הספרייה העירונית בתל אביב תמיד הייתה שקטה, אפילו כשאחרים נכנסו. אביבי לא התלוננה על המבקרים, כי ברגע שהיא נכנסה אל האולם שבו עומדים מדפי הספרים הגבוהים, המבקרים נעצרים, מסתכלים סביב, ואז מתקרבים אליה בשלווה.
שלום, תמיד קיבלו בברכה מנומסת מהספרנית, ואז שאלו על הספר המבוקש.
שלום, השיבה אביבי בחיוך, מקשיבה בקשב לכל קורא.
אביבי הייתה ידידותית ונעימה, והעבודה בספרייה הייתה בשבילה בדיוק מה שהיא חפצה. היא לעיתים חשבה:
כמה טוב שהגורל הכו אותי לדרך הזאת, אני לא יכולה לדמוע איפה אחרת הייתי יכולה לעבוד כך ברוגע ובתשוקה. כשעובדים נהנים מהמקצוע, זה כל כך מרגש. רוב המבקרים כאן מנומסים.
לפעמים הגיע קורא ממהר, מחפש ספר מסוים ומביט בעיניים חפוזות, אבל אביבי הייתה סבלנית, לא יכלה להתרגש.
קראה מאז ילדותה, ולכן הבחירה במקצוע הייתה ברורה ספרים הם היסוד שלה. היא הרגישה ביטחון בין המדפים, הייתה קריאה וידועה, קראה והייתה קראה.
בזמן שהחברות והחברים שלה רצו למפגשים רומנטיים, נלחמו בעבודה ובשגרה, הולידו, עברו דירות, נוויכו ובנו אביבי חייתה פשוט, בשקט ובקצב.
קולה היה עדין, היא תיקן משקפיה כשצריך, מבטה החום של עיניים חומות, שיער בהיר קשור תמיד בקוקו מאחורה, לבושה מסודר ואלגנטי.
היא הייתה בת עשרים ושבע, וביום השני אחרי יום הולדתה, נכנס לתוך הספרייה גבר נאה עם משקפיים. מבטו של אביבי נעצר עליו, והיא חשבה:
בחור נעים, סביב שלושים, לפחות.
היא תפסה את עצמה במחשבה שלא הייתה מעריכה גברים שהיו בספרייה, והיום זה קלע לפניה.
בוקר טוב, קיבלה הספרן החדש בברכה נעימה.
בוקר טוב, השיבה אביבי באותה נימוס.
אני מחפש ספר, הוא עצר לרגע לחשוב על שם הסופר או הכותרת, ואז קרא בביטחון, יש לכם את הספר הזה, אני מקווה, הוא הביט במדפים הגבוהים ותיקן משקפיים.
צריך לחכות כמה דקות, הספר נמצא בשורה העליונה, אמרה אביבי ויצאה לחפש.
זה היה איתן, מהנדס בנקאי, עובד במחלקת תכנון, מתעסק בתכניות ישנות ומפתח חדשות. כשהוא קיבל את הספר, חייך בחום.
אביבי ישבה לשולחן ומילאה טופס, גילתה ששם הקורא הוא איתן. הוא חתם, אך נעמד בחוסר החלטיות עם הספר בידו.
תודה, פתאום נזכר שלא הודה.
בבקשה, השיבה היא.
שניים אלו הביטו זה בזה בדממה, הוא לא יכול היה לעזוב, והיא לא יכלה להוציא מילים. זמן עבר, הם לא הרגישו. לבסוף אביבי נזכרה.
איתן, צריך ספר נוסף?
אה לא הוא טיפה קיבש, ואז קם.
אתה יודע את שמי, ואני אשמח לדעת גם את שלך, אם אינך רואה בזה בעיית.
אביבי, היא אמרה בחשדנות.
אביבי שם יפה, נפוץ, ישראלי. חשבתי כך הוא השתק, והיא ראתה את הצניעות שלו והבינה אותו, כי גם היא הייתה כזו.
תודה, חזר איתן, אחזיר את הספר שלם. להתראות.
ולי אין ספק, להתראות, ענתה בנימוס.
הוא לבש מכנסיים מגוהצים, חולצה לבנה עם עניבה, חליפה מתאימה ונעליים מבריקות. הוא יצא, והיא נשארה מהרהרת.
אנחנו כאל נשמות תאומות, חשבה פתאום, אני מבינה אותו, מרגישה אותו
ואז חייכה לעצמה.
מה זה אני? מעולם לא שמתי לב כך למבקרים.
איתן יצא מהספרייה במצב מבולבל.
איזה מקסים אביבי, היא חייבת להיות בספרייה, זה מקומה. והביטו, לא ידעתי איך להחמיא כל המילים היפות נעלמו, הוא האשים עצמו. למה אני כל כך ביישן? הצניעות רק מפריעה לי. כנראה מעתה לא אוכל לחיות ולעבוד בשלום, הוא לא יוצא ממוחו של אביבי.
איתן אחרי צהריים ניסה לעבוד במשרדו, אך מחשבותיו נשארו על הספרייה. הוא שאל את עצמו: “מה זה התזכורת הזאת?” והסתכל בתכניות.
