רונית כהן הסתכלה סביב השולחן הקטן במקלט הקטן שבמרפסת ביתה בתל אביב. אחרי שלושים וארבעה שנה של נישואין, החיים עם בעלה אדור לבנינחלה הפכו לשגרה חסרת טעם. נערתם נעמה נישאה ופרשה לחיות עם בעלה במרכז, והשאירו את רונית ואדור לבד. גם אדור, שבכל בוקר היה מגרש את הכלים במטבח, נזכר בריח של ריח של כיבוש הוא כבר לא היה קרוב אליה כמו פעם.
“שירה, תבואי אלינו שבת, אני מזמינה גם את דליה, נשתה ונצחוק כמו פעם”, לחשה רונית בטלפון, קולה מתוח. “אדור מתכנן לצאת לדיג עם החברים באגם כנרת, אז אנחנו נוכל להנות מהערב.”
שירה חייכה, “בבקשה, מחכה לנו ארוחת ערב ארצית.”
בכניסה של השניים, רונית הציתה מוזיקה שקטה, והניחה שלט טלוויזיה על מדף. היא חזרה למטבח עם מגש של כוסות וברנדי יקר, שפכה למנות קטנות, והציגה את המשקה לשירה, דליה ואדור, שהצטרפו להם ברגע האחרון.
“עלינו, על החיים היפים שלנו!”, קראה רונית, והכוסות התנגשו. דליה נשארה קפואה, הפנים לא יכלו לחייך.
“רוצה לדעת למה את לא מתרקמת?” שאלה רונית, משיכה את דליה ברוך. “הייתה לך פגישה עם החבר הווירטואלי שלך?”
דליה קלקלה את הלגימה, צעקה: “היי, מה אתם מדברים ברנדי? זה נוזל של חומצה!”
רונית צחקה, “אף אחד לא שותה ברנדי כל יום, זה רק לשבור את הקרח.”
דליה נזכרה שהיום הייתה על חיפוש בתוכנה של צדיקה, ולכן היא חייכה והוסיפה: “החברה ההיא היא בכלל לא שותה, היא תשתה רק פעם למאה.”
רונית חייכה, “ספרי איך הייתה הפגישה.”
דליה חייכה ואמרה: “הוא נראה טוב נאהב, משכיל, יש לו עסק מצליח, דירה יפה, רכב מודרני.”
שירה קלטה, “זה נשמע מצויין, לי ולאחת מחברותי, למה שלא נרשם לאתר היכרויות יחד?”
רונית הסתכלה עליו בהתפעלות, “למה לי? יש לי אדור, זה בלתי חוקי, אתם חופשיים לעשות מה שרוצים!”
אבל שירה קפצה, “האם אנחנו מחפשים רומן? אפשר רק לשוחח, למלא את הלב.”
רונית התאמצה, והן שלוש פתחו מחשב נייד והזינו הודעה לאתר היכרויות: “אישה חכמה עם חוש הומור מחפשת גבר לשיחה מעניינת. שמי לינה.”
ההודעה נשלחה, והזמן רץ. רונית חזרה לעבודה חשבוניות, פגישות עם לקוחות, לוחות זמנים צפופים. שני שבועות אחרי כן, היא קראה בתיבת הדואר האלקטרוני של לינה: יותר מעשרים מכתבים, רובם גסות ובלתי הולמות, אך אחד מהם תפס את תשומת ליבה.
“היי, קוראים לי איגור ברק, בן 47. אני נשוי, אבל האישה שלי הפסיקה להראות לי עניין. חיי המשפחה הפכו לשגרה משעממת. אני עדיין צעיר, רוצה לדבר עם אישה חכמה ומצחיקה.”
רונית קראה, לבה דקק. “בדיוק כמוני,” היא לחשבה. היא שלחה תשובה:
“גם לי משהו חסר במערכת המשפחתית. קשה להודות, אבל עם בעלי אדור לא מדברים על הרגשות כבר זמן רב. אני מחפשת שיחה חמה, אך עדיין אוהבת אותו.”
דליה קראה את המכתב, “קיבלת תשובה? מה קרה בתשובה?”
רונית השיבה, “התגובה הייתה רק אחת שהשארתי, שאר המכתבים מחקו.”
דליה חייכה, “זה קורה, רובם מציעים דברים לא נאותים.”
הקשר עם איגור המשיך, שלושה חודשים של שיחות מרובות, מצחיקות ולעתים מחממות לב. באותו הזמן, בעיית הנישואין של רונית ואדור רק התגברה. אדור היה בעבודה, רונית שלחה יותר מכתבים לאיגור. באחד הימים, אדור הביא לה פרח לבן, אך נראה היה שהמחווה הייתה בלי חום.
“רוני,” אמר אדור, “זה רק פרח, למה אתה מרגיש שזה משהו?”
רונית לא ידעה אם הוא באמת מתכוון או רק מבצע רשת. החשש שמישהו אחר נמצא בחייו של אדור התחיל לגדול, אך היא לא יכלה לשאול.
יום אחד, איחור הציע פגישה במרכז הקפה של העיר: “אני רוצה לראות אותך פנים אל פנים, אולי נפגש ונשקף.”
רונית התלבטה, אבל השאיר על עצמה: “אין לי מה לאבד פגישה אחת לא משאירה אותי באיבוד.”
היא הלכה לקנות תסרוקת חדשה, קצצה את השיער קצרים, צבעה אותו חום כהה. היא חיכתה למפגש, והדמיון רץ: הוא אמר שיהיה לבוש לבן, יישא איתו פרח לבן.
בפינת הקפה, רונית נעמדה, מצאה את שושביה על השולחן. אדור נעמד פתאום, מבטו פקוח: “רוני! מה אתה עושה כאן?” הוא קרא, ופרח לבן נפרש על השולחן.
רונית הבינה, “זה אתה, איחור. הוא שם לב לפרח.”
אדור ענה בחיוך מרושש, “גם שם, כך גם לינה.”
הקשר היה מתוח, רוני הרגישה אשמה, ולזמן שביחד היו, היא ראתה את אדור חייך.
“אתה מתכוון לומר שהפגישה שלנו היא חטא?” שאלה רוני, קולו רעד.
אדור חייך, “לא, זה רק פגישה, זה לא סוף.”
הם משוכנעים שמילים משמשות לגשר על הפער, אדור שלף את שני ידיו, מביט בעיניה של רוני, “אני רואה עכשיו, אני אוהב אותך.”
“ואני אוהב אותך גם,” הרטיטה רוני. “אבל אולי כבר לא נצטרך להתכתב עם אנשים אחרים.”
אדור חייך, “בואי נתחיל מחדש, יחד.”
הקפיץ רוני את היד, והם יצאו מהקפה, השמש שוקעת על קו הרקיע של תל אביב, והלבבות נפתחים באותו הרגע, מקווים שמחר יביא רק תחילתם של החיים המשותפים מחדש.
