את החצר. השכנים היו נבטים, עוברים בעד הפתח, ולוחצים עיניים על המראה המרהיב: איזו זוג מתוק, הכל פורח סביבם.
יובל לא הפסיק לעבוד, הוא קם לפני השחר וירד אחרי השחר, ושלומית ליוותה אותו בחיוך, מוודאת שלא תצטרך להצביע במקומות אחרים. היא הייתה כמעין מגן של אש, והפכה את הבית למקום של פשטידה מתוקה, ריבות, קונסמרים וסלטים צבעוניים. אחרי שהקפתה את האוכל, היא גרמה לבדים צבעוניים, אריגה משי, קישוטי קוביות, ולפעמים אפילו ציירה תמונות של עצים רוקדים.
אך עם הזמן שלומית החלה לשאול: למה כל זה? היא לא רצתה עוד. רק יובל היה לצידה. היא קראה לעצמה בחשבון שאולי יובל יחליף את האישה הפלאית באישה פורייה, ותשמע רוחות של דאגה שמרחפות כמו צל על המים.
לבסוף היא הבינה שהקשר יתנתק, כמו חוט שבור, ושהכאב יהיה חד. היא החליטה למתוח את הקצה, חותכת אותו במקף של שמש וירח, כי יש צורך לשבור על מנת שנשארו שברים של חורף קיצוני.
בינתיים, אף אחד מהקולגות לא הרים את הראש לעבר שלומית, רק לחלק שמועות על ילדים, כאילו הן נולדות במרחק רגלים. בחברה, איננה, שעובדת במשרד למחשוב, דיברה על אהבה בלתי ממולאת, מחייכת לשולחן של יובל, נוגעת בכתפו בבוקר, אך יובל לא שם לב, הוא נושא את האהבה של שלומית כמו מקל של קודש.
יום אחד, כשחזר הביתה, לא מצא את שלומית במטבח, רק ארוחה חמה על האש ופתק קטן. על הדף כתוב בכתב יד מהודק:
אהובי יובל! מצטערת, לא בנינו את המשפחה המלאה. תמשיך לחיות בלי. תמיד שלך, שלומית.
יובל קפא, התחושה נלכת כמו שלג חורפי בלב הסלע של דממתו. כל שש השנים שלמסורו נראו כקובייה של אור, נעלמו פתאום. הוא נזכר בדירתו המשופצת, בחצר של הכרוביות המרקדות, ובחיים שחלם לבנות. הוא חייך למחשבה של האם באמת צריך ילדים כדי להיות שלם?, והבין שהקשרים שנשברו כעת אינם ניתנים לתיקון.
העולם המשיך לעבור, והיום הולך, יובל נזכר בתשובה של שלומית החיים נמשכים בלי ילדים, אפשר לשרוד.
עשר שנים חלפו, יובל נשלח למשימה דחופה לנסיעה ברכבת אל צפון הארץ. הוא קנה כרטיס במטבע של שקלים, קפץ לתוך הקרון בריצה מיידית, מתפלא שמצא אישה מביטה מהחלון.
ערב טוב! קרא יובל.
היא הסתובבה, והפנים שלה נראו מוכרות.
שלומית? את? הקול שלו רעד כמו עלה נופל.
היא חייכה, ולפניו נחשף דמות של שלומית משנות ה80, עם תסרוקת שמזכירה שמיים שלמים. הם נופלו לתוך חיבוק כמו שני חלקים של חולם.
יובל, ספר לי, מה קורה בחייך? יש לך ילדים? חקרתה שלומית.
יובל ניסה להסביר: הקפדתי על המשפחה, נישאתי לאיננה, יש לנו שני בנות.
שלומית השיבה: גם לי יש זוג, שני בנים. קפצתי לתוך נישואיי כקפיצה למים, ברחובות של ירושלים, וחיי נצמדים למקצב של אהבה.
היא סיפרה שהיא חיה היום עם בעלה, מנהל גדול, ושילמה עד כה על המשקיעים, ושהיא מזכירה את יובל בחלומותיה. היא חרטה שהפעם לא תזמין אותו, כי היא לא רוצה לפגוע באיש שלה.
היא המשיכה: אמא של הילדים מחזיקה בי כאלוהה, ואני מכבדת אותו, אהבתו של בני היא כמו נר שמאיר את הדור.
באותו לילה היא הוציאה נר, ניבטה על פיו של יובל, ורקדה במוזיקה של הלב.
בבוקר, הרכבת נגעה בתחנת תל אביב. שלומית התארגנה, חיפתה את המשפחה, נמרצה לצפות ברכבת שחוזרת למקומה. יובל, שראה את ההכנות שלה, חזר למראה של ריקוד של ציפורים, וחש רעש של אהבה בעורקיו.
היא נפרדה בחיבוק, נשקה את פניו, ובזמן שהפכה למראה של קשת בענן, בעדינה הוציאה יד.
להתראות, אהובי, לחששה.
יובל הנהן ברוגע, ירד מהקרון, הביט במרחב שמחוץ לחלון, וחשב: החיים הם פרח של כרוביות, לא ניתן לקטוף אותו בכח.
תשעה חודשים לאחר מכן, שלומית קיבלה בת בת של שני בנים, והאיש שמח ברגע שהאור נגע בפנים.