למחרת, בקופסת הצהריים הוא חזר לספרייה, בטענה שרוצה ספר נוסף.
שלום, אביבי, היא הרימה מבט אליו, הוא נדהם מכמה פעמים הוא ראה את מבטה.
שלום, חייכה אליו כמו לחבר ותיק, צריך ספר נוסף?
איתן, מתבייש, אמר לבסוף:
לא, רציתי רק לבוא אליך, אבל חשבתי להיות ישר ולומר אני מאוד מחבב אותך סליחה.
מבטה של אביבי זרח, היא נראתה יפה יותר, לחייה אדמו.
למה אתה מבקש סליחה? גם לי נחתתי עליך אתמול, לא הלכתי לישון טוב.
הוא שמח והגיב:
גם לי. אפשר לומר שלא נודד מעין עין.
היה רגע מביך, שניהם שקטו. אביבי חיכתה למילים, והוא חיפש אותן, עד שפתאום אמר:
אביבי, אפשר שאקח אותך הביתה אחרי העבודה?
אפשר, ענתה בצניעות ובחיוך קל.
מאותו יום הם פגשו בטיולים בפארק, הוא סיפר בהתלהבות על עבודתו, והיא על הספרים. הוא קיבל את ההשוואה של הספרים לאנשים, והיא הבינה כמה היא אוהבת את עבודתה, שמאשרת אותה בחיי היום-יום.
הסתיימה סתיו קר, והם נשארו לשתות תה במטבח של אביבי, לפעמים מביטים זה בזה בדממה ומסכימים:
טוב לנו אפילו בדממה.
הם חלקו חלומות ושמחות. אביבי תמיד חלמה על וונציה, קראה עליה רבות, סיפרה לאיתן, והוא תיאר לעצמו את עצמם ברכבת סירה בתעלות הצרות.
יום אחד, באחד סופי השבוע, איתן הגיע עם זר של ורדים אדומים.
זה בשבילך, אביבי, בוא נתחתן, אני מתכנן את זה כבר זמן, מסכימה?
מסכימה, השיבה היא בשמחה פשוטה.
החתונה הייתה צנועה, לא בגלל חוסר רצון להתרגשות, אלא כי לא היה זמן למהר. חייהם נמשכו בקצב איטי, הם היו שמחים שמצאו זה את זה, למרות שלא הצליחו להרות.
הם לא התאכזבו ולא האשמו גורל. הם לקחו חתול שחור ממקלט, קנו וילה. כך חייהם: עבודה, וילה, ספרים בערב, שיחות עמוקות עם תה ומזמורי החתול “רקס”. בוילה איתן בנה ארמונים, היא ארגה גרביים, טיפחה גינות פרחים. השכנים נדדו ופשוט לחשו מאחוריהם:
חיים משעממים, אותו דבר כל היום.
אבל הם לא התלוננו. איתן כל בוקר הכין קפה בטורקייה ישנה, יוצק לכוסות יפהפיות, אביבי נשלפה לחלק את הלחם לציפורים בחלון. בקיץ הם שהו הרבה בוילה, בחורף חזרו לשם לשמוע את קולות המדורה. דיברו מעט למה מילים כשכולן ברורה?
הם חיו יחד שנים רבות, הפכו למבוגרים. הם לא מיהרו לאהוב, כי אהבו כל הזמן. הגיע זמן הפנסיה, חיו יותר על הוילה. אהבו את השקט, את הבית ליד היער, שירי ציפורים, בקיץ פטריות. עם השכנים חיו בשלום, ולכן נחשבו למוערכים.
יום אחד, איתן חזר מהשוק עם בקבוק יין יפה ופירות. אביבי הייתה מופתעת, הם לא שתו אלכוהול. הוא שלף שני גביעי קערה, ניקה אותם במגבת מטבח, אותה הוא השתמש תמיד לניקוי כלים כשאביבי ניקתה. הוא ישב את האישה לשולחן ומילא יין בגביעים.
היא הרימה את הגביע וחייכה:
לחיי?
לא, ענה איתן והוציא מכיסו שני כרטיסי טיסה, לחיי וונציה.
אביבי קפאה. הם חלו על וונציה כל חייהם, אך תמיד דחפו: עבודה, וילה, החתול חולה.
אבל אנחנו כבר זקנים, אמרה אביבי.
לא זקנים, אלא מבוגרים, ולכן נצא, השיב הוא.
טסו לשם, חגגו בתעלות הצרות, חייכו כמו נוער. היא לבשה כובע קש, הוא בחשמלית עם מצלמה. בערב, כששקעה השמש על הלגונה, הוא הודה לה שוב:
כמה אני שמח איתך, אביבי, כמה אני אוהב אותך.
ואני מודה לך על ההצעה, ידעת כמה היה קשה לך תודה על שהגשמת את החלום שלי. אין לי צורך בעוד, רק שנשאר יחד.
הם צחקו משמחה, כי זה היה רצון משותף. כך המשיכו לחיות לאט, באהבה ובשקט.
